קורות חיי

 

 

אשר יזרעאל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זיכרונות וסיפורים כפי שנכתבו

בשנות השמונים למאה העשרים

 

נערכו והוגהו מחדש

בשנים 1996- 1997

 

לאבי !

 

תודה, על שאפשרת לנו להתקרב אל עולמך

זכות גדולה הייתה לי בהבאת כתובים

אלה על הנייר ולמען יזכרו הדורות

הבאים על המלחמה הנוראית ההיא

 

דוד

אפריל 2008

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פתח דבר

 

הניסיון שעברתי בחיי הוא יחיד במינו הוא מקיף תקופה שהיא מן הסוערות בהיסטוריה האנושית. יצא לי לחיות את התקופה ההיא כמשקיף וכקורבן של המאורעות ועד למה שהתרחש. הזווית האישית שלי משתקפת במאורעות שנטלתי בהם חלק. בינתיים חלפו שנים, נפרדתי מידידים ומכרים, רבים מהם אינם עוד בחיים, משפחה, חברים מילדות, חברים בקיבוץ, בנים שנפלו במלחמות ישראל והחיים נמשכים. הילדים שלנו אראלה, דוד ומיכל גדלו ובגרו, נישאו והביאו ילדים לעולם והחיים/ נמשכים. יש לנו הרבה תיעוד לקורות המשפחה, תמונות, שקופיות, סרטים וכעת מתווסף גם כתב הזיכרונות הזה. אינני יודע אם אי פעם מישהו ימצא בדברים האלה פעם עניין, אפשר שכן ויתכן שלא, ואולי רק בעתיד הרחוק, בעוד עשרות בשנים כאשר אחד מצאצאינו ירצה להכיר מקרוב את קורות המאה העשרים דרך קורות משפחת יזרעאל שאני בנם היחיד של יזרעאל דז'ו המנוח והדה פלורנטל ז"ל, מעלה כאן על הכתב ומנסה לספר ולהסביר דרך קורות חיי את התקופה ההיסטורית המיוחדת הזאת.

אשר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הורי: יזרעאל דז'ידריו (דז'ו) דוד והדה מבית פלורנטל ואני.

 

 

 

 

מוצא וילדות

 

 

נולדתי ב- 4 לאפריל 1932 בעיר קלוז' (KOLOSZVAR בהונגרית) שבטרנסילבניה.

את שמי קיבלתי אחרי סבי ששמו ביידיש היה "אושר אנשל", אולם בגלל היותנו משפחה ציונית, במיוחד מצד אימי, קראו לי "אשר" מיומי הראשון. בתעודת רישום הלידה נרשם גם השם טיבור או טיבריוס כשם לועזי הכרחי באותם ימים, אך בשם זה לא נקראתי ולא השתמשתי מעולם.

הורי היו: יזרעאל דזידריו (דז'ו), דוד בעברית , והדה מבית פלורנטל. אמי המנוחה הייתה ילידת שנת 1909 ואבי המנוח היה יליד שנת 1904.

העיר קלוז' הייתה תחת שלטון רומני, מסוף מלחמת העולם הראשונה והתפוררות האימפריה האוסטרית הונגרית. תקופת ילדותי המוקדמת עברה עלי שם ובכפר בשם קלצלה, שם עבד אבי תקופה מסוימת בסחר עצים בשותפות עם דודי אלברט, גיסו. אלברט וויס בעלה של דודתי מנצי היה יורש עשיר של נחלאות, יערות, אחוזה ונכסים אחרים ברומניה ובהונגריה. נראה שהשותפות ביניהם לא עלתה יפה וכך יצא שאבי חזר לקלוז' והתחיל לעבוד בעסק יבוא השעונים של משפחת פלורנטל. משפחת אמי הייתה בעלת סוכנות ליבוא ולשיווק שעונים בכל טרנסילבניה.

 

לפני תחילת עבודתו אצל משפחת פורנטל יצאנו כולנו, בשנת 1936 ,אבי אמי ואני, בעקבות דודיי מצד אימי שהיו ציונים וממנהיגי הנוער הציוני בטרנסילבניה, לביקור של שלושה חודשים בארץ ישראל בכוונה לבחון אפשרות של עליה לארץ. באותו זמן שניים משלושת דודי היו כבר בארץ ישראל וגם האח השלישי התכונן לעלות את העסק בקלוז' ניהל הדוד מוריץ אחי סבי יחד עם האח המבוגר יותר אברהם פלורנטל שגם הוא עזב אחר כך ועלה לארץ ישראל עוד לפני פרוץ מלחמת העולם.

הביקור שלנו בארץ ישראל לא עלה יפה אבי חשש מקשיי פרנסה ופחד מעבודה קשה. בגלל זה, ולאכזבתה הרבה של אימי, חזרנו לקלוז" ואבי נכנס לעסק המשפחתי של שעונים ותכשיטים. אמי הצטערה מאוד שאבי לא מצא

את האומץ לעלות לארץ ישראל אך השלימה עם המצב. באותה עת גרנו בקלוז' ברחוב הסבון מספר 9 על שפת נחל "המרוש" הקטן שזרם בשצף מתחת לחלוננו. הבניין כולו היה בבעלות משפחת פלורנטל הוא נבנה בשנות העשרים של המאה על ידי סבא יעקוב וכלל גם את החנות וגם את המחסנים בקומת המרתף, שאליו היינו יורדים במדרגות, ואילו אל אזור המגורים היינו צריכים לעלות במדרגות משער הכניסה. הדירה הייתה מרווחת ומצוידת במיטב הציוד מודרני של הזמנים ההם היו לנו טלפון וכיריים של גז ובסך הכול חיינו כמשפחה זעיר בורגנית טיפוסית. לא נולדו לי אחים. הייתי ונשארתי בן יחיד. אינני יודע מה הייתה הסיבה לכך אך כנראה נבע הדבר מקשיי אמי להביא עוד ילד לעולם.

שפת האם שלי הייתה הונגרית כמו אצל רב היהודים שגרו בקלוז'. מגן הילדים נשלחתי למוסדות חינוך יהודים. הקהילה היהודית בקלוז' הייתה עשירה למדי והיו לה בתי כנסת ומוסדות חינוך לכל הגילאים. בית הספר שבו למדתי השתייך לבית הכנסת הנאולוגי. הילדים דברו ביניהם הונגרית, ולמדנו גם עברית ותנ"ך.

 

לא היינו משפחה מסורתית אך הקפדנו ללכת עם אבי לבית הכנסת בשבתות ובחגים . יידיש כבר לא דיברו אצלנו בבית אם כי שמעתי לא מעט יידיש כל עוד הסבים והסבתות היו בחיים. החברה של הורי הייתה חברה של יהודים.

בתקופת בית ספר העממי היה לי ידיד נפש שקראו לו פולוצ'ק ומאוחר יותר עוד ידיד בשם ג'ורי. פולצ'ק היה ילד עני והורי לא הביטו בעין יפה על הקשר שהיה בינינו לעומתו ג'ורי היה בן למשפחה של עשירים. זכור לי מילדותי שבתקופת בית הספר העממי לא הצטיינתי בספורט ולא נבחרתי בדרך כלל לקבוצות המשחקות כדורגל, דבר שגרם לי צער רב. לעומת זאת מגיל צעיר מאוד התחלתי לקרוא ספרים ובלעתי אותם בכמויות אין ספור כמעט ללא הבחנה. בעיקר אהבתי ספרי הרפתקאות קראתי אז את כל סדרות טרזן, קארל מאי, קופר, ז'ול ורן וכדו'.

באותה תקופה חייתי רוב הזמן בעולם של דמיונות הניזון מקריאה ללא שובע.

אבי מיעט להיות בבית, כיוון שהיה סוכן נוסע של שעונים ותכשיטים ונסע ברחבי טרנסילבניה. בהיותי בן יחיד הייתי מפונק מאד. אכלתי גרוע ואמי השקיעה בי את כל מרצה כדי לפטם אותי. גם אמי אהבה לקרוא וכך קרה לעיתים קרובות, שהייתה קוראת לי בקול ספרים שלמים היא אהבה גם אופרה ותיאטרון ולא פעם לקחה אותי להצגה או לאופרה. מאותה תקופה אני זוכר את הקלאסיקה האופראית שהרשימה אותי, זוכר שראיתי את טוסקה וכרמן, את ריגולטו ואת מדאם בטרפליי.

שפת הלימוד בבית הספר העממי הייתה השפה הרומנית ולכן את הכתיב הראשון ואת הקריאה הראשונה למדתי בשפה הזאת. זאת השפה שדיברתי בה גם עם העוזרת מן הכפר שהייתה בביתנו. אנוצה היה שמה, אם אינני טועה.

 

 

 

 

 

 

הסערה פורצת

בשנת 1939 פרצה מלחמת עולם השנייה(1.9.1939)

 

 

למרות זאת ובניגוד למה שניתן לצפות, חיינו לא השתנו בשל כך. המלחמה נראתה רחוקה והדיה הגיעו אלי רק דרך הבולים שאספתי. על הבולים הגרמניים הופיעו התמונות של מנהיגי הנאצים ובראשם היטלר אני אספתי את הסדרות מבלי לדעת את העתיד להתרחש בעטיים של אלה שדיוקנותיהם הופיעו על גבי הבולים.

בשנת 1940 חזר חבל טרנסילבניה לשלטון ההונגרי בהתאם להסדר שכפו הגרמנים על רומניה במסגרת תיקוני העוול שנגרם על פי דרכם בסכמי השלום מסוף מלחמת עולם הראשונה. באותה שעה גרמניה הייתה בשיא עצמתה ושום מדינה באירופה לא העיזה להתנגד לה. למרות ההפגנות שנמשכו לילה שלם, וזעקות השבר של הרומנים שלא יפנו את קלוז' בשום פנים ואופן.

זכור לי לילה של מדורות ושל תהלוכות לפידים שבסיומה יצאו הרומנים את העיר והותירו אותה ריקה מצבאם לקראת כניסת ההונגרים.

הצבא ההונגרי התחיל להיכנס במצעד לתוך העיר למחרת בשעות הצהרים.

אבי לקח אותי לרחוב כדי לחזות בצבא ההונגרי הצועד ברחוב. במדרכות הצטופפו המוני הונגרים שהריעו בשמחה. אבי הושיב אותי על הכתפיים, וממושבי הרם הבטתי בזרם החיילים הנכנס. התושבים קיבלו את הצבא בתשואות. רוב תושבי העיר היו הונגרים, שלא כמו במחוזות הכפריים של טרנסילבניה המיושבים ברומנים.

איבה גדולה שררה בין ההונגרים והרומנים אך שתי האוכלוסיות שנאו עוד יותר את היהודים. היהודים הרגישו שייכות להונגריה ותרבותה,. דברו את שפתה ולכן ציפו ליחס טוב מן השלטון ההונגרי. בבית הספר לא נענשו יותר על שפת הדבור ההונגרית שלנו וכולנו היינו מרוצים שנפטרנו מעונשה של השפה הרומנית, אותה תיעבנו בכל מאודנו.

עם המעבר לשלטון ההונגרי נותק הקשר שלנו עם משפחת אבי בקלצלה שנשארה בתחומי רומניה ומאחות אבי רוז'י שחיה בבוקרשט. ידוע לי שבערך בזמן הזה או אפילו לפני כן נהרג סבי מפגיעת מכונית בעת שחצה את הרחוב. נדמה לי שסבי מצד אבי היה בין הראשונים שנפגעו בתאונת דרכים בקלוז'.

למעשה את סבי זה אינני זוכר בכלל לעומת זאת הספקתי להכיר ולזכור את סבתי שהייתה מדי פעם מבקרת אצלנו.

אחות אבי מנצי חיה עם אלברט וייס בקלצלה ולהם שני ילדים, אוצ'י ואווה. אוצ'י היה ילד פרוע המסרב ללמוד ולעומתו אווה הייתה ילדה טובה ולמדנית. אירועים נוספים במשפחה: רוז'י, החברה של דודי אברהם פלורנטל, הספיקה לצאת מקלוז' לרומניה ומשם לעלות לארץ ישראל מיד עם פרוץ מלחמת העולם. אחרי כניסת ההונגרים חודש הקשר עם חלק מהמשפחה שחיה בבודפשט. אחרי מות סבתי מצד אמי,נשא סבי לאישה את הני ונולדה להם

בת חצי אחות לאמי ולבני פלורנטל. האחות שמה ליה. אחרי מות סבי לקחה הני את ליה ועברה לגור בבודפשט שם היא התחתנה עם ארנו.

בשנת 1942 סיימתי את בית הספר העממי ורשמו אותי לגימנסיה היהודית בקלוז'. לגימנסיה התקבלו תלמידים בני טובים לשמונה שנות למוד, המחולקים לארבע כיתות נמוכות וארבע כיתות גבוהות.

 

 

 

המלחמה מגיעה לסף ביתנו

 

בשנה זו (1942) קרה דבר גורלי בקורות המשפחה: אבי קיבל צוו גיוס לפלוגות העבודה שהיו ידועות לשמצה. זה קרה על רקע האירועים בהתפתחות מלחמת העולם השנייה.

ביום ה-20 ליוני 1941 פלשו הצבאות הגרמניים לברית המועצות במגמה להכניעה במסע צבאי מהיר לעבר מוסקבה ולנינגרד במלחמת בזק שכה הצליחו בה במהלך השתלטותם על כל מדינות אירופה. ההונגרים שחבו לגרמניה את החזרת טרנסילבניה היו בטוחים בניצחונם הקרוב של הגרמנים הצטרפו אל הגייסות הגרמנים השועטים אל תוככי רוסיה, מתוך תקווה ליטול חלק בניצחון הקל ובשלל.

באותה עת התחיל גם גיוס היהודים גם לפלוגות עבודה שצורפו לצבאות ההונגרים והגרמנים לביצוע עבודות קשות ומסוכנות במיוחד בחזית.

גברים יהודים בגיל הגיוס נקראו אל המחנות, שם קיבלו רק כובע חסר סימון וסרט צהוב על הזרוע. לא פעם גויסו כאלה שסוחרים הונגריים מתחרים בקשו את הרחקתם משוקי המסחר.

אמי ואני ליוונו את אבי לתחנת הרכבת. כעבור ימים מספר נסענו שוב לעיירה בגבול רומניה משם עתיד היה מסעם להתחיל לעבר רוסיה. כאשר אבי נפרד מאתנו ונישק לאותנו לפרידה לא ידענו שאנו רואים אותו בפעם האחרונה בחיים. הזלנו דמעה, ואבי עלה לרכבת יחד עם האחרים מלווה במשטרה הצבאית ההונגרית והרכבת יצאה לדרך מזרחה לעבר ערבות רוסיה.

השנה הייתה כבר שנת 1942 והיה כבר אז ברור שהמלחמה ברוסיה תהיה שונה ממהלכי מסע הקרב הגרמניים אל הבירות האחרות של אירופה. ברה"מ לא נכנעה בנקל, המצעד הגרמני נעצר בשערי מוסקבה בחורף 41-42. הגרמנים שהתכוננו למתקפת הקיץ רצו לשבור אותה על ידי פריצה לעבר הדון ולעבר הרי האוראל. כדי לחזק את צבאם שהידלדל במהירות, במרחבי הארץ הגדולה הזאת הביאו תגבורות אל חזיתות אוקראינה. תגבורות אלו כללו את הגייסות ההונגריים, הרומנים ושאר בעלי ברית שבאמצעותם חיזקו הגרמנים את אגפיהם הנשחקים. פלוגות העבודה של היהודים נסחפו עד מהרה במערבולת המערכה.

אמי ואני חזרנו הביתה לקלוז' והתארגנו לחיים חדשים ללא אבי. הידיעות ממנו הגיעו לעיתים יותר ויותר רחוקות, לרוב, גלויות עם תמליל מודפס ורק חתימתו אישרה שהוא עודנו בחיים. לעיתים היו מופיעים בביתנו חיילים וסמלים הונגריים שבאו מהחזית ובידיהם פתק בכתב ידו בו הוא מבקש לתת להם כסף. תמורת זאת הם היו מוכנים להביא לו חבילות מן הבית . לא ידענו אם החבילות הגיעו לידיו, אך את הכסף אימא נתנה תמיד, לעתים אפילו בלי קשר לחבילה. הם לקחו את הכסף שאימא נתנה להם מפחד פן יתנכלו לאבי. ידענו אז שהמגויסים לפלוגות העבודה הלכו מאות קילומטרים ברגל - בתנאים קשים ביותר בחורף הרוסי. סבלם לא ניתן לתיאור לרבות הסכנות הנוראות שהיו מנת חלקם בהיותם תמיד קרובים לחזית ועושים כל עבודה מסוכנת שהקלגסים הגרמנים וההונגרים מטילים עליהם.

זכור לי שפעם הגיע פתק להביא לכתובת מסוימת כסף לסמל הונגרי בחופשה. כשהגענו לכתובת התברר שזה בית בושת. אימי נאלצה להתגבר על כבודה ולחפש שם את הסמל ההונגרי השיכור ולתחוב לידיו את הכסף שאבי ביקש.

בינתיים התחלתי ללמוד בגימנסיה היהודית.

בינתיים ברחוב גברה האנטישמיות. כתלמידי הגימנסיה היהודית סבלנו ממנה מדי יום ביום, בצאתנו מבית הספר המתינו לנו תלמידי בית הספר המקצועי הסמוך ותוך כדי קריאות קרב אנטישמיות, היו מתנפלים עלינו ומפליאים בנו את מכותיהם. התארגנו בקבוצות לפי כיוון ההליכה הביתה. על הבנות שמרנו באמצע ומסביבן הגברתנים שבין הבנים. לא אחת פנינו אל תלמידי הכיתות הגבוהות בגימנסיה וביקשנו מהם ליווי והגנה עד הבית, אולם הם לא נענו לשמור עלינו ודאגו רק לעצמם. גם השוטרים שעמדו בצמתים שאליהם פנינו לעזרה בעוד הנערים הגויים מזדנבים אחרינו ומכים בנו, התעלמו מאיתנו. מדי יום הייתי חוזר הביתה מבית הספר מוכה ומושפל, המצב היה ללא נשוא.

 

באותה תקופה הדוד מוריץ, שניהל את החנות למטה, נהג לאכול צהרים אצלנו. בימים ההם הגיעו אל עירנו פליטים רבים מפולניה, יהודים שברחו מן הגטאות וממחנות ההשמדה. הם באו אל החנות וספרו את סיפורם - סיפורי זוועה על יהדות פולניה. דודי נתן להם כסף ביד רחבה והיה מספר לנו ליד השולחן על עוד ועוד פליטים שבאו בשעות הבוקר אל החנות. הוא נהג לפרש את הדברים ששמע ולדעתו דברים מאין אלה יכלו לקרות רק בפולניה ובשום פנים ואופן לא בהונגריה הנאורה.

אבי נלקח מאתנו בחודש יוני בשנת 1942. שנת 1943 עמדה בסימן של ניסיונות לשמור על קשר אתו, לשלוח לו חבילות ולקוות למכתבים או לגלויות הספורות שהגיעו לעיתים נדירות יותר ויותר. נדמה לי שבסוף 43 חזרו כמה מהמגויסים מהחזית. היה זה כתוצאה מהנסיגה והתפוררות הצבא ההונגרי ממהלומות הצבא האדום שיצא בהתקפות נגד עזות אחרי נצחונו בסטלינגרד. כל החזית המזרחית נמצאה בנסיגה. בשלהי שנת 43 הצליחו יהודים אחדים לנצל את המצב ולהגיע הביתה. למרבה האכזבה שלנו אבי לא היה ביניהם.

 

שנת 44 הגיעה ובחזית נהייה מצב הגרמנים בכי רע. הצבא האדום התקדם במהירות וצבאות רומניה והונגריה התפוררו לחלוטין. בגרמניה ובחזית גברה דאגתם שמא יבגדו ההונגרים והרומנים ויבקשו לעשות שלום נפרד עם בעלות הברית מאחרי גבם: אם ההונגרים והרומנים היו מצליחים לפרוש ממדינות הציר, בתנאים שהיו בחזית הצבא הגרמני במזרח מסכן את עורפו ואת כל קווי האספקה שלו.

לימים התברר שאכן התקיימו שיחות חשאיות בין הונגריה ובעלות הברית המערביות וידיעות על כך הגיעו לידיעת הגרמנים כך קרה שבחודש מרץ 1944 שינו הגרמנים לפתע את יחסם אל שתי המדינות האלה, פלשו לתוכן וכבשו אותן . זכור לי שברדיו הודיעו על כניסת הגרמנים לבודפשט. הידיעה עוררה מיד דאגה רבה אצל דודי מוריץ. מסתבר שבמסגרת עסקיו נשארו בבודפשט כמה חפצי ערך, ביניהם טבעת יהלום יקרה מאד. עוד באותו יום של כניסת הגרמנים לבירה ההונגרית יצאה תקנה שאסרה על היהודים לנסוע ברכבות נראה היה שקלוז' מנותקת מן הבירה ההונגרית.

אימי שלא ידעה על איסור הנסיעה החל על היהודים התכוונה לנסוע לבודפשט כדי להביא את התכשיטים שנותרו שם. היא נסעה אם כן ב-12.3.44 לבודפשט כדי להביא את הטבעת. למחרת היום הגיעה לבודפשט ושם בתחנת הרכבת ציוו על הנוסעים לעבור ביקורת וכך היא נתפסה ונעצרה בידי המשטרה ההונגרית שהייתה כבר תחת פיקוח גרמני.

אימי הושלכה לבית סוהר והייתה סכנה גדולה שתישלח משם למחנה ריכוז בפולניה . אני נשארתי בקלוז' אצל קרובי משפחה. לא ידעתי דבר רק דאגתי מדי יום יותר ויותר. פתאום הרגשתי עד כמה אני בודד ובלי הגנה. עברו ימים, אינני זוכר כמה, רק חשתי במבטי הדאגה של הסובבים אותי שמיעטו לדבר איתי על אימי. בינתיים הדוד מוריץ שהיה אדם מכובד בין הסוחרים בקלוז' וגם בבודפשט הפעיל קשרים ואולי אף שילם כופר, וכך ולפתע ביום בהיר אחד שחררו את אמי, עבר שבוע לפחות, שהייתה אסורה בכלא. לאחר שחרורה נותרה הבעיה כיצד תחזור לקלוז' ושוב עזרה תושייתו של דודי שביקש ממכר גוי לנסוע לבודפשט ולהחזיר את אימי בתור אשתו. וכך באמת היה הדבר.

 

 

 

 

מגפי הוורמאכט ברחובות קלוז'

 

השמחה עם לשובה של אימי לא ארכה זמן רב כי כעבור ימים אחדים הגיע הכיבוש הגרמני גם לעיר שלנו ולכל חבל טרנסילבניה. הגרמנים צעדו לתוך העיר ואנחנו קיבלנו אותם באימה גוברת. בית הספר בו למדתי, הגימנסיה היהודית, נסגר מיד כיוון שהגרמנים קבעו בו קסרקטין לחייליהם. ההונגרים קיבלו את פני הגרמנים בברכה. הם עדיין האמינו בטיפשותם כי רבה שהגרמנים ינצחו במלחמה. בתעמולה שלהם הגרמנים הכריזו שוב ושוב שהם רק מקצרים קווים בחזית רוסיה ובקרוב יפעילו נשק סודי, שיביא להם את הניצחון. ההונגרים המוסתים נגד היהודים ובעלות הברית האמינו, כי כך רצו להאמין, בניצחונה הסופי של גרמניה ושיתפו פעולה מתוך התלהבות בכל מה שאלה עשו ובמיוחד בנושא טיפולם ביהודים. יחד עם הצבא הגרמני נכנסו גם יחידות האס.אס לטיפול ביהודים והגזירות נחתו על ראשינו מדי חדשות ובקרים. בהתחלה יצאה הפקודה של נשיאת הטלאי הצהוב.. זכור לי שזה היה בתאריך של 5.4.1944, כמעט מתנה ליום הולדתי, את הטלאי צריך היה לתפור היטב אל הבגד. במודעות בעיתונים הסבירו שאין להסתפק בהצמדת הטלאי באמצעות סיכה אלא חייבים לתפור אותו כך שאפילו עיפרון לא יוכל לחדור בין התפרים, גם מידות הטלאי היו אחידות 10 ס"מ לכל צלע של משולש המגן דוד הצהוב. בעיני ילד שלי לא הזדעזעתי מהתקנה החדשה באותו הזמן הייתי מודע מאוד ליהדותי, התגאיתי בדודיי שחיים בארץ ישראל ידעתי אפילו שאחד מהם משרת במשטרת היישוב ובעיני היה גיבור. כל זה נסך בי גאווה על היותי יהודי ושמחתי לשאת את הטלאי הצהוב. אימי הקפידה על תפירה נכונה של הטלאים על כל בגדיה ובגדי וכך יצאתי לרחוב למחרת יום הולדתי השנים עשר, שמח וגאה בהפגנת יהדותי לעיני כל. - ואולם באותם הימים כבר לא יכולנו להסתובב הרבה בחוץ. זה היה מסוכן, הנערים הגויים רק חיכו לילדים נושאי טלאי צהוב כדי להכותם.

 

לא עברו ימים רבים ושוב תקנה חדשה נגד היהודים: נאסר עליהם לגור ברחובות הראשיים בעיר ובזמן קצר נצטוו לעזוב ולפנות את דירותיהם. דודי מוריץ, אשתו אלנורה ושני בניהם התאומים כבני עשרים, עברו לגור אתנו כי ביתנו היה ברחוב צדדי שם היה מותר עדיין ליהודים להתגורר.

הדודה אלנורה הייתה אישה מיוחדת במינה. רוב הזמן סבלה ממיגרנות. עוד מהימים הטובים זכור לי שביתה היה מוגף חלונות וחשוך לרוב הייתה שוכבת על ספה בתוך הדירה המפוארת, ונאנחת בעודה מחליפה רטיות לחות על מצחה.

שני הבנים לא היו מוצלחים במיוחד בהתנהגותם ובלימודים. זכור לי שהם היו אלה שלראשונה השמיעו לי מוזיקת ג'ז וזה עשה עלי רושם גדול. הם היו משוגעים על מוזיקת ג'ז שעדיין בקושי הייתה באופנה בין הצעירים מהמעמד הגבוה. להם הייתה איכשהו גישה לתקליטים מאמריקה, שהיו נדירים ויקרים באותו זמן. כאשר הצטרפו אלינו לדירה משפחת פלורנטל נהיה צפוף ובגלל הדודה אלנורה הייתי צריך לשמור על שקט בבית רוב שעות היום. באותו זמן כבר חודשים ארוכים לא הגיעו אלינו ידיעות מאבי ולא ידענו כלל אם הוא עדיין בחיים או מה שעלה בגורלו.

 

אחרי שהפסקנו ללמוד בבית הספר, שנתפס כאמור על ידי הגרמנים, באו זמנים בהם התחיל לפעול בעיר היודנראט - וועד היהודים. הגרמנים באו בתביעות אל היודנראט בעיקר בעניין גיוס אנשים לעבודות כפיה שונות וכן בזימון יהודים לחקירות. אלה היו בעיקר העשירים שחשדו בהם שמבריחים או מסתירים כספים ודברי ערך. היודנראט גייס אותנו, את הנערים כדי להעביר הודעות לבתים. באותם הימים הייתי בא למשרדי היודנראט ומקבל זוג אופניים והודעות כתובות להעברה לכל מיני כתובות, עשיתי זאת לרוב באופניים, למרבה הדאגה של אימי. לא פעם היא התנדבה לבוא לשליחויות איתי רק כדי שלא אסתובב לבד עם הטלאי הצהוב חשוף לסכנות של התנכלויות .

קיווינו שהרוחות יירגעו בעתיד ונוכל להמשיך לשבת בביתנו. כלל לא העלינו על הדעת שיכול להיות גם אחרת. אימי שכנראה הייתה מחוננת בחוש נבואי שחור השתדלה מאוד להכין מצרכים ומלבושים לקראת הבלתי צפוי. למעשה התהלכו כבר שמועות על ריכוז היהודים במחנות, באזורים שונים של טרנסילבניה.

יום בהיר אחד בשעת בוקר מוקדמת הגיעה אלינו ארז'י - שהייתה עוזרת בית שלנו תקופה מסוימת, היא השתייכה לכת נוצרית שומרי שבת והיא זו שבישרה לנו שברחובות הסמוכים אוסרים כבר את היהודים והם צועדים ליעד בלתי ידוע.

כאן אני רוצה לספר שהעוזרת שלנו הרומניה אניצה, הציעה להביא מהכפר בגדי איכרים, להלביש אותי ואת אימי ולהעביר אותנו את הגבול לרומניה. אינני יודע מדוע לא קיבלה אימי את ההצעה הנדיבה והאמיצה הזאת. אולי משום שהרגישה מחויבות לדוד מוריץ ומשפחתו ובשום אופן לא רצתה לעזוב אותם לנפשם.

עכשיו משניתנה האזהרה, אימי שהייתה מעשית וזריזה, ניגשה במרץ לאריזת החפצים הנחוצים ביותר והפצירה גם במוריץ ואלנורה לעשות כך.

 

 

 

 

 

 

דלת ביתנו נסגרת אחרינו לעולמים

לא עברה שעה ודפיקות חזקות נשמעו מדלת הכניסה

 

שכחתי לציין שבאותם הימים הוכרז כבר עוצר והיהודים לא הורשו לצאת מבתיהם אלא לשעות ספורות ביום להצטיידות.

פתחנו את הדלת ולתוך הדירה התפרצו כעשרה אנשים לבושי אזרחית מן המשטרה ההונגרית המיוחדת. הם ניגשו לזיהוי האנשים בדירה וציוו עלינו לרדת לרחוב תוך רבע שעה. ברגע שפרצו לדירה הדודה אלנורה פרצה בצווחה אדירה שעד היום היא מצטלצלת באזני. השוטרים ההונגרים השתלטו על הכול וציוו עלינו למסור לידיהם את דברי הערך שיש בידינו. דברי ערך אלה הוחרמו בטענה שרכוש יהודי יפצה את הונגריה על הנזקים שנגרמו לה במלחמה בגלל מחרחרי המלחמה היהודים. אני שמרתי את אוסף הבולים שלי שהיה יקר לי בקופסאות פח שאותם הכנתי בעוד מועד, מתוך כוונה לקחת אותם איתי. כאשר דרשו את דברי הערך ואיימו בעונשים כבדים אם לא נמסור את כל מה שמצוי אצלנו, הושטתי לאחד השוטרים את האוסף. שאלתי אם כוונתו גם לבולים, השוטר לא היסס וטמן את הקופסאות בכיס המעיל שלבש. קרוב לוודאי שבערב שימח את בנו באוסף הבולים שלי שאספתי בעמל רב במשך שנים.

מן הדירה ירדנו אל הרחוב, שם עמדו כבר עגלות רתומות לסוסים שנאספו למטרה זו. ציוו עלינו לשים את המטלטלים שלנו על העגלות, והרשו לחולים ולזקנים לעלות עליהן ואילו את יתר האנשים התחילו להוביל ברגל במעלה הרחוב. באותה שעה נאספו כבר יהודים רבים מכל האזור וכעבור זמן מה נתנה הפקודה לצאת לדרך. בראש השיירה הלכו שוטרים וז'נדרמים הונגרים.

אני נזכר שבאותם רגעים מלאה אותי תחושה מוזרה של התרוממות נפש, הנה מתחילה ההרפתקה של חיי, אתגבר על כל מכשול ושום דבר לא יעמוד דרכי, ידעתי שהדרך מובילה אותי לכוון שאין ממנו חזרה וכולי הייתי סקרנות ופליאה לקראת הבלתי נודע שאליו אנחנו צועדים.

ההונגרים שמחו שמחה רבה על יציאת היהודים, הם עמדו בחלונות הבתים והריעו ומחאו כפיים.

בראש השיירה הלכו השוטרים אחריהם העגלות ואחריהם הצועדים ברגל, כל העת הבטתי למעלה אל החלונות ואל המרפסות וראיתי אנשים צוהלים בשמחה ומוחאים כפיים.

לא הרגשתי צער לעזוב את עירי, חשתי בשנאה העזה העולה מכל קיר אלינו ואז גם אימי נשבעה בליבה לא לשוב לכאן לעולם.

כך השארנו מאחורינו את כל מה שהיה לנו. את הדירה על כל רכושה, את הצעצועים והספרים שלי ויצאנו אל הבלתי נודע. מה צופן לנו העתיד? מי ידע זאת באותו רגע. ברור היה רק שבזה הסתיים פרק חיים שלעולם לא ישוב עוד

אבל לאן לוקחים אותנו? מפה לאוזן עברה השמועה,- לבית חרושת ללבנים. בית החרושת ללבנים נמצא מחוץ לעיר באזור התעשייה בו בתי חרושת ומפעלים אחרים.

הצעדה ארכה הרבה זמן, הגענו לשער שסוגר על גדר גבוהה של תיל דוקרני, השער נסגר, ואנחנו בפנים.

מעיון במסמכים, ידוע לי שהגרוש למחנה הריכוז התבצע בתאריך 3.5.1944

מ ח נ ה  הר י כ ו ז   ב ק ל ו ז'

 

בית החרושת ללבנים השתרע על שטח נרחב. היו שם בערך שלושים סככות ארוכות, כל סככה עשויה מעמודים שכוסו בגג רעפים ושימשו בזמן שבית החרושת פעל, לייבוש הלבנים. כשהמפעל היה פעיל, היו מניחים את הלבנים בסככות ואחרי תקופת ייבוש מסוימת שורפים אותם בתנורים. במרכז המפעל היו כמה מבנים שם היו התנורים ומשרדי ההנהלה. מלבד אלה כל השטח היה תפוס על ידי הסככות. כאשר הגענו לשם נצטווינו בצעקות להיכנס לאחת הסככות ולהתמקם בה.

המחנה הזה עשה עלי רושם עצום בזמנו האנשים שנכנסו להתמקם בסככות תפשו להם מקומות והזדרזו לתלות שמיכות בין העמודים לפני רדת הלילה. לא תיארתי לי בכלל עד לרגע זה שיש כל כך הרבה יהודים בקלוז'. במהרה הסתבר שלא רק מקלוז' היו שם, אלא גם מערי השדה מסביב לעיר - בסך הכול כשבע עשרה אלף. קשה מאוד לזכור דברים אחרי ארבעים שנה אך בכל, זאת אפילו שהייתי ילד בן 12, לא אוכל לשכוח מחזות שנחרטו בזיכרוני, איך הביאו למחנה אנשים שנשאו על דש בגדיהם אותות הצטיינות ממלחמת עולם הראשונה - הם ראו את עצמם כפטריוטים הונגרים, אנשים שהתבוללו לגמרי וכעת לא הבינו כלל מה רוצים מהם. היה שם נער כבן 17 שבכלל לא ידע שהוא יהודי. הביאו אותו מהיכן שהוא ואמרו לו שהוא יהודי לפי הניירות שלו. הנער עמד שם ובכה, ייתכן שהיה אפילו אנטישמי שונא יהודים. הוא לא היה מסוגל להבין כלל מה רוצים ממנו.

המחנה שקק חיים. באחת הסככות סידרו אמבטיות רחצה ממתכת שהוציא כנראה מבתי יהודים והשתמשו בהם כסירי בישול. אימי ארגנה את אזור מגורינו. תלתה שמיכות וסדינים בתור מחיצות בין המקום שבחרה למגורים שלנו לבין מגורי האחרים. אני יצאתי לשוטט במחנה, הקפתי אותו וראיתי את הגדרות, ואת מגדלי השמירה. בחור צעיר התקרב יותר מדי אל הגדר ושוטר גברתן צרח לעברו, אחר כך לא הסתפק בכך, ניגש אליו והכה אותו בחוזקה בקת הרובה שלו. הבחור התקפל כולו כאבים: יהודים מסריחים, צעק השוטר כאן תלמדו מה זאת משמעת. אישה אחת אמרה לחברתה, היזהרי מסתובב כאן גרמני צעיר איש אס.אס. איננו יותר מבן 18, הוא מכה יהודים ללא הבחנה, ממש סדיסט, בעיקר נטפל לנשים, מפיל אותן ודורך עליהן במגפיו. בכל המחנה שרר אימה ופחד.

אחרי שהתמקמנו בסככה ,יצאתי כאמור לשוטט במחנה ופגשתי את חברי מבית הספר ואת המורים. הם מסרו לי שהחליטו לאסוף את כל התלמידים מבית הספר. הוועד המקומי של המחנה התחיל לפעול והמורים התכוננו לחיי מחנה ממושכים, לכן חשבו להעסיק אותנו כדי שלא נשוטט כל היום במחנה חשופים לסכנות.

התנאים הסניטאריים היו נוראים. מים זורמים היו רק בכמה מקומות בברזים מחוץ לסככות, בתי השימוש היו מחראות גדולות שנחפרו באדמה ומעליהם קורות עץ. הסרחון בהם היה איום. בדבר כזה לא נתקלתי עוד מעולם - הן הייתי ילד מפונק ובפעם הראשונה שנזקקתי לבית שימוש הקאתי מרב גועל.

אימי עשתה הכול כדי להקל עלי, עד כמה שאפשר היה אך את התנאים מסביב לא הייתה מסוגלת לשנות. למזלנו היו לנו קצת מצרכים: כמה אנשים קרובים, כמו אנוצה העוזרת הרומנייה וארז'י היו באות עד המחנה, מבקשות שיקראו לנו וכשהתקרבנו לגדר היו זורקות לנו מצרכי מזון מעל הגדר עד שהשוטרים היו מגרשים אותן.

כעבור ימים אחדים כינסו המורים את כל הילדים לפי הכיתות וניסו להמשיך ללמד. ללימודים האלה לא היה שום ערך, ובכל זאת היה מועיל להעסיק אותנו במשהו.

המשטרה החשאית ההונגרית הייתה קוראת לאנשים מסוימים, בעיקר לאלה שהיו ידועים כעשירי העיר וחוקרת אותם בצריף שעמד בחוץ, קרוב לגדר אודות כספים שהסתירו לפני בואם למחנה. החקירה נעשתה במכות ועינויים ובלילות היינו שומעים את זעקות המוכים בכל המחנה.

יום אחד כשנכנסתי לצריף שלנו למצוא את אימא, עצרו אותי בדרך ולא נתנו לי לעבור. אנשים התאספו סביב אחד התאים בסככה. שאלתי מה קורה. ונודע לי שזוג מבוגר התאבדו יחד בבליעת רעל. הם לא רצו להמשיך לחיות בתנאים האלה ובחרו להסתלק מן העולם מרצונם. ערב אחד לקחו את דוד מוריץ לחקירה ובבוקר חזר מוכה וגונח מכאבי המכות שספג.

כעבור זמן מה קראו לאסיפה כללית של כל העצורים במחנה שהתקיימה ברחבה המרכזית בין הצריפים. על מין דוכן מאולתר עלו לדבר חברי הוועד היהודי. הם הודיעו שהגרמנים וההונגרים עומדים לפנות את המחנה הזה כי התנאים בו זמניים בלבד. הכוונה היא להעביר אותנו למחנות קבע בהונגריה שם התנאים מצוינים וכל מה שנדרש מאיתנו יהיה לעבוד היטב למען המולדת ההונגרית עד לסיום המלחמה והניצחון הקרוב. הם הודיעו שהפינוי יהיה לפי סככות וכאשר יושבי סככה מסוימת ייקראו לצאת משם עליהם לקחת אתם רק מה שהם מסוגלים לשאת ברגל כי במחנות העבודה הקבועים יקבלו הכול, כלי מיטה, לבוש ומזון ואין צורך לסחוב חפצים מיותרים. אחרי ההודעות הקריאו מכתבים שקיבלו כאילו מאלה שנמצאים כבר במחנות העבודה ובמכתבים אלה נכתבו דברים בשבח המקומות החדשים.

האנשים ברובם רצו להאמין והאמינו באמיתות הסיפורים האלה. היו כאלה שקיוו שיום הנסיעה שלהם ויציאתם את המחנה יהיה קרוב. ביניהם היו גם דוד מוריץ ומשפחתו.

אימי לא האמינה לאף מילה מן הנאמר והחליטה שלא תמהר לעזוב את המחנה. על רקע זה פרץ וויכוח ביניהם, ובכלל היחסים לא היו טובים. אלנורה בשום אופן לא הסתגלה לחיים הקשים והייתה מסיתה את דודי נגד אימי ומאשימה אותה שהיא דואגת לי יותר מאשר להם. על רקע זה החליטה אימי להיפרד מהם ולחפש לשנינו מקום אחר במחנה לגור בו. לשלטונות כנראה לא היה כל כך איכפת אם אנשים עברו מסככה אחת לאחרת, שממילא כולן היו מיועדות לפינוי. אמי מצאה חברים וותיקים במקום אחר ועברנו לגור יחד איתם..

ימים אחדים אחרי האספה הכללית התחילו המשלוחים. משטרה יהודית הייתה סוגרת שתי סככות ומקיפה אותן, האנשים קיבלו הוראה לזוז, רכזו אותם ברחבה לפני השער ומשם התחילה הצעדה לעבר תחנת הרכבת. כל יומיים יצא משלוח של יהודים. הרכבות יצאו וחזרו ולמחרת וביום השלישי שוב יצא משלוח חדש. אימי ביקשה את דוד מוריץ לנסות להישאר: אולי ייפתח עוד פתח הצלה אולם הדוד מוריץ תש כוחו וציפה כבר לעזיבת המחנה. כאשר הרכבות חזרו, שלחו לתחנת רכבת קבוצת עבודה של יהודים כדי לנקות את הקרונות ולהכין את הרכבת לנסיעה הבאה. בתוך קבוצת העבודה היו גם כמה ידידים של אימא מתנועת הנוער הציוני והם סיפרו לה את האמת על המשלוחים: שהם יוצאים לפולניה, הם למדו זאת מפי עובדי הרכבת ההונגריים בחושיה הבינה אמא שלא לחיים מובלים האנשים מהמחנה כי אם למוות וודאי.

רכבת ההצלה של קסטנר מתארגנת

 

באותם ימים סוערים של המשלוחים, הלכה והתפשטה שמועה מפה לאוזן, שיש נבחרים מבין היהודים במחנה שלהם יעד אחד. מדובר היה על אנשים מאנשי הוועד היהודי, משפחת קסטנר, עשירי העיר, רבנים חשובים ומנהיגי התנועה הציונית אשר עתידים לנסוע לפי הסדר מיוחד עם הגרמנים לצרפת ומשם לספרד, משם יוכלו לעלות לפלשתינה. השמועה הייתה כל כך פנטסטית שמעטים נטו להאמין בה. אימי שבשום פנים לא רצתה לצאת עם המשלוח נאחזה בשמועה הזאת כבקש אחרון והתחילה להתעניין האם יש ממש בידיעות אלה ומה הסיכויים שיש לנו להיות בין אלה שגורלם יהיה שונה כנראה, אולי מזה של האחרים.

 

כאמור, היו לה ידידים בין חברי ההנהגה הציונית בקלוז' וכך הצליחה לאמת את השמועה שאכן מדובר ברכבת הצלה שקסטנר הצליח בהסכם עם הגרמנים לארגן. בין ידידותיה של אימי הייתה רוקחת שאת שמה אינו זכור לי עוד רק שאותה רוקחת נתנה לאימי רעל. אימי הראתה לי את השקית הקטנה של הרעל שנשאה על צווארה ואמרה שזה שמור אתה למקרה שיפרידו בינינו אם זה יקרה אז שנינו ניטול את מנת הרעל ונתאבד כדי שלא ירצחו אותנו אחרים. הדבר ברור לה שאותי בתור ילד קטן יהרגו והיא לא רצתה לחיות בלעדי.

בינתיים התחילה לפעול במרץ כדי להיכלל ברשימת הניצולים במסגרת המבצע שארגן קסטנר. כבר בהתחלה התברר לה שהסיכויים שלנו להיכלל ברשימה קטנים מאוד. מדובר היה רק ב-300 מתוך 17,000 עצורים באותו בית חרושת ללבנים. אותם 300 כבר נבחרו וקבלו תעודות שאפשרו להם להמשיך להישאר במחנה בזמן הוצאת האנשים האחרים מתוך הסככות אל תחנת הרכבת ומשם למחנות המוות בפולין.. אימי לא ראתה דרך אחרת אלא לעשות הכול על מנת לדחות את יציאתנו. כל פעם שנודע לה איזו סככה עומדת להתפנות היינו "עוברים דירה" לסככה אחרת. באחד הפעמים, נקלענו לסככה שהייתה צריכה להתפנות באותו יום: בבוקר מוקדם, אנשי המשטרה היהודית של המחנה עברו בין התאים וקראו לאנשים הישנים עדיין בצעקות לצאת אל החצר. הסככה הייתה כבר מוקפת מסביב בשוטרים הונגרים ואנשי אס.אס. אימי שבשום אופן לא רצתה לצאת השכיבה אותי מהר, כיסתה אותי בשמיכות ואמרה לשוטרים שהילד חולה מאוד, המחזה שהצגנו היה כנראה משכנע כי הם הניחו לנו, וכך נדחתה שוב הגזירה של יציאתנו מן המחנה, שהלך והתרוקן מיושביו מדי יום בקצב מהיר.

כך הגענו לשלב שבו רוב הסככות היו כבר ריקות, אנחנו הילדים המעטים שנשארנו במחנה שוטטנו ונברנו בחפצים הרבים שהשאירו אחריהם העוזבים. אמי כבר לא ידעה לאן לעבור ואז הציעה לה חברתה הרוקחת לעבור למבנה שם שוכן הצוות הרפואי של המחנה. אלה היו האחרונים לגירוש והם לא גרו בסככה אלא במבנה סגור. אינני יודע למה הוא שימש בזמן שבית החרושת פעל וייצר לבנים. כך עברנו לגור עם הצוות הרפואי. אימא ידעה אז כבר שהסוף קרוב ואם לא נכלל ברשימת המיוחסים של קסטנר אז גורלנו נחרץ לגירוש וכי ואין יותר מקום אליו אפשר עוד לעבור כדי להתחמק מכך.

בינתיים חברים טובים הבטיחו לאימא להשתדל אצל הוועדה הקובעת על מנת לנסות לצרף את שנינו לרשימה. עמדו לנו זכויותיהם של אחי אימי בארץ ופעילותם הציונית בטרנסילוואניה הם היו ממנהיגי הנוער הציוני וכן עובדת היות בעלה, אבי, מגויס במסגרת צבאית בחזית המזרח. אלה שקבעו לגבי הרשימה עמדו בלחצים של קבוצות לחץ, ביניהן גם קבוצת נשים שבעליהן נמצאו אותה עת בחזית הרוסית. הנשים האלו פנו וביקשו לכלול אותן ברשימה, והגרמנים נתבקשו להוסיף אותן לכל האחרים. לכן כל העניין היה עדיין בספק ושום דבר לא נקבע סופית.

תוך כדי המשא ומתן בימים האחרונים אירע מאורע הראוי לציון ואשר נחרט בזיכרוני. הייתה זאת הפצצת העיר קלוז' על ידי בעלות הברית.

באותו זמן אנחנו גרנו כבר עם הצוות הרפואי בבניין המרכזי. כמה ילדים ואי ביניהם עלינו לעליית הגג והיבטנו החוצה דרך רעפים שהסרנו לפתע התחילה האדמה לרעוד, שמענו רעש מטוסים ופטריות עשן התרוממו מסביב. ההפצצה באה בגלים. הגל הראשון פגע באזור התעשייה שם היה גם בית החרושת שלנו. מולנו ניצב מפעל "דרמטה" שייצר נעליים ומוצרי עור שונים עבור הצבא הגרמני. הפצצות נחתו על הבניין ופטריות ענק של עשן ואדמה זנקו אל השמים.

זו הייתה הפעם ראשונה בחיים שחוויתי חוויה כזאת עור התוף באוזניי כמעט התפוצץ מההדף והמחזה הזה ריתק אותי בהוד, אימה וסקרנות. השוטרים ההונגרים בחוץ התחילו לצרוח וציוו עלינו לרדת ולצאת מהבניין. יצאתי משם יחד עם הילדים והמבוגרים אימי אימצה אותי קרוב אליה. עמדנו ליד קיר. ההדף לחץ על תופי האוזניים והאדמה רעדה תחתינו, כחצי שעה נמשכה ההפצצה ועד היום אני זוכר את הפחד הנורא ששיתק אותי, נשמנו אבק, והשמים כוסו בענן שחור.

לבסוף נשמע אות הארגעה וההפצצה פסקה. כך הרגשנו פעם ראשונה את המלחמה שהגיעה והשיגה אותנו. כך הרגישו וודאי ההונגרים מסביבנו שעליהם לשלם את מחיר הברית שלהם עם גרמניה המתמוטטת.

ימים אחדים לאחר ההפצצה נודע לנו שהגיע השלב האחרון של פינוי המחנה. אנשי הסגל הרפואי קיבלו הוראה להתכונן לעזוב למחרת בבוקר, ואנחנו עדיין לא נכללנו ברשימת ההצלה.

הגיע יום המחרת, מלווים שוטרים יהודים וצעקות המרצה מצד ז'נדרמים הונגריים יצאנו אל הרחבה הגדולה שם נצטווינו להסתדר בשורות. היו שם גם חיילים גרמנים רבים עם כלבים. מאחורינו השתרע המחנה הריק. נשארו בו רק אלה המאושרים שמצוידים באישורים בכתב, כדי לחכות ליציאתם לחופש, אולי?.

אימי לא הפסיקה לקוות שברגע האחרון אולי ננצל. כל אותה עת נמשכו הדיונים עם האס.אס. על הכללת שש נשים עם ילדים ברשימה. בנוסף לאלה שכבר אושרו. היו אלה רגעים של מתח נורא. שעון החול החל אוזל במהירות.

אנחנו בשורה, מוקפים גרמנים ומשטרה, וראינו כבר מרחוק שהשער נפתח וראשוני הצועדים יוצאים לעבר תחנת הרכבת.

 

באותו רגע ממש הופיע בריצה אחד מידידי אימי שהשתתף במשא ומתן עם הגרמנים - הוא רץ בין השורות עד שמצא אותנו וצעק לנו שאכן צורפנו לרשימה. כעת עלינו להסתתר עד שהשיירה תצא משער המחנה ועד שהוא יחזור ויביא לנו את האישור הרשמי.

אימי נזכרה בידידה שלה סבו בוז"י שגם היא עם שני ילדיה, פלי ומתרה, היו במצבנו ושגם הם צורפו לרשימה. היא הספיקה לקרוא להם וחמשתנו יצאנו מהשורה במהירות ונשכבנו אחרי קיר אבנים שהיה שם. הידיד שעזר לנו כל הדרך רץ חזרה למשרד ושב כעבור זמן מה עם האישורים עבור כולנו. בינתיים יצאה שיירת הצועדים אל מעבר לשער שנסגר אחריהם. אנחנו נשארנו במחנה.

אימי לא הייתה בטוחה כלל שאכן בזה ניצלנו. בכל זאת ראתה בהישארותנו זמן נוסף וסיכוי נוסף שלא רצתה בשום אופן לוותר עליו. כעת כל המחנה העצום עמד ריק לרשותנו הילדים, במקום שהיו שבע עשרה אלף יהודים נשארו כשלוש מאות בלבד. היו אלה ימי ראשית יוני 1944.

לא עברו אלא ימים אחדים והודיעו לנו שגם אנחנו יוצאים לדרך. היעד הפעם היה בודפשט. גם אנחנו הלכנו ברגל לתחנת הרכבת וראינו כמה הוא נפגע בהפצצה. אחרי חודש שוב ראיתי את עירי קלוז'. בנין תחנת הרכבת הרוס וכך גם הבתים ברחוב הראשי שמוביל אליו. עזבנו את מחנה קלוז' ואת עיר הולדתי לתמיד בתאריך 10.6.1944.

 

 

 

 

 

ה ר כ ב ת    י ו צ א ת    ל ד ר ך

 

שלא כמו האחרים לפנינו הקבוצה שלנו נכנסה לא לקרונות משא אלא לקרונות נוסעים ובהם נסענו מקלוז' לבודפשט. הצפיפות בקרונות הייתה רבה מאוד. למזלי הייתי קטן ורזה וכך יכולתי לשכב לישון למעלה על המדף המיועד לחפצים. הנסיעה מקלוז' לבודפשט נמשכת יום אחד. בדרך בתחנות הרכבת, ראינו את תוצאות ההפצצות. תחנות רכבת הרוסות, קרונות הפוכים, מסילות מעוקמות.

הצבא האדום המתקדם כבר לכוון רומניה חזר והפציץ את המסילות בהונגריה כדי להרוס את תשתיות התובלה הגרמנית לעבר החזית.

בלילה ההוא הגענו לבודפשט. שם חיכו לנו נציגי יהדות העיר. יהודי בודפשט חיו עדיין ברווחה יחסית, אם כי רוכזו כבר בבתים מסוימים באזורים מיוחדים אך עוד לא היו במחנות ארעיים והמשלוחים לפולניה טרם התחילו. הזמן התחיל אוזל לגרמנים. הקהילה היהודית שכנה אותנו במאין מחנה ארעי בתוך מוסד חינוך יהודי. החוסים במוסד פונו משם והבניין הגדול הועמד לרשותנו. הבית הזה היה ברח' קולומבוס ועד היום הוא זכור לי היטב. התנאים בבודפשט היו לאין ערוך משופרים יותר מאלה שבקלוז". היו שם שירותים מסודרים וגם אוכל לא היה חסר לנו. הקהילה היהודית דאגה לצרכינו.

היינו אמנם סגורים ולא הותר לנו לצאת מהבניין אבל השטח סביבו היה גדול והיה גם חצר שבו יכולנו, אנחנו הילדים לשחק כרצוננו. באותו זמן הופצצה העיר בודפשט מדי יום לפחות פעמיים ואז היינו צריכים לרדת למקלט. בדרך כלל הייתה הפצצה בשעות הבוקר והפצצה שנייה בלילה. אנחנו התארגנו לשהייה במקלט . היינו יורדים אליו במהירות ,כלומר למרתף מתחת לבניין והיינו נשארים שם בדרך כלל שעה עד שעתיים עד לסוף ההפצצה. ועד לצפירת הארגעה. בבקרים היינו יוצאים לחצר ומוצאים שם רסיסי מתכת גדולים שהתפזרו בין השיחים וגם רצועות נייר מתכת שהמטוסים פזרו להטעיית הרדאר. לפעמים קרה שהפצצה התחילה בטרם ירדנו למקלט. אני הייתי כל כך סקרן שניסיתי להתעכב כל פעם כדי להסתכל בחוץ.

בלילות הייתה העיר הגדולה המופצצת מחזה מרהיב עין. אצבעות הזרקורים המגששים בשמים הצטלבו והבזקי הפצצות המתפוצצות האירו את העיר הנתונה באפילה כמו בסערת ברקים.

היה גם פחד, בעיקר כאשר הפצצות התפוצצו בקרבת מקום. ההדף לחץ באוזניים והקיבה התכווצה, אני נצמדתי לאימי והיא חיבקה אותי קרוב אליה. היו גם כאלה שהתפללו חרישית. זכור לי שבאחד הימים רגש המחנה משום שאחד הצנחנים מהארץ שהגיע לבודפשט הוכנס למחנה שלנו על ידי אנשי הקהילה והוא הסתתר שם. הצנחן הזה היה יצחק גולדשטיין שצנח הונגריה יחד עם יואל פלגי,הוריו של גולדשטיין היו במחנה ברחוב בקולובוס כי הגיעו לשם עם כל הקבוצה מקלוז". העניין נודע לשלטונות ההונגריים והיה חשש שבגלל זה יתבטל המבצע כולו של יציאתנו מהונגריה. הפרשה הזאת מתוארת בהרחבה בספרו של יואל פלגי (רוח גדולה באה) אני יכול רק להעיר שזכור לי משהו בעניין זה מאותו זמן.

בבודפשט פגשנו את ליאה, אחותה של אימי מצד סבי שהיה נשוי עם הני. הני וליאה התכוננו להצטרף אל הרכבת במסעה לכוון ספרד. ארנו בעלה השני של הני כבר לא היה בתמונה.

באותו זמן. כנראה חיו כבר בנפרד. שמחנו שליאה תבוא אתנו כי אימא הייתה קשורה אליה ואהבה אותה מאד.. נוסף לזה היה באפשרותם להצטייד במזון גם עבורנו.

שבועיים עד שלושה היינו בבודפשט וחיכינו ליציאה לדרך. לפי כל הסימנים אצל הגרמנים התעוררו קשיים רבים סביב ארגון נסיעתנו. גרמניה הייתה בזמן ההוא על סף פשיטת רגל ומפלה צבאית, הרוסים הדפו אותם מארצם וכעת התקדמו לעבר רומניה והונגריה במהירות. בחזית המערב התחילה פלישת בעלות הברית לנורמנדי בדיוק בזמן שהותנו בבודפשט. המעבר שלנו דרך צרפת היה תלוי באיזו מידה ואם בכלל יצליחו לעצור את הצבאות הפולשים. איטליה פרשה מהציר והגרמנים פלשו וכבשו אותה. עכשיו הם נלחמו על אדמתה. בכל החזיתות נלחמו בשצף קצף על נפשם. הם ידעו שהכול אבוד ממילא. הטרור ההיטלראי השתולל ולא ידע גבול ורחמים השמדת היהודים בתקופה הזאת נמשכה בכל הקצב, בתוך כל הטירוף הזה היו מספר קציני סס. ברמות הגבוהות שהיה להם משום מה עניין להעביר את הרכבת הזאת של היהודים לחוף מבטחים. לעולם לא נדע את האמת מה עמד מאחורי שיקוליהם בעניין זה.

 

עובדה היא שפרשת הרכבת של קסטנר עלתה על הפרק בישראל של שנות ה-50 במשפט המפורסם. נדמה לי שעד היום קשה לשפוט ולדעת את כל האמת אודות הפרשה המוזרה הזאת. עובדה היא כי שלש מאות יהודי קלוז' וכאלף שלוש מאות יהודי בודפשט מוינו ונבחרו על מנת להינצל מהתופת של אושוויץ, המזל שיחק לי ושמא היה זה הגורל, והייתי ביניהם ושלא כיתר חבריי בבית הספר אשר נשלחו לאושוויץ. זכורני שהיינו כ-50 ילדים תלמידים בכיתה ו' בגימנסיה היהודית ונדמה לי שאני היחידי ששרדתי את הזמנים ההם ומתוכם לפי מיטב ידיעתי היחידי שנשאר בחיים.

מדי פעם זכינו בביקוריו של קצין אס.אס. שמו קרומאייר. נדמה היה שהוא המטפל העיקרי בענייננו. מאז עזבנו את קלוז' היינו מלווים כל הזמן על ידי יחידת חיילי אס.אס. באחד הימים בבודפשט עברתי במסדרונות הבית ופתאום חייל אס.אס. צעיר קרא לי ומסר לידי זוג מגפיים ודרש ממני לצחצח אותם. לא היה לי מושג בצחצוח נעלים ולא כל שכן מגפיים, לכן רצתי בבהלה לאימי והיא זאת שכמובן הצילה את המצב. היא זו שצחצחה את המגפיים.

זה מה שזכור לי בערך מאותן שבועות בבודפשט. לבסוף גם הגיע יום היציאה משם. ביום המיועד יצאנו ברגל לתחנת הרכבת בלווי חיילי הס.ס שלנו ושם הצטרפו כל יתר היהודים הנוספים, כאלף שלוש מאת במספר. ביניהם היו גם ליאה והני. הפעם עמדה ברציף רכבת משא ולתוכה נדחפנו בצפיפות רבה. למזלנו לא סגרו את דלתות הקרונות, אחרת היינו נחנקים. פרשנו שמיכות על רצפת הקרון והרכבת יצאה לדרך לקראת הבלתי נודע.

לאיש לא היה מושג לאן בדיוק אנחנו נוסעים. החשש היה שבשלב מסוים יתברר שכל העניין הוא תרמית גדולה ושיסיעו אותנו לפולניה כמו את שאר היהודים.

הרכבת פנתה צפונה לכוון צ'כיה. כך התחיל מסע ארוך שנמשך כשלושה שבועות. אינני זוכר פרטים רבים מהנסיעה. זכור לי שאנשים ישבו בדריכות רבה בידם החזיקו מפות וניסו לשער על פיהן את כוון נסיעת הרכבת.

באחד הצמתים הייתה שאלה לאיזה כיוון היא תפנה וזה אמור היה להיות מכריע אם הכוון הוא פולניה או מערבה. בשאלה זאת היה תלוי גורלנו אם לאבדון או להצלה.

הרכבת נסעה פרקי זמן קצרים. לעתים קרובות הייתה נעצרת, לפעמים לזמן קצר ולעתים לשעות אחדות. אחרי שעברנו את גבול הונגריה נעצרנו על גבול צ'כיה לשלושה ימים בערך, על מסילה צדדית בשדה.

מזל שהיה איתנו אוכל כי איש לא דאג לנו למזון. כמובן שלא הייתה אפשרות להתרחץ, שלושה ימים עשינו את צרכינו בשדות שסביב. חיילי המשמר שהיו בשני הקרונות בראש הרכבת ובזנבה הזהירו אותנו לא להתרחק. לא ידענו גם כמה זמן נשהה במקום הזה. אין ספק שהיו עיכובים מסיבות הקשורות במצבה של גרמניה באותם הימים, כמו ההתנקשות בהיטלר, וצרות צרורות בכל החזיתות בהן הם לחמו בזמן ההוא.

כעבור ימים אחדים נסענו כבר בתוך אוסטריה. תחנתנו הראשונה הייתה העיר לינץ. בבוקר התעוררנו וראינו שאנו חונים בתחנת רכבת גדולה. הרכבת עמדה.

כאן אני רוצה לספר את מה שעבר עלינו בלינץ, כי הפרטים נשתמרו בזיכרוני היטב ונדמה לי שהשהיה בעיר אוסטרית פסטורלית זו הפכה לאחת החוויות המוזרות והקשות בכל הנסיעה.

הייתה שעת בוקר מוקדמת, הרכבת עמדה בתחנה ולפתע הכריזו לכל אורכה שעל הנשים לרדת ולהסתדר בשורה כי עומדים לסדר לנו מקלחת. הנשים ירדו והסתדרו בשורה. כמובן שאימי, הני וליאה היו ביניהן ואני נשארתי לשבת במקומי. עוד לפני שירדה מהרכבת הפקידה אותי אמי לשמירה אצל אחד ממכרינו שהיה אתנו בקרון. ראיתי את הנשים הולכות ומתרחקות, ולפתע נמסרה עוד הודעה לכל הגברים שעליהם לאסוף את כל המיטלטלין ולהביא אותם למקום ריכוז ליד הרכבת. אני זוכר שהייתה לנו מזוודה עם בגדים ודברי מאכל שהייתה כבדה מאד. בלית ברירה ירדתי עם המזוודה והתחלתי גורר אותה בכוחות עצמי. לפתע ולהפתעתי הרבה הופיע מאי שם חייל גרמני קשיש והוא נטל ממני את המזוודה ועזר לי להעביר אותה למקום הריכוז, הייתה זו פעם ראשונה שגיליתי סימן של יחס אנושי מצד חייל גרמני.

אחרי שהבאנו את החפצים למקום המיועד, ציוו על הגברים להסתדר בשורה וצעדנו אל תוך העיר לינץ, עברנו בתוך רחובותיה המרוצפים באבנים ובין בתיה הציוריים ויצאנו אל מחוץ לעיר. למען האמת הייתי אחוז חרדה נוראה זאת הייתה פעם ראשונה שהייתי לבדי בלי הביטחון של קרבת אימי ולא ידעתי מה עומד להתרחש. את הנשים לקחו כבר בשעות הבוקר ואני חששתי שהגרמנים עושים לנו תרגיל כדי להפריד בינינו.

אחרי הליכה של קילומטרים אחדים הגענו אל מבנה רחב ממדים הניצב על ראש גבעה. לפני המבנה היה מעין מגרש מסדרים, שם הורו לנו בצעקות להסתדר ולהתפשט עירומים.

את הבגדים שפשטנו היינו צריכים להחזיק בידינו ולגשת לפי התור לאשנב קטן בפתח הבניין. כל זה ארך שעות. עמדנו מאות גברים וילדים ערומים ומושפלים בחוץ עד שהגיע תורנו להיכנס אל תוך המבנה, אחרי שמסרנו את חפצינו באשנב. עם כניסתנו לתוך הבניין לאולם ענק , התיזו עלינו חומר חיטוי כל אחד בתורו מול צוות ריסוס, ומשם לתוך האולם שם ישבו בשפיפה לאורך הקירות אלפי שבויים רוסיים עירומים ומגולחי ראש בעוד נשים צעירות בחלוקים ירוקים מסתובבות בין אלפי הגברים הערומים ומחלקות חתיכות של סבון ומגבות. הצעקות נמשכו בלי הרף ונדחפנו לתוך אולם אחר בו היו מזלפים בתקרה. נצטווינו לעמוד תחת המזלפים שהחלו להתיז מים קרים בהתחלה ואחר כך מעט מים חמים ושוב מים קרים ואחר כך פסק זרם המים. האוקראיניות חילקו לנו מגבות ואחרי שהתייבשנו פקדו עלינו לעבור לאולם אחר שם אמורים היינו לקבל את בגדינו שעברו כביסה וחיטוי. ראינו שוב את השבויים הרוסיים מובאים מגולחי ראש וערומים. גם הם חיכו לתורם למקלחת ולהחלפת בגדים. שעות חיכינו לבגדינו ואני הייתי אכול דאגה לגורל אימי, שאותה לא ראיתי מהבוקר. לא ידענו בכלל מה השעה, אם יום או לילה. מדי פעם זרקו ערמת בגדים לאמצע האולם והאנשים התנפלו על הערמה כדי לחפש את בגדיהם. הייתי בין האחרונים למצוא את חפצי וזמן רב חיכיתי לגרב אחת שלא מצאתי. לסוף מצאתי את הכול. התלבשתי ויצאתי החוצה. היה לילה צונן, והיה לי נעים להיות שוב לבוש בבגדי אחרי כמעט יום שלם של עירום. עמדתי ונשמתי מלוא ראותי את האוויר הבשום המוני גחליליות חרצו קווים של זוהר בין השיחים והעצים, שנצבו זקופים מסביב. מה להם ולמלחמה, לסבל, ולמוות שמסביב. הקיץ היה בעיצומו והטבע פרץ סביבי בכל יפעתו.

 

שוב חיכינו שעות עד שכולם סיימו לקבל את בגדיהם, ובשעת לילה מאוחרת חזרנו לרכבת מיוגעים. אחרי היום המפרך הזה, פגשתי שוב את אימא ואת ליאה ואת הני וכולנו שמחנו להיות שוב ביחד אחרי החוויות שעברנו בעיר לינץ היפה.

זהו הזיכרון המר שנשאר לי מהעיר לינץ שבאוסטריה. היום נוסעים לשם יהודים רבים לבילוי חופשה וליהנות מעוגות שטרודל וקצפת. נשבעתי שלעולם כף רגלי לא תדרוך עוד בעיר הארורה הזאת.

בבוקר יצאה הרכבת לדרכה. אמרו לנו שנגיע לווינה, ושם יחלקו לנו מרק חם. שמחנו מאד, ואכן כמה שעות לאחר מכן נכנסנו לרציף תחנת הרכבת של וינה, עמדנו שם כמה שעות, אך למרק חם לא היה זכר.

שוב יצאה הרכבת לדרכה ושמנו לב כעבור שעות אחדות שחצינו את הגבול לגרמניה. איש לא ידע לאיזה כיוון אנחנו נוסעים, אך זכור לי שנסענו מרחקים אין סופיים בתוך גרמניה במשך כשבועיים. גרמניה הדהימה אותי בעצמתה ובגודלה: בתי חרושת לעין ספור, תחנות רכבת עם מאות נתיבים. מולנו ולידנו נסעו בלי הרף רכבות צבא. הרבה מאוד הובילו פצועים שחזרו מהחזית, ראינו את חיילי הצבא הבלתי מנוצח דרך חלונות הקרונות, חבושים, חבולים ומוכים. שמחנו מאד לראותם ולדעת שכך הם משלמים את המחיר שהם גורמים לנו ולעולם.

קשה לארוג את קרעי הזיכרונות מהמסע הזה בקיץ 1944 בתוככי גרמניה. חלק מהזמן ישבתי בדלת הפתוחה של הקרון בעוד רגליי משתלשלות החוצה.עברנו על פני נופים מרהיבים; כפרים ציוריים, פרות רועות, איכרים בשדות, והיו גם ערים מופצצות עד היסוד, ושמענו צפירות אזעקה והפצצות. לפעמים עצרה הרכבת במקומה וחיכינו שההפצצה תסתיים לפני שנכנסנו לעיר מסוימת.

חלק משמות הערים שעברנו אני זוכר עד היום: מינכן, פרנקפורט, שטוטגרט. בתקופה זאת גרמניה הופצצה ללא הפסקה. פלישת בעלות הברית לצרפת הייתה בעיצומה. והגרמנים החישו תגבורות לחזיתות המתמוטטות. עברנו בין ערים ומפעלים הרוסים, תחנות רכבת וערי רפאים. ראינו מחזות סוריאליסטיים של קרונות הפוכים, המוטלים לעתים על גג של בית שקרס בקרבת התחנה. לא נתנו לנו לעזוב את הרכבת כלל או להתרחק ממנה. כל עצירה ניצלנו כדי לעשות את צרכינו בשדות מסביב. האנשים סבלו סבל רב , בעיקר הזקנים. התנאים היו קשים מאד. אוכל כמעט לא היה. את המעט שהבאנו אתנו כילינו עם הזמן והרעב התחיל להציק.

איש לא ידע לאן נוסעים ועד מתי. בחלק ניכר מהזמן הרכבת עמדה במקום אם בגלל עומס על קווי התחבורה ואם בגלל ההפצצות ואם משום שלקחו לנו את הקטר לצרכים אחרים. כך עברו הימים, יום ועוד יום, במסע אין קץ ועד כה ללא תכלית. מסתבר, שבכל הטירוף הזה הייתה בכל זאת יד מכוונת, כי בסוף אחרי ימים רבים של נסיעה כאילו, ללא מטרה, הגענו לפתע לרציף באמצע היער שנראה היה נטוש ושם ציוו עלינו לרדת מהרכבת עם כל חפצינו ולהסתדר להליכה ברגל. הסתדרנו בשורות. מאי שם הופיעו חיילים גרמנים עם כלבים גדולים וציוו בצרחות להתחיל לצעוד קדימה.

זכורני שהייתה זאת צעדה קשה, רבים כשלו, זקנים וילדים הלכו בשבילים בוציים, מסביבנו חיילים וכלבים נובחים ללא הרף. הלכנו והלכנו, יצאנו מהיער והמשכנו ללכת במישור שהפך קודר ומדכא יותר ויותר: לא עץ ולא צמח מסביב. פתאום ראינו לפנינו גדרות תיל ומגדלי שמירה. שער גדול נפתח, ונכנסנו לתוך מחנה הריכוז הנודע לשמצה, ברגן בלזן. הכביש הראשי עבר בין גדרות תיל. משני הצדדים, בין הגדרות היו צריפי עץ גדולים, כל צריף מופרד

מהאחרים על ידי גדר תיל גבוה . בכל מקום עמדו זקיפים מזוינים. הלכנו בין הגדרות, עד שהגענו לצריפים המיועדים לנו.

 

 

 

ברגן בלזן - תחנה במסע

 

לפני שהרשו לנו להיכנס לצריפים, סדרו אותנו בשורות וציוו עלינו להתפקד. קראו בכל השמות ובדקו שוב ושוב את מספר האנשים. שעות עמדנו כך במפקד, לאחר הצעדה המפרכת. לבסוף הותר לנו להיכנס לצריף ארוך שחלונותיו מסורגים. באמצע הצריף היה מעבר צר ומשני צדדיו מיטות דו-קומיות. נדחקנו אל תוך הצריף בעל החזות המדכאת עם שורות המיטות , קירות העץ החשופים. אימא מצאה מקום לשנינו. האנשים הסתדרו בתוך הצריפים לפי קבוצות, משפחות, מכרים, או תנועות נוער ציוניות. אחרי שהתמקמנו נמסרו לנו פרטים על סדר החיים במחנה.

הקבוצה שלנו נחשבה למיוחסת ולא הייתה חייבת לצאת לעבודה כמו שאר האסירים במחנה שישיבתם ליתר דיוק כליאתם שם הייתה קבועה. חלוקת מזון פעם ביום, ופעם בשבוע מקלחת. פעמיים ביום מפקד, אחד בבוקר ואחד בערב.

מחנה ברגן בלזן היה מקום קודר מטיל אימה. החיילים מנעו מאתנו להתקרב אל הגדרות. מן העבר השני היו עצירים אחרים, בשכנותנו היו יהודים מהולנד. גדרות המחנה עשו עלי רושם רב במיוחד. הגדרות החיצוניים היו גבוהים מאוד, ביניהם היה שטח של כ- 60 מטר מכוסה בקונצנטרינות ומעבר להם עוד גדר גבוהה. מחוץ לגדר במרחקים קבועים היו מגדלי שמירה עם שומרים חמושים. על הגדרות היו תלויות שלטי אזהרה מהתחשמלות ונאמר לנו שהגדר מחושמלת במתח גבוה. בין הגדרות השטח כולו היה ממוקש.

המחנה היה סגור ומסוגר בלי שום אפשרות להימלט ממנו. גם סביבת המחנה לא נסכה עידוד רב, לא היה שם עץ ולא שיח או פרח. מחוץ למחנה בכל המרחב שהקיפה העין לא נראה אפילו עץ בודד ורק קדרות ועצב היו נסוכים על כל האזור רחב הידיים הזה ואימת מוות חלחלה אל תוך העצמות.

האוכל היה מעט שבמעט. פעם ראשונה הייתי רעב ללחם. חילקו לנו שתים שלוש פרוסות של משהו שנקרא לחם, מין בצק שחור, דומה לאבן, חילקו גם ריבה בכמות קטנה. את הריבה חתכו לפרוסות דקות. היא הייתה קשה וצמיגית וחוץ מזה כמעט ולא קבלנו שום דבר נוסף. אני שהייתי אכלן גרוע ומעולם לא הרגשתי צורך לאכול. הפעם הייתי מוכן לאכול כל דבר אילו רק נתנו לי.

בימים ההם לא ידענו בכלל מה צפוי לנו בעתיד לא היה ברור אם נמשיך משם ולאן. אני על כל פנים לא הייתי מודע לשום דבר שקשור לגורלנו. מלבד הדאגה והצורך הקבוע למזון, עמדנו במפקדים אין סופיים מדי בוקר וערב.

המפקדים היו חובתנו היחידה, וכן החובה להימצא בתוך הצריף בשעות החשכה. בערב הצריף היה ננעל ונפתח רק למחרת בבוקר. אחרי מפקד הבוקר היינו חופשיים להסתובב באזור הצריפים שלנו.

מדי יום ביומו מטוסים אמריקאיים עברו מעל המחנה בדרכם להפציץ את הערים והנמלים בצפון גרמניה. כאשר המטוסים התקרבו במבנים צפופים למחנה הושמעה אזעקה ועלינו היה להיכנס מהר לתוך הצריפים.

ההפצצות נמשכו בלי הרף וזמנים ארוכים. המחנה עצמו לא הופצץ אך המפציצים האמריקאים עברו שם בדרכם להפציץ את גרמניה, יצא לי לא פעם לראות אותם חולפים מעלי, והמחזה היה מרהיב ומרשים מאד כי באותם זמנים היו הפצצות של אלף מטוסים ויותר במטס אחד. השמים היו זרועים בנקודות כסף נוצצות. הם טסו מעל המחנה במבנים מסודרים והשמיעו רעש כמו עדר פילים דוהר בערבה. המטוסים האלה שכיסו את שמי גרמניה, סמלו יותר מכל עבורנו את עוצמתם של בעלות הברית. איחלנו להם מקרב לב שיצליחו במשימתם ושימוטטו במהרה את גרמניה. בכל ליבנו ייחלנו למפלה קרובה של זו ולסוף המלחמה ולקץ צרותינו והסכנות בהן אנו נתונים.

 

בינתיים התארגנו גם חיי היום יום במחנה בינינו היו הרבה ציונים צעירים שהתחילו לארגן את הילדים ולגייס אותם לתנועותיהם. זכור לי שהשומר הצעיר התחיל לפעול שם וגורדוניה ובית"ר. משום מה קסמו לי אנשי בית"ר כשראיתי אותם מתרגלים עם הילדים תרגילי סדר כמו חיילים .לכן הצטרפתי אליהם ומדי יום השתתפתי בפעולות שארגנו בחצר. אנשי התנועות השונות בחרו לגור יחד וכך שלטו יותר טוב על חלוקת המזון היומית. לא פעם ביקרתי בצריף שלהם וזכיתי לקבל פרוסת לחם או פרוסת ריבה לשמחתי הרבה. מדי פעם לקחו אותנו למקלחת וזה היה כרוך בהליכה ברגל דרך חלק ניכר מהמחנה.

כל פעם הדהים אותי מחדש, גודל המחנה שלא היה לו סוף, הלכנו קילומטרים בין גדרות התיל בנוף חדגוני של צריפים זהים וגדרות. בכל מקום בני אדם כחושים לבושים במדי המחנה-האפורים. מדי פעם באו לבקר אותנו קציני אס.אס. בעלי דרגות גבוהות. אני זוכר אותם בתלבושתם החומה או השחורה, עם גולגולת המוות וסרטים עם צלבי הקרס על זרועם. כאשר היינו כששה שבועות במחנה ברגן בלזן, ביום בהיר אחד באמצע אוגוסט שוב הופיעו הקצינים.

קרומאייר היה ביניהם, ידענו שהוא האחראי על קבוצתנו.

קראו לכל יושבי המחנה להתאסף במרכז החצר, וקרומאייר עלה על ארגז והתחיל קורא מרשימה בידו. הוא קרא את השמות בקול רם וביניהם גם את שמנו, של אימא ושלי, ליאה והני ואם אני זוכר טוב, קראו שמות של כ- 300 איש מתוך 1600 שהיו ברכבת. אלה שקראו בשמם נצטוו להתכונן ליציאה לדרך למחרת.

 

 

 

 

 

 

 

ב ד ר ך    א ל    ה ח ו פ ש

 

למחרת בבוקר אספו את אלה ששמותיהם הוקראו ויצאנו דרך השער הראשי מברגן בלזן. שמועת יציאתנו הגיעה למחנות האחרים והאסירים יצאו לחצרות והניפו כתובות וכרזות על פיסות בד וסדינים, כתובות של קרובים בארץ ישראל או באמריקה. הם רצו וקוו שנודיע לקרוביהם שעודם בחיים בברגן בלזן. המחזה היה מרגש מאוד ואני זוכר היטב את המעמד הזה עד היום.

 

שוב צעדנו בין הגדרות אל השער הראשי דרכו נכנסנו לפני כן שוב הלכנו בדרך הארוכה היער אל הרציף ששם חיכתה לנו הרכבת. עלינו עליה ויצאנו לדרך. שוב חזרו המראות המוכרים. על המסילות לצידנו נעו רכבות צבא, טנקים, נג"משים ורכבות עמוסות פצועים מן החזית, עברנו שוב בערי רפאים ובתחנות מופצצות. בדרכנו שמענו כל הזמן רעם מטוסים ואת הדי הפיצוצים מכל עבר. שוב נסענו מעט ועמדנו הרבה במסילות צדדיות ,והנסיעה נמשכה ונמשכה עוד ועוד.

כאשר עלינו אימא ואני עלינו לרכבת, נקלענו לקרון שם הייתה קבוצת ילדות מבית יתומים בבודפשט. הבנות האלו היו מהקרפטים הוריהן נשלחו משם לאושוויץ עם כניסת הגרמנים והן הגיעו, בדרך לא דרך לבודפשט, חלקן באו אפילו מיוגוסלביה והקהילה היהודית דאגה להן והכניסה אותן לבית יתומים שם, הן הצטרפו לרכבת קסטנר ושם הכרתי אותן לראשונה.

 

למעשה, היה לי קשר מסוים איתן עוד בברגן בלזן. שם הן הצטרפו לשומר הצעיר והיו מלוות כל הזמן במדריכים מסורים שלא עזבו אותן ודאגו להן.

בנות אלה עתידות להישאר בקשר איתי עד היום, ובהמשך עוד יסופר עליהן.

הנסיעה נמשכה ימים אחדים, בלי שנדע בדיוק מה יעלה בגורלנו. לא היה לי מושג מה קורה ולאן לוקחים אותנו. באחד הימים הגענו לתחנת רכבת קטנה בגרמניה ושם ציוו עלינו בצעקות לרדת מן הרכבת עם כל חפצינו. הודיעו לנו שיערך חיפוש מדוקדק ועלינו למסור את כל דברי הערך והניירות הכתובים, ולמי שימצא דבר ערך או כתבי יד יוצא להורג מיד. הגרמנים סדרו שולחנות ועליהם הנחנו את הצרורות והמזוודות. הם ערכו בהם חיפוש קפדני. אחרי החיפוש שנמשך שעות נצטווינו לעלות שוב לרכבת, שמנו לב ששני הקרונות עם חיילי האס.אס. נותקו מן הרכבת שלנו, ורק קצין גרמני אחד עלה על כבש הקטר ומסר את אקדחו לאחד החיילים.

 

הרכבת צפרה ויצאה לדרך. היינו יגעים, מפוחדים ורעבים. הרכבת דהרה דרך יער ומעל גשרים וצפרה בלי הרף. לפתע ראינו מרחוק גשר אליו התקרבנו במהירות. חלפנו על פניו וכולם פרצו בצעקה: הנה הריין!! מעל עמוד בצד השני של הגשר התנוסס בגאון דגל הצלב השוויצרי. לא האמנו למראה עינינו.

חלפנו על פני הדגל וצעקה אדירה פרצה מכל הקרונות: אנחנו בשוויץ - ניצלנו! לא יכולנו להאמין ולקלוט את גודל השמחה, מתוך האימה והמלחמה להגיע אל ארץ השלום והביטחון, לצאת מן התופת של גרמניה ולדעת שחיינו ניצלו.

 

 

 

 

ההצלה - וימים ראשונים בשוויץ

 

כעבור זמן מה הרכבת עצרה בתחנת הרכבת של באזל. ראיתי את הקטר עוצר, הקצין הגרמני שעמד על מדרגת הקטר קפץ לרציף שם עמדה קבוצה של קצינים שוויצרים, הוא הצדיע ומסר לידיהם רשימות, חיכה לחתימה ולאחר מכן פנה אחורה והסתלק. הבנו שעברנו לידי בעלים חדשים וחיכינו למה שיתרחש. אל הרכבת התקרבו נושאי אלונקות ואנשי הצלב האדום. שאלו אם יש חולים ואותם הורידו באלונקות, האחרים התבקשו לרדת ולצאת מן התחנה. עברנו במעבר תת קרקעי. סביבנו התגודדו יהודים מבאזל, השליכו לעברנו תפוחי עץ וחפיסות שוקולד.

 

בעלי המזל חטפו את המעדנים שהושלכו והמשכנו ללכת עד שיצאנו מתוך התחנה אל הכיכר. כאשר הגענו לשם ראינו פתאום עיר שעומדת על תלה. עמדנו בתחנת חשמליות ובזה אחר זה באו קרונות שאספו אותנו. נסענו דרך העיר היפה עד שהגענו לבניינים גדולים, שהסתבר שהם מרכז רחצה וחיטוי של הצלב האדום ומיועד לפליטי מלחמה הנכנסים לשוויצריה. אך כאן כבר לא היו צעקות. פנו אלינו בנימוס ונכנסנו לתוך הבניין היפה, הקירות היו מרוצפים חרסינה לבנה והיו תאי רחצה רבים, שם התפשטנו ולקחו מאתנו את הבגדים לחיטוי. חילקו לנו סבונים וכך זכינו למקלחת חמה ונעימה.

מטרונית של הצלב האדום השגיחה עלי בזמן שהתרחצתי ושפשפה לי היטב במברשת את הגב. כעבור זמן מה קיבלנו את הבגדים שלנו חזרה, התלבשנו ויצאנו אל החשמלית. כל זה לא ערך זמן רב. המשכנו לנסוע בתוך העיר. שוב הגענו לבניינים גדולים. ירדנו ונכנסנו לאולם גדול, התמקמנו בו כולנו יחד. היה זה אולם ענק שכמותו לא ראיתי אף פעם בחיי. במרכז ניצבו שולחנות עמוסים כל טוב ואנחנו קיבלנו את הארוחה המלאה הראשונה על אדמת שוויצריה.

בהמשך הבנו שהבניינים היו בניני תערוכה, שם מתקיימות תערוכות בינלאומיות מדי שנה בימי שלום. הודיעו לנו שלעת עתה אנו נמצאים בהסגר לכמה ימים מסיבות בריאותיות ואחרי ימים מספר נעבור למגורים מסודרים יותר. כל הזמן הזה טפלו בנו אנשי הצלב האדום השוויצרי.

היה לנו די משעמם בהסגר. אבל היו עוד בני נוער בגילי אתם שיחקתי. בערבים שימשו האולמות הסמוכים להחלקה על סקטים. באחד הימים פתחו לנו את הדלתות והרשו לילדים להסתכל. ראינו אנשים, צעירים מחליקים על סקטים לצלילי מוזיקה עליזה, בעוד אנו צופים בהם בפליאה. כל כך שונה היה כל זה מכל מה שעבר עלינו זה עתה, כאילו שהגענו לעולם אחר. ולא הבנו אם כל זה אמת או חלום.

 

עכשיו כבר קיבלנו אוכל, והתייחסו אלינו בנימוס וכאל בני אדם. אינני זוכר הרבה מהימים האלה בבנייני התערוכה. זכור לי רק שהיו אלה רק ימים ספורים בלבד ואני הייתי כמובן כל הזמן יחד עם אימא. הימים האלה היו בראשית חודש ספטמבר 1944.

כעבור זמן מה הודיעו לנו שעומדים לעבור ולהשתכן בעיר מונטריי שבאזור דוברי הצרפתית.. ואכן כך היה. יצאנו שוב לרכבת ונסענו. הפעם בנוחיות, בקרונות נוסעים ובלי משמר, בלווי הצלב האדום. הגענו למונטריי בשעות הערב, ושם שכנו אותנו באחד מבתי המלון הגדולים בעיר. למחרת הותר לנו לצאת לעיר. העיר מונטריי היא עיר יפהפייה ואתר תיירות ידוע בכל העולם.

העיר שוכנת לחוף אגם למן והמלון שלנו היה קרוב לחוף, בנין רב קומות שנבנה בסגנון ישן. מפואר מאד וסגור בגלל המלחמה.

הממשלה השוויצרית שכנה פליטים במלונות הסגורים. הצוות שקיבל אותנו במלון היה פחות אדיב מאשר בבאזל: זכור לי שלא זכינו ליחס אוהד במיוחד אך הדבר לא הפריע לנו כי העיקר היה לדעת שחיינו ניצלו והיינו חופשיים.

 

במונטרי נחשפתי לראשונה לשפה הצרפתית. השכינו אותנו במלון גראנד, ובמקום היה חצרן מקומי ואשתו, ולהם ילד קטן חמוד. הם היו דוברי צרפתית. עם הילד הקטן שיחקתי וממנו למדתי כמה מילים בצרפתית. למעשה לא היה לנו מה לעשות במונטרי. שיחקנו כל היום וטיילנו על שפת האגם. קיבלנו מעט כסף כיס. משם גם יצרנו קשר עם המשפחה בארץ ישראל. קיבלנו מכתבים. דודי אברהם שלח לאימי כתובות של אנשים שהיו לנו קשרים מסחריים אתם ולא פעם ארחנו אותם אצלנו בקלוז', אימא התקשרה אתם. אחד מהם הופיע אצלנו ונתן לאימא מאה פרנק, כנראה שראה בזה את כל מחויבותו כלפינו. אף אחד מהם לא הזמין אותנו ואף אחד מהם לא נתן לנו שום דבר יותר מזה. אימא קיבלה כסף כיס ותלושי מזון ולפעמים יכולנו להרשות לעצמנו לקנות קצת שוקולד או עוגות.

 

כעבור זמן מה העבירו אותנו למלון אחר בסביבה, יותר רחוק מהאגם בין ההרים, בעיירה לז-אבון. עמדו כנראה לשפץ את הגראנד הוטל במונטרי, כי המלחמה התקרבה לקיצה.

בלז-אבון הודיעו לנו שהילדים לא יכולים להישאר עוד בלי מסגרת, ועליהם ללמוד. באו עם הצעות שונות לבני הפליטים. התנועה הציונית הייתה פעילה בשוויץ והציעה לרשום את הילדים לעליית הנוער. החלוץ רכש שני בתים אחד בוורסואה והאחר בבה. מי שלא רצה לרשום את ילדיו לעליית הנוער יכול היה לבחור ולשלוח את הילד שלו למשפחה שוויצרית שהתנדבה להחזיק בו, או לאחד המנזרים.

 

אמי שהייתה נחושה לעלות לארץ ישראל לא היססה ורשמה אותי לעליית הנוער. יום בהיר אחד הודיעו לנו שעלינו לנסוע לבית שתנועת ה"חלוץ" שכרה בעיירה, בה. גם הבנות מבית היתומים בבודפשט שהיו יחד איתנו נשלחו לשם על ידי תנועת השומר הצעיר.

 

 

שנה בבית עליית הנוער בבה - BEX

 

כך זה קרה וביום בהיר אחד בשלהי הסתיו של שנת 1944 נסענו כולנו יחד, ממונטריי לבה. אמא לוותה אותי ברכבת לשם והיינו יחד עם עוד כעשר בנות, כולנו דוברי הונגרית.

העיירה BEX - נמצאת בקנטון VAUD. עיר חסרת ייחוד, קרובה לאגם המרהיב להמן ואיננה רחוקה ממונטריי. ירדנו בתחנת רכבת קטנה ומשם נסענו ליעדנו בחשמלית שיוצאת משם לתוך העיר עד לשכונותיה המרוחקות יותר.

מצפון משקיף על העיר ההר המכוסה שלג עד: הדן-דה-מידי. העיר עצמה נמצאת בעמק נהר הרון מוקפת הרים ויערות..

במרחק מה מבתיה האחרונים עמד בית מלון קטן שבעבר, לפני המלחמה, ארח תיירים שבאו למעיינות המרפא שהיו בסביבה. מכאן בא לו גם השם "וילה של המרחצאות."

הבניין עצמו היו לו שני אגפים מחוברים ביניהם באמצעות שביל מכוסה גג. ומשני צדי השביל היו קירות עץ עליהם צמחים מטפסים. לפני המלחמה המקום היה מיועד לתיירות מרפא בקיץ, ובחורף היה סגור.

את המלון הזה שכרה תנועת "החלוץ" בזמן המלחמה כדי לשכן בו ילדים, פליטים, ולמקום הזה הגעתי בסתיו 1944 יחד עם קבוצת הבנות.

כאשר הגענו לשם, שני הבתים היו מאוכלסים והתנהלו בהם חיים תוססים של חברת נערים. אנחנו נקראנו הקבוצה ההונגרית. לפנינו היו שם כבר ילדים מיוגוסלביה שהגיעו לשוויץ דרך איטליה עם המדריך שלהם יושקו, וכן קבוצת בוגרים מפליטי גרמניה.

הבניין שכאמור היה צרוף של שני בנינים חולק בהתאם להשתייכות התנועתית. בית אחד היה שייך לגורדוניה והבית השני להשומר הצעיר. הנערים שוכנו בחדרים על פי שכבת גיל ועל פי ההשתייכות התנועתית של המדריכים שלהם. קבוצת הבנות יחד איתי נכנסה לגור בבית שהיה שייך להשומר הצעיר בגלל המדריך שלנו, יוגוסלבי דובר הונגרית ששמו היה זאב, גליק ואשתו רות.

הנערים, בנוסף להשתייכותם התנועתית חולקו גם על פי גילם. היו קבוצות של ילדים, נערים, ובוגרים. הילדים לא היו צריכים לעבוד ואילו הנערים עבדו 5 שעות ביום בבוקר ולמדו בשעות אחרי הצהריים. הבוגרים עבדו יום שלם. עבור הבוגרים שהיו במקום, בעיקר פליטים מגרמניה שמצאו מקלט בשוויץ בהתחלת המלחמה או שהגיעו מצרפת אחרי כיבושה בידי הגרמנים, המקום נחשב כמחנה "הכשרה"

"ההכשרה" מטרתה הייתה להכשיר את הצעירים לקראת העלייה והתיישבות בארץ ישראל.לכן היו במקום נגריה ומשק חקלאי עם כמה פרות וקצת גדולי ירקות.

עבורי הייתה השנה הזאת שהייתי בבה, חוויה מיוחדת ומשפיעה מאד. זו הפעם הראשונה בחיי שנפרדתי מאמי. פעם ראשונה שלא הייתה איתי השומרת והמגוננת עלי. הייתי צריך לבד ובכוחות עצמי להתמודד עם מציאות חדשה וקשוחה . הימים היו עדיין ימי מלחמה, שוויץ אומנם לא השתתפה בה אך בכל זאת הורגש מחסור בהרבה דברים. המזון חולק לפי תלושים ובהקצבה. תקציב החלוץ היה מצומצם וכמעט בכל היה מחסור, האוכל היה גרוע אכלנו הרבה תפוחי אדמה, ובמקרים רבים תפוחי אדמה מיובשי חסרי טעם..

בגדים חדשים לא קיבלנו מלבד הפעמים שהגיעו עבורנו תרומות מארגוני סעד כמו הג'וינט והצלב האדום.

החדרים שגרנו בהם לא היו מצוידים לחורף ולא היה בהם חימום, סבלנו במשך החורף ההוא לא מעט מרעב ומקור.

בנוסף לכל אלה היה לי קשה מאד להתרגל לחסרונה של אמי, רוב הנערים האחרים במוסד נפרדו כבר מזמן מהוריהם והם היו קשוחים, עצמאיים ולא פעם גם אכזרים. אני צורפתי לקבוצת הנערים בעוד לאלה שנחשבו ילדים הייתה מטפלת, אני לא זכיתי לקבל שום הדרכה וטיפול גופניים. למשל לא ידעתי כלל איך להסתדר בחיי היום יום עם הדברים הפשוטים ביותר כמו לדאוג לבגדים להחלפה או מתי להתרחץ. בדברים האלה תמיד טיפלה אמי. גם האוכל לא משך את לבי כי לא היה לטעמי ולכן אכלתי מעט מאד.

לכן בזמן הראשון בית עליית הנוער בבה הייתי עצוב ומדוכא מאד. התגעגעתי מאד לאימא, שנשארה בינתיים בבית מלון בלז-אבון, לשם עברנו אחרי שהיינו צריכים לפנות את בית המלון במונטריי. .

 

כעבור כמה שבועות לשהייתי במקום התפרסם שכל חברי תנועת השומר הצעיר נוסעים למונטרי לכנס תנועתי. אמנם לא ראיתי את עצמי שייך להשומר הצעיר, אבל החלטתי שיש כאן הזדמנות לנסוע למונטריי ולראות שם את אימא, מסיבה זו נרשמתי גם אני לתנועת השומר הצעיר ולנסיעה למונטרי לימים התברר שמעשה זה היה בעל חשיבות מכרעת והוא השפיע על חיי בהמשך.

כמובן שכתבתי לה על בואי הצפוי וכך נפגשנו שם פגישה נרגשת אחרי פרידה של כמה שבועות ושל געגועים הדדיים הכנס התנועתי הרשים אותי מאד כי היו הרבה דגלים מונפים ושירה אדירה של המשתתפים הנלהבים, בכנס הזה השתתפו גם חברי השומר הצעיר השוויצרי והשמחה הייתה רבה, למרות שלא הבנתי הרבה ממה שדובר שם.

בבה התעוררה לראשונה בעיית השפה. עם הקבוצה ההונגרית דברתי כמובן הונגרית אולם כל האחרים לא ידעו את השפה הזאת. השפה הרשמית ב "בה" הייתה גרמנית.

כל המסיבות, ההצגות וההודעות היו בגרמנית ולכן נאלצנו ללמוד את השפה. כעבור זמן מה הגעתי להבנה ולכושר ביטוי שהספיקו בחיי היום יום.

כנראה שיש לי כשרון מסוים ללמוד שפות כי נוכחתי לדעת במהרה שאני תופס די בקלות את השפה הגרמנית ובאמצעותה יכולתי לתקשר עם הנערים האחרים.

כבר בזמן הראשון נוכחתי לדעת שיש לי בעיות מיוחדות ורציניות בבה. ראשית כאמור הייתי בפעם הראשונה בלי אימא, שנית, לא יכולתי להשתלב בקלות בחברת הבנים, כי לא שלטתי בשפות שהם דיברו, בעיקר סרבו קרואטית. בנוסף, התנאים הפיזיים היו קשים, ובמהרה התחיל להיות קר מאד ובחדר בו גרתי עם שני נערים מיוגוסלאביה לא היה בו חימום..

בוקר אחד קפאו המים בקערה בחדר. מים זורמים לא היו לנו ובבוקר היינו מתרחצים במים בקערה הזו. היו לילות שהיה כל כך קר שהרטבתי במיטה, מה שלא קרה לי קודם אף פעם אבל גם האחרים עשו זאת והם היו בגילי ואפילו מבוגרים יותר. המזון שהוגש בחדר האוכל היה תפל וגם העבודה הייתה קשה, עבדנו חמש שעות ביום. לרוב עבדתי בקילוף תפוחי אדמה, וזאת במרטף קר וטחוב.כששה נערים ונערות ישבנו סביב סיר מלא מים וקולפים לתוכו את תפוחי אדמה שנטלנו מתוך השקים. תמיד היה קר ורטוב שם.

רגעים טובים היו לנו בערבים, כי היה במקום מועדון מחומם ובחדרים אחדים היה תנור ברזל עליו הכנו טוסטים עם גבינה או אפינו תפוחי עץ.

בתקופה הראשונה סבלתי מאד מגעגועים לאימא וקשה היה לי להסתגל לתנאים שלא היו קלים. הייתי בוכה בסתר והייתי מיואש. הגעגועים לאימא ולאבא, ממנו נפרדתי כבר לפני שנתיים, היו חזקים.

אחרי הצהריים אחרי שעות העבודה למדתי יחד עם הבנות מהונגריה בכיתה אחת. הייתי הבן היחיד דובר הונגרית ולכן גם לא היו לי חברים של ממש. התחלנו ללמוד עברית ותנ"ך – אני עוד זכרתי משהו ממה שלמדתי בגימנסיה היהודית בקלוז', הייתי כוכב בזכות זה ועשיתי רושם על כולם עם ידיעתי בעברית ובעיקר ידיעת קרוא וכתוב. . למען האמת לא ידעתי הרבה רק אלו מילים ומשפטים ספורים.

אהבתי גם להתבודד. לא רחוק מהבית שלנו התחיל היער. הייתה שם גבעה מסולעת ומחצבה עזובה אשר לשם הייתי הולך לבדי, מפלס דרכי בצמחייה ויושב בין העצים, חולם חלומות ומקשיב לקולות היער. הייתי בודד ועצוב מאד.

בינתיים עזבה אמי את המלון ב לז-אבון ועברה לאנגלברג. קבוצות קטנות של פליטים נשלחו אל עיירות קטנות על מנת לתחזק בהן בתי מלון שהיו סגורים בשנות המלחמה. אנגלברג - עיירת סקי קטנה אך ידועה באזור לוצרן בשוויץ הגרמנית, הייתה ריקה מתיירים. . אמי יחד עם אחרים שוכנה במלון הוהנק ועבדה בעבודות תחזוקה וניקיון. היא קבלה קצת כסף כיס ותלושי מזון, אותם שמרה במיוחד עבורי. היא ידעה עד כמה קשה לי לבד. גם לה היה קשה והתגעגעה אלי ובוודאי גם לאבי ממנו נפרדה לפני שנתיים ויותר.היא הייתה שולחת לי מדי יום גלוית דואר על מנת לשמח אותי, ואכן גלויותיה שהגיעו אלי היו לסם חיים בשבילי ונקודת אור.

במוסד לילדים ונוער בבה התנהלו חיים אינטנסיביים מאד. חוץ מהעבודה היו גם חיי תרבות תוססים מאד. המדריכים והבוגרים הקדישו מאמצים רבים כדי ליצור חיי תרבות עשירים. בין שוכני המקום היו כישרונות רבים בכל התחומים. היה שם חוג דרמטי שהכין הצגות, זאב גליק שהיה המדריך שלנו ושהיה פסיכולוג במקצועו, הדגים את יכולתו בהיפנוזה לפני קהל. יצא גם עיתון קיר וכל מי שהיה לו מה לומר היה כותב ותולה על הקיר.

גרתי בחדר אחד עם שני נערים מיוגוסלביה,אחד מהם היה מבוגר ממני ומפותח מאד. מראהו היה כשל גבר בוגר, למרות זאת היה מרטיב במיטה ובבקרים היה נושא את המזרון שלו ומציב אותו על המרפסת לייבוש.

כשקמנו בבוקר היינו יורדים בריצה אל המטבח ומחכים בדלת שיוציאו את סיר הקפה הגדול. התנפלנו עליו, והצטופפנו סביבו לחמם את ידינו הקפואות על ידי מגע בסיר האלומיניום החם.

 

בארוחת בוקר קיבלנו פרוסת לחם עם קובית חמאה. את קובית החמאה מרחנו על קצה פרוסת הלחם, כי לכל הפרוסה היא לא הספיק, בצורה כזאת לפחות הרגשנו את טעם החמאה, גם הקפה החם בבוקר היה נהדר.

למדנו ועבדנו. כך חלפו הימים. כעבור שבועות אחדים נתנו לי כמה פרנקים ושלחו אותי למספרה בעיר שהייתה ברחוב הראשי. הלכתי לבד כמו ילד גדול. נכנסתי למספרה חסר בטחון ומבויש אבל הספר חייך אלי, הושיב אותי על כסא גבוה, כרך סביב צווארי מגבת וסיפר אותי. המקום היה מחומם ונקי והיחס אלי אדיב. הכול היה ומסודר ומבריק כל כך. לפתע פרצתי בבכי, רגשותיי התפרצו ללא שליטה, הרגשתי כמו בימים שחלפו בלי שוב אני אדם חופשי שמתייחסים אליו בכבוד ובנימוס כמו בימים כאשר אבי היה לוקח אותי להסתפר. אינני אסיר או פליט עוד אלא סתם ילד במספרה שתמורת כספו מקבל יחס ותספורת. הספר לא הבין מדוע אני בוכה, לא היה לי אוצר מילים כדי להסביר לו עד כמה אני מתגעגע להורי.

 

אחרי שאמי עברה לאנגלברג התחלנו ליהנות מסידור שאפשר לנו להיפגש כל שישה שבועות, פעם בשלושה חודשים קיבלתי רשות לנסוע אליה וכסף לתשלום הוצאות הנסיעה, ופעם בשלושה חודשים היא קיבלה רשות לבקר אותי. אימא שהמשיכה לכתוב לי גלויה מדי יום ביומו, הייתה חוסכת מעצמה את תלושי המזון ושומרת אותם, להזדמנויות אלו, של פגישותינו. כאשר באה אלי לבה היינו יוצאים לעיר, יושבים בקונדיטוריה וזוללים עוגות ושוקולדים. כך היה גם כאשר אני באתי לבקר אצלה.. הפגישות האלה עם אימא היו עבורי ימים של חג ואושר של ממש.

 

 

ההרפתקה הגדולה ביותר עבורי הייתה כמובן הנסיעה לבקר אותה באנגלברג.

הנסיעה הזאת לא הייתה פשוטה כל כך. קיבלתי תוכנית מפורטת כיצד עלי לנסוע. עליתי לרכבת בבה ללוזן. בלוזן אחרי המתנה קצרה, היה עלי לעלות על רכבת אחרת ולנסוע לברן,ושם בברן שוב החלפתי רכבת ללוצרן.

בלוצרן היה עלי לעלות מהר על ספינה שחוצה את האגם. בצד השני של האגם בעיירה ששמה לא זכור לי הייתי צריך לעלות על רכבת הרים המגיעה לאנגלברג. הנסיעה נמשכת יום שלם מהבוקר ועד אחרי הצהרים. אמא הייתה מחכה לי בתחנת הרכבת . פעמיים שלוש יצא לי לעשות את הדרך הזאת לבד והרגשתי כל פעם שאני כבר ילד גדול ועצמאי.

ברכבות בהן נסעתי , הנוסעים המקומיים שמו לב מיד שאני ילד פליט והיו לוקחים אותי תחת חסותם ומפנקים אותי בפירות ובממתקים. הם היו מדריכים אותי לגבי המשך הנסיעה, והתרגשו מזה שאני נוסע לבד לבקר את אימא באנגלברג שאני יהודי שבא מתוך המלחמה אשר בשבילם הייתה רחוקה ובלתי מושגת.

בנסיעה השנייה הייתי כבר בטוח בעצמי יותר וניצלתי את זמן ההמתנה בתחנות לטיולים קצרים בערים השונות, באזורים הקרובים לתחנת הרכבת בגלל שלא היה לי זמן רב בין הרכבות.

כשהייתי מגיע לאימא עשינו לנו חגיגה אמיתית. סביבת אנגלברג והעיר עצמה מקסימות ביופיין ויש שם מקומות טיול לאין ספור. היינו עולים ברכבל לפסגת ההוהנק או מטפסים ברגל בהרים. האזור הוא אתר תיירות וסקי, אבל כמובן בזמנים ההם היה ריק מתיירים. אני נזכר שפעם ביקשתי מאימא לעלות ברכבל-כסאות לפסגת ההוהנק המתנשאת לגובה של שלושת אלפים מטר. למרות שהנסיעה עלתה לא מעט הסכימה לשלם.

הייתי לבד ואיש מלבדי לא התכוון להשתמש ברכבל, עליתי על כסא תלוי על כבל ופתאום מצאתי את עצמי בין שמים וארץ ולרגלי נוף מרהיב, ככל שהכסא התרחק מתחנת היציאה נעשה הנוף פראי יותר, מלבדי לא היה אף נוסע, כל הכיסאות נעו ריקים, לפעמים הכול נעצר. לא ראיתי נפש חיה, נתקפתי פחד, חששתי ששכחו אותי או שיש תקלה, בסוף הכל עבר כמובן בשלום.

הגעתי לתחנה העליונה וחזרתי לאמי שמחכה לי. בחורף שאלנו מגלשי סקי מהמלון ויצאנו להחליק באתרי הסקי הקרובים. היה כיף אמיתי.

בחודש דצמבר שנת 44 הגיעה שאר הקבוצה מברגן בלזן לשוויץ. הם היו הרבה יותר מאשר הקבוצה הראשונה שלנו. אחרי שהגיעו הם אוכסנו ובמלון גדול מאד בעיירה קו (CAUX ) בשוויץ הצרפתית. נסעתי לשם במיוחד עם אימא כדי לבקר כי היו שם גם החברה הטובה שלנו סבו בוז"י עם שני הילדים מריקה ופלי.

אחרי זמן מה את מריקה ואת פלי שלחו גם לבה אבל הם היו קטנים ולכן צרפו אותם לקבוצת הילדים. באחד הימים אחר כך הגיע עוד נער יהודי בן גילי מהונגריה, גיורי שמו, עד מהרה התיידדנו וביקשנו לגור יחד. עכשיו כבר לא הייתי עוד לבד בקבוצת הבנות ועם בואו של גיורי חלף המשבר. נרקמה ידידות עמוקה בינינו. קיבלנו חדר במשותף וסידרנו אותו יפה ככל האפשר. שתלנו צמחים בחלונות ומאז לא הרגשתי את עצמי יותר בודד כל כך.

החורף הראשון חלף. הגיע האביב הידיעות סיפרו על סוף המלחמה הקרב ועל כך שהגרמנים נלחמים על אדמתם.

באחד במאי יצאנו להפגנה, בעיר היו מעט סוציאליסטים והם שמחו שאנחנו מצטרפים להפגנתם. העיר הזאת לא ראתה מעולם הפגנה כזאת .כל כך הרבה נערים נושאי דגלים אדומים ודגלי הלאום היהודי צועדים ברחובות העיירה המנומנמת בשירה אדירה. שרנו שירי פועלים ושירי ארץ ישראל.

ב- 9 למאי המלחמה הסתיימה, בערב על הדשא הדלקנו מדורה גדולה והעלנו באש בובה בדמות היטלר. שרנו שירים של פרטיזאנים, שירים של הצבא האדום ושירי גטאות ביידיש, בהתלהבות ובתקווה גדולה בלב ביחס לעתיד המחכה לנו.. הגיע הרגע הזה אנחנו חופשיים הסיוט הממושך נגמר . הדרך לארץ ישראל תפתח, אולי נזכה לראות שוב את אבי, ואוכל לחיות יחד עם אמי. זה היה לילה בלתי נשכח, כל אחד חשב על משפחתו, היו כאלה שידעו שלעולם לא יראו עוד את יקיריהם והיו אחרים שקיוו שאולי נשאר מי מהם בחיים. אבל הייתה גם דאגה מהבלתי נודע המצפה לכל אחד מאתנו. השמחה הייתה מהולה בצער על הקורבנות הרבים. אבל העיקר היה בכל זאת הניצחון הסופי על גרמניה הנאצית, המפלצת הגאה הזאת אשר הטילה את אירופה כולה למערבולת דמים נוראה, אשר התנכלה לעם היהודי, אשר עקרה אותנו מבתינו והפרידה אותנו מיקירינו, גרמניה הזאת מנוצחת, ראשיה במאסר או שהתאבדו, שמענו על משפטי נירנברג העומדים להתקיים. וכך לפתע כל העולם השתנה פתאום לנגד עינינו.

מאבא כבר מזמן לא הגיעו ידיעות. התחילו דיבורים על התוכניות לעתיד. ג'ורי ידידי לא רצה לעלות לארץ ישראל. הוא רצה לחזור להונגריה ולחפש שם את משפחתו. הוא אמר שמעולם לא הרגיש את עצמו יהודי, ואם כל הצרה הזאת ירדה עליו בגלל יהדותו, אזי הוא רוצה להתנצר ולעזוב את העם היהודי שממילא לא הרגיש שום קשר אליו. התווכחנו לילות שלמים והצטערתי מאד על החלטתו. גם סבו בוז"י עם שני הילדים מרתה ופלי החליטו לחזור להונגריה, וכן גם הני וליאה.

רק אמא הייתה נחושה בדעתה לא להציג את כף רגלה על אדמת אירופה יותר. היא אמרה לי שאם אבא נשאר בחיים הוא יבוא אחרינו לארץ ישראל. שם מקומנו ועתידנו. אני שהייתי ציוני נלהב לא התנגדתי לכך והסכמתי לדעתה ברצון. רוב הנוער שהיה ב "בה" חיכה לעליה. המבוגרים כבר היו מאורגנים בגרעינים וידעו אפילו לאיזה קבוצים הם מיועדים בארץ.

באותו זמן בערך התחילו ביקורים של נציגי תנועת "החלוץ" בשוויץ. חברי ההנהגה הראשית של השומר הצעיר, ברונו והנס, ביקרו אותנו לעתים קרובות ודנו עם נציגי התנועות על עתידם בארץ. הנערים ששייכים היו לעליית הנוער כוונו לחברות נוער בקיבוצים.

את אנשי הגורדוניה ביקר נתן שוואלב שהיה ראש "החלוץ" בשוויץ ונציג מפ"אי. לעתים היה מגיע אלינו גם ג'וזף, יהודי שוויצרי ואיש מסתורין, משותק למחצה, שנראה היה כאילו שייך לשומר הצעיר. בפיו היו סיפורים מדהימים, וכאשר היה מופיע אצלנו התאספנו סביבו ושתינו את דבריו בצמא. היו לו סיפורים מסמרי שער על מעורבותו בעניינים הסודיים ביותר של מהלכי המלחמה, הצלת היהודים ומחתרות. לפי דבריו היה יוצא ובא בגרמניה וכעת הוא עוסק בקשרים עם הבריטים כדי להסדיר את ענייני עלייתנו ארצה. ברור היה כי הוא עומד להצטרף אלינו ולעלות לארץ.

נפרדתי מג'ורי שיצא לדרכו להונגריה וכן גם ממרתה ופלי, והמשכנו את חיי השגרה בתקווה שהימים ספורים ובקרוב נצא לדרך לארץ ישראל. הני וליאה גם הם נפרדו מאתנו ויצאו לדרך בחזרה להונגריה.

כך עברו חודשי האביב והגיע הקיץ, התפוחים והדובדבנים הבשילו על העצים. שוויץ התנערה בהדרגה מן המחסור של ימי המלחמה, האוכל השתפר ומזג האוויר נהיה מסביר פנים, והחיים הפכו יותר נעימים.

בשלהי הקיץ, הגיעו הסרטיפיקטים לארץ ישראל. הודיעו לנו להתכונן ליציאה לדרך. הימים היו ראשית אוגוסט 1945. אמי הגיעה לבה, ארזה את חפצינו המעטים והכינה את כל הדרוש לדרך לארץ ישראל.

לפני שאני נפרד מתיאור החיים בבה עלי לחזור כמה חודשים אחורה, לחודש אפריל 1945, לבר מצווה שלי.

כאשר דובר לראשונה על הגיעי למצוות, אמי ואני לא רצינו לוותר על המאורע והטקס המתלווה לכך. אימי ייחסה לעניין חשיבות ורצתה שהבר-מצווה שלי יצוין בצורה נאותה. כאשר באה לביקור שוחחה על הנושא הזה איתי ועם הנהלת המוסד. המדריכים התייחסו לבקשתה בהבנה ונמצא עבורי אפילו מדריך שהכין אותי ולמד אותי לקראת הבר-מצווה. היה זה המורה יקיצה, שהיה לו תואר של רב, אך הוא חזר בשאלה בתקופת המלחמה והצטרף לשומר הצעיר.

בנוסף למוסד של עלית הנוער היה ב"בה" גם מוסד חרדי וותיק, שנקרא על שם המשפחה שיסדו אותו, מוסד "אשר". זה היה מוסד חרדי לא ציוני ולנו לנוער הציוני לא היה שום קשר אתם, כאשר פגשנו אותם, לבושי שחורים, בעיר הם היו מקניטים אותנו והתייחסו אלינו בבוז שהיה הראוי לדעתם לציונים שזנחו את היהדות ובחרו בדרך ההפקר.

המוסד, פנימייה היה רק של בנים, הוא כלל ישיבה, בתי מגורים ובית כנסת. הוחלט שהבר-מצווה שלי יערך בבית כנסת ב"אשר". זכור לי שלמדתי היטב את פרשת השבוע והייתי מוכן לעלות לתורה. כמובן שלמדתי לקרוא בהברה ספרדית כמו שנהגנו לקרוא עברית.

תלמידי הישיבה במוסד "אשר" דיברו יידיש וקראו מן התורה בהברה אשכנזית. כאשר הגיע יום הטקס באה אימי והלכנו יחד, אימא אני, יקיצה ועוד כמה ילדים לבית הכנסת שם. אחר כך נקראתי לעלות לתורה. מיד כשהתחלתי לקרוא, וברגע שפתחתי את פי התחלתי לקרוא בהברה ספרדית כמו שלמדתי כל הנערים המקומיים פרצו בצחוק והפריעו לי. הייתי במבוכה קשה ולא ידעתי במה טעיתי.

רק כשסיימתי נשק אותי יקיצה ואמר לי שהייתי מאה אחוז, שאין לי מה להתבייש מפניהם. כאשר חזרנו ערכו לי מסיבה, ואמי הביאה עוגה, ובפעם הראשונה בחיי קיבלתי במתנה שעון.

היום כבר לא יודעים מה לתת לבנים בהגיעם לבר-מצווה. אני שמחתי כל כך בחלקי עם השעון הראשון שקיבלתי, כמה השתנו מאז הזמנים!

הייתה זו אפיזודה שראיתי צורך להזכירה כיוון שהיא שייכת לתקופת חיי ההיא, תקופת חיים שמגיעה לסיומה עם ההכנות לצאת לדרך לארץ ישראל.

וכך יום בהיר אחד, בעוד אנחנו אורזים ומוכנים לצאת לדרך, הגיעה הבשורה שאנחנו אכן עוזבים ויוצאים, עולים לארץ ישראל.

יצאנו מ"בה" בתהלוכה מסודרת שורות שורות. שוב תרמיל על גבי, אל תחנת הרכבת. הייתה זו צעדה נהדרת מרהיבה. תושבי העיר יצאו משתאים מן הבתים, למראה המצעד שעבר ברחובות. בראש הונפו דגלי הלאום ודגלים אדומים, שירה אדירה הרעידה את הרחוב כולו. אנו עולים ארצה משאת נפש שעומדת להתגשם. שלום לך שוויץ, שלום לך מלחמה, שלום לך אירופה שכל כך התאכזרה אלינו.

 

 

 

 

 

 

 

בית עליית הנוער ליד העיר "בה" ((Bex בשוויץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכתב

 

 

 

 

 

 

 

יום חמישי

14.6.1945

 

 

אימאל'ה יקרה ומתוקה!

 

אתמול בערב חזרתי בהצלחה. מתחנת הרכבת נסעתי בחשמלית.

כשהגעתי לכאן החבילה עדיין לא הייתה, אבל היום לפני הצהרים היא הגיעה.

לג'ורי ולילדים נתתי מהממתקים ששלחת.

על החבילה שלך ביום שני תשלחי בבקשה, מבוילת בול אחד של שלושים וחמש, של עשרים ושל וחמש עשרה סנט..

הדברים שקיבלתי מהצלב האדום הם אלה: כותונת לילה אחת חדשה לגמרי, זוג נעליים חצאיות 1 שגדולות עלי, מכנסי גולף אחד שגדולים מדי גם כן, חולצת קיץ אחת, זוג אחד של גרביים חדשות לגמרי שזה מצוין, זוג תחתונים אחד טוב, גופיה אחת, שתי ממחטות ומגבת אחת.

מחר הוא יום העבודה האחרון שלי במשק אני מצטער על כך מאד כי אחרי זה אני בטח אחזור לקלף תפוחי אדמה.

מזג האוויר כאן נהדר ובלי שינוי, אפשר ממש להתבשל מהחום.

את הגלויה ששלחת קיבלתי הבוקר.

עכשיו אני כבר עייף מאד ואינני מסוגל להמשיך לכתוב.

 

הרבה מיליוני נשיקות

 

אשר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העלייה לארץ ישראל

 

הרכבת עומדת כבר ברציף - כיוון הנסיעה איטליה. דרך מנהרת הסימפלון, ומשם בהפלגה לארץ ישראל. עולים לקרונות. הרכבת כולה מיועדת לפליטים בדרכם לארץ ישראל. היא יוצאת לדרך, אוספת תאוצה, צופרת, חולפים על פני הרים וגאיות, מנהרות, מתקרבים לגבול, שלום לך שוויצריה, אנו חבים לך את חיינו. לא נשמור לך טינה על הקשיים, הרעב והקור. החזרת לנו את החופש ואת צלם האנוש. מנהרה ארוכה, הארוכה בעולם, הסימפלון ושוב אור בקצה ואנחנו יוצאים מן המנהרה בעיר דומודוסולה, איטליה. מן השלווה השוויצרית לתוך איטליה הגועשת של אחרי המלחמה. עוצרים ומיד מקיפים אותנו רוכלים מכל צד, בעיקר ילדים, מציעים שפע של פירות; ענבים, תפוחי עץ, אימי נותנת לי שניים שלושה פרנקים, אני קונה וקונה פירות בכסף הזה ומקבל עודף, הכול ניירות, לירטות, בזיל הזול, תמורת פרנק שוויצרי אתה מקבל אלפי לירטות חסרי ערך. אחרי שוויץ השינוי הוא מדהים. עוני בולט לעין, לכלוך, עזובה והרס. עוצרים רק לשעה והרכבת שוב דוהרת. ושוב חוזרים מראות המלחמה, עיי חורבות, תחנות רכבת וערים הרוסות מן ההפצצות. עוברים מעל נהרות על גבי גשרים שנהרסו בהפצצות או שהגרמנים פוצצו אותם בנסיגתם והם תוקנו בחפזה על ידי האמריקאים, רק המסילה מונחת על גבי עמודים וכאשר הרכבת עוברת נראה מהחלונות כאילו היא טסה בשמיים, מראה מפחיד. מגיעים לתחנות רכבת, על הרציפים מצטופפים שבויי מלחמה גרמניים. בכל תחנת רכבת חוזר אותו המחזה, אלפי שבויי מלחמה גרמניים בדרכם חזרה לגרמניה.

חיילים בריטים שומרים עליהם. כאשר אנו עוצרים בתחנה קשה לעצור את זעם האנשים, נוסעי הרכבת שלנו, הם יורדים מהרכבת עם אלות בידם ומכים את הגרמנים המושפלים ויורקים עליהם, אנחנו יהודים בדרך לארץ ישראל, ואתם ארורים תהיו לכל הדורות.

החיילים הבריטיים ששומרים על השבויים אינם ערוכים להתקפה זועמת כזאת. הם מקיפים אותם ומגנים על שלומם בנשק דרוך מצווים עלינו להתרחק.

לא התלהבתי ממעשי ההתנכלות לגרמנים. עלובים ומושפלים היו שם ואת מה שהיה אין להשיב, הגורל התהפך והם המובסים ואנו המנצחים, שלא נהיה כמותם.

הרכבת ממשיכה במסעה דרך איטליה. בוקר אחד אנחנו מגיעים לרומא. מודיעים לנו שנשאר בתחנה זמן קצר ונצא לדרך בעוד שעתיים. לא יחכו לאף אחד. לא ממליצים לצאת לעיר כי הזמן קצר. בכל זאת זו הזדמנות בלתי חוזרת, כמה ידידים של אימא מתארגנים במהירות, מוצאים נהג מונית ומסכמים אתו על נסיעה במשך שעתיים בעיר. עלינו לראות את כל המקומות המפורסמים של רומא. דוהרים כמו מטורפים, הקולוסאום, הפורום רומנו וכנסיית סן פטרו בוותיקן.

בעיר אין עדיין תנועת מכוניות, רק צבא בריטי ואמריקאי, בתים רבים הרוסים מהפצצות, עוני ועזובה ולכלוך בכל מקום. סימני המלחמה בכל ותושבים מקבצים נדבות. אנחנו אולי התיירים הראשונים בעיר, המונית עלתה פרוטות, והספקנו בשעתיים לראות הרבה. דאגנו רק שמא נאחר לרכבת ולכן חזרנו במהירות לתחנה. כמובן שהעיכוב היה ממושך יותר ונשארנו להמתין ליציאה עוד שעתיים לפחות.

על כל פנים, היה זה הביקור הראשון שלי ברומא, בירת איטליה. כעבור שנים כאשר חזרתי שוב לשם, זכרתי היטב את הביקור הזה בדרך לארץ ישראל. זה היה גם הטיול התיירותי הראשון, אם להוציא מהחשבון את נסיעתי לבודפשט לבד לפני שנים רבות. מרומא המשכנו דרומה, לתוך איטליה והגענו לבארי.

בבארי ירדנו מהרכבת והוסענו למחנה מעבר. מה רבה הייתה הפתעתנו להיכנס שוב אל בין גדרות תיל לתוך צריפים אפלים. הפעם עברנו לרשות הצבא הבריטי. בבארי היה מחנה מעבר ומשם אורגנו ההפלגות לארץ ישראל לאותם שזכו בסרטיפיקטים.

היו כאלה שהיו צריכים להסתתר, כי כל הדרך באיטליה התגנבו לרכבת יהודים שרצו להגיע לארץ ישראל ואנחנו קבלנו הוראות להסתיר אותם ולאפשר להם להתערב בינינו מתוך הנחה שלא יוכלו לספור אותנו ביעילות והמתגנבים יצליחו לעלות לארץ ישראל יחד אתנו. כמובן שמדובר היה בחסרי סרטיפיקטים.

השהות בבארי במחנה לא יכלה להיחשב כמאסר. אמנם היה סדר יום אך היינו חופשיים להסתובב בעיר. בערך ששה ימים שהינו שם. העיר נמצאת בדרום המגף האיטלקי פגשנו שם דלות איומה, ובה בעת גם שפע של פירות וירקות בדוכנים. ילדים התרוצצו וקיבצו נדבות. ובכל מקום הסתובבו חיילים בריטים ואיתם גם חיילי הבריגדה היהודית.

קניתי כמה גלויות מצולמות. בבארי, הן שמורות אתי עד היום. זכור לי שבאותו זמן הייתי כבר די סקרן וערני ושמחתי לכל דבר חדש. הדבר הנעים ביותר בכל הנסיעה הזאת עבורי היה שוב להיות יחד עם אימא. אחרי כמעט שנה של פרידה נעים היה לי שוב להיות מפונק ומטופל על ידיה. היא דאגה לי לאוכל, לבגדים ולניקיון ואכן היה זה דרוש כי למרות עצמאותי היחסית הייתי עדיין רק ילד בן שלוש עשרה.

הימים בבארי עברו מהר ואנחנו שוב ברכבת לנסיעה קצרה לנמל טרנטו, בעקב המגף האיטלקי. ירדנו בנמל ועלינו לאוניה.

לא זכור לי היום שם האונייה ורק זאת שהייתה זו אנייה צרפתית בשרות הצבא הבריטי. הימים היו ימי קיץ, ולא היה נורא ששכנו אותנו על הסיפון, תאים לא היו. כל האנייה הייתה עמוסה בחיילים בריטיים שנשלחו לארץ ישראל. התמקמנו על סיפון, פרשנו שמיכות. כך שטנו במשך שלושה ימים ולילות. מזג האוויר היה נוח. בהתחלה סבלתי מעט ממחלת ים והקאתי אבל הנסיעה עברה בלי אירועים מיוחדים ומעט מאד ממנה נשאר חרוט בזיכרוני .

ביום השלישי או הרביעי, עם הנץ השחר, גברה ההתרגשות בין הנוסעים. כולם התקבצו עמדו ליד המעקה והשקיפו מזרחה. לפתע מישהו צעק הנה רואים את חיפה! עם אור ראשון התגלו לפנינו המראות מבעד ערפל הבוקר המתרומם, תחילה הכרמל והבתים המלבינים עליהם, ואחר כך הנמל, אניות צופרות והאונייה שלנו שטה בנחת אל תוך הנמל.

חושבני שהיינו בין העולים הראשונים אחרי המלחמה, התאריך היה 3.9.1945 . כך הגענו לארץ ישראל. מיד אחרי שירדנו מהאונייה הודיעו לנו שנצטרך לשהות כמה ימים במחנה עתלית ומשם כל אחד יופנה למקומו.

ברדתנו מן האונייה עברנו ליד שולחנות, עליהם הגישו חלב טרי, ירקות ופירות. קבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית. ואחר כך יצאנו מן הנמל. ברחוב התאסף המון רב של אנשים אשר חיכו לקרובים. הם נופפו ידיים, הניפו שלטים עם שמות וקראו אלינו שמות של אנשים בתקווה שאנחנו מכירים אותם, היו אלה יהודים שקיוו שקרוביהם ויקיריהם מאירופה יגיעו באוניה ואולי מי מהם באוניה שלנו.

 

 

ימים ראשונים בארץ ישראל

 

מחוץ לנמל חיכו משאיות, טיפסנו עליהן ומלווים בשוטרים וחיילים בריטיים נסענו למחנה עתלית.

אל המחנה הגיעו מיד האחים של אימא, יונצ'י שמעיה וחיים, אך נאלצו להישאר מחוץ לגדר. היינו בהסגר במשך כמה ימים ולא אפשרו שום מגע עם אנשים מבחוץ. אימא ואני עמדנו מעבר לגדר מזה והאחים מעבר הגדר מזה והחלפנו נשיקות. לשמחתנו לפגוש מחדש בני משפחה לא היה גבול.

כעבור יום או יומיים הודיעו לנו פקידי הסוכנות שאני יחד עם ילדים אחרים בני גילי נוסעים לקיבוץ מעברות שם מתארגנת חברת נוער. היה ברור שהפעם אני שוב נפרד מאימא., וכפי שסוכם היא אמורה להתארח בזמן הראשון אצל הדוד יונצ'י בתל-אביב.

בזמן הנסיעה באיטליה ובאנייה וגם בעתלית, הייתי יחד עם החברים מ"בה", בעיקר נשמר הקשר עם הבנות שאיתן הייתי כל הזמן בקבוצה אחת. כעת התברר שלא כולם יהיו במעברות. אני שהייתי בין הצעירים יותר צורפתי אל בני גילי.

הקבוצה חולקה לשניים, רחל, אסתי, אמירה, יוצי, ואני מהקבוצה ההונגרית, מוריץ ,מריו וברוך מהיוגוסלבים וקורט מהקבוצה הגרמנית עמדנו לנסוע לקיבוץ מעברות, יתר הבנות שהיו קצת יותר מבוגרות נשלחו לקבוץ בית זרע. הבוגרים יותר נשלחו לקיבוץ איילון, לשער העמקים, לכפר מסריק ולרוחמה.

אימא שמחה שאהיה במעברות כי המקום אינו רחוק מתל-אביב שם אמורה להתגורר בזמן הראשון אצל אחיה.

יום בהיר אחד, כשלושה ימים אחרי שהגענו לעתלית באה המשאית מקיבוץ מעברות, והופיע אדם בריא בשר שהציג את עצמו בכינוי "טרזן", הוא בא כדי לקחת אותנו לקיבוץ.

עלינו שוב על משאית, ויצאנו לדרך. הנסיעה הראשונה הזאת הייתה המפגש הראשון שלי עם נופי ארץ ישראל. נסענו בין פרדסים, הכביש עבר בקרבת הים, נופי חיי לעתיד, ארץ חדשה, שפה חדשה. חיים חדשים התחילו עבורי.

המרחק מעתלית למעברות איננו גדול וידעתי שאנחנו נוסעים לקיבוץ. בזיכרוני נשאר הקיבוץ משנות השלושים, קיבוץ האוהלים הלבנים. מה גדולה הייתה הפתעתי כשהגענו למעברות - כמעט אכזבה, לא עוד אוהלים, כי אם בתי אבן, משטחי דשא, ילדים ומבוגרים. מחכים לראות את המסכנים המגיעים מן הגולה, מן המלחמה.

במעברות עמדו לקבץ קבוצת ילדי גולה במסגרת חברת נוער. היו שם כאלה שהגיעו כמה חודשים לפנינו והיו עוד שעתידים היו להגיע, אבל הקבוצה שלנו משוויץ הייתה הקבוצה העיקרית ואנחנו היינו הגרעין המרכזי לכל האחרים. זכור לי ששכנו אותנו בחדרים בבניין היחיד במעברות שהיה דו קומתי. המדריך שלנו נשאר "טרזן", ועוד חברה אחת שמה סופי הייתה המטפלת שלנו.

לבנין הדו-קומתי היה גג שטוח עליו התקיימו הפעולות הראשונות של הקבוצה. בינתיים התחילו להגיע ילדים נוספים. כולם בני ארבע עשרה וחמש עשרה.

מהימים הראשונים במעברות עמדו חיינו בסימן לימוד השפה העברית, בהתחלה עוד דיברנו הונגרית ,גרמנית וסרבו קרואטית, אך ככל שהזמן עבר קלטנו את השפה העברית וזאת הפכה במהרה לשפה המשותפת לכל הילדים. לקבוצה שלנו גם ניתן שם. כבר בימים הראשונים קראו לנו קבוצת "ניצנים", סמל הישרדותנו מהשואה וקליטתנו בארץ ישראל.

זמן מה אחרי שהגענו לקיבוץ נמסר לנו שהקיבוץ החליט לקלוט אותנו במסגרת המוסד החינוכי שהוא בונה לילדיו. זאת הייתה מסגרת שונה מחברת נוער. המוסד החינוכי כדוגמת זה שהיה במשמר העמק היה מיועד בעיקר לבני הקיבוץ, היו הבדלים ניכרים במסגרות החינוכיות. בדרך כלל ילדי חוץ נקלטו בחברות נוער של עליית הנוער. התנאים בחברת הנוער היו שונים מהתנאים שנתנו לבני הקיבוץ. ההבדל ניכר בכל התחומים. ראשית, בני חברות הנוער עבדו בשעות הבוקר חמש שעות ולמדו אחרי הצהרים. בני הקיבוץ למדו בבית ספר לכל דבר בשעות הבוקר. כיוון שנקלטנו במסגרת זהה לזו של בני הקיבוץ, למדנו בבוקר ועבדנו רק שלוש שעות אחרי הצהרים.

 

כעת, כמה מילים על מעברות. השנה הייתה שנת 1945. הקיבוץ קם בלב עמק חפר קרוב לנתניה ודרומית לחדרה. ממולו היה בזמנו כפר ערבי בשם חווארת. הקיבוץ נוסד על ידי חלוצים מהעלייה השלישית והרביעית בשנת 1927 ועלה על הקרקע בשנת 1933 החברים המייסדים קיבוץ "ג" של השומר הצעיר היו מבולגריה, רומניה, הונגריה, סרביה, בוקובינה ומעט משאר ארצות אירופה. כאשר הגענו, הוותיקים היו כבר בגילאי הארבעים, בקיבוץ היו כבר אז כמאתיים חברים וכמספר כזה של ילדים. הילדים הבוגרים של הקיבוץ היו בני גילנו ומנו רק ששה. כשהגענו הם למדו בכיתה ט' במוסד החינוכי בקיבוץ משמר העמק. קיבוץ מעברות החליט אז לבנות מוסד חינוכי משלו על מנת לקלוט קבוצות גדולות יותר של ילדים שיבואו אחריהם.בזמן הזה היו במקום כבר קבוצה שהייתה מורכבת מבני עין שמר ומעברות ונקראה קבוצת "אלון".הם היו צעירים מאתנו מ"ניצנים" ואחרי קבוצת אלון הייתה קבוצת נוספת "כפירים" שבה היו כבר רק בני מעברות. המוסד החינוכי אמור היה לקלוט את כל הקבוצות, החל מכפירים. התוכנית של מעברות לגבינו הייתה לקלוט אותנו בקיבוץ על מנת להיות חברה לבני קבוצת "נשר" כאשר הם יחזרו לקיבוץ עם סיום לימודיהם במשמר העמק.

במוסד במעברות בנו תחילה שלושה בנינים בית ל"כפירים", בית ל"אלון" ובית ל"ניצנים".

כאשר הגענו לקיבוץ הבתים עמדו לפני סיום בנייתם, ומגורינו בתוך הקיבוץ היו זמניים. מבחינת הגיל, קיבוץ מעברות הלך ובגר. הם קלטו רק השלמה אחת לפני המלחמה, גרעין מגרמניה שהגיע עם העלייה הגרמנית וכאשר אנחנו הגענו לקיבוץ הם היו כבר באמצע שנות העשרים שלהם. מתוך דאגה להמשך הקיבוץ הם חשבו שכדאי לקלוט אותנו, שהיינו בגיל הבנים הבוגרים שלהם, על מנת שבעתיד נשלים יחד אתם את הקיבוץ.

בשנת 1945, המשק החקלאי היה כבר מפותח למדי. אזור המגורים טבל בירק, היו מדשאות גדולות ועצי נוי לרוב. המשק החקלאי שנהנה משגשוג בזמן המלחמה כלל רפת חלב, לולים, גן ירק, פרדס, מספוא, צאן, מטעים, בננות ועוד.

עם בואנו התחלנו לעבוד כמה שעות אחרי הצהרים, בעיקר במשק החקלאי. זכורים לי הימים ההם של כפיפת גב באיסוף מלפפונים ובעישוב חלקות ירקות. לא היה לי קל להסתגל לעבודות אלו אם כי ידעתי לעבוד כבר בעבודות לא נוחות עוד משוויצריה. יחד עם העבודה התחלנו גם בלימודים באופן מסודר יותר. למדנו עברית במהירות מדהימה. בהתחלה עדיין דברנו בשפות המקובלות עלינו בחו"ל. בקבוצה דברו הרבה סרבו קרואטית, והונגרית ואפילו גרמנית אך מכיוון שהיינו קבוצה מעורבת המדריכים שלנו דברו אלינו רק עברית, כך גם יתר הילדים במעברות. זה היה תמריץ חזק ללמוד מהר את השפה העברית, ואכן כך היה.

 

 

שלוש שנים בקיבוץ  מעברות 1945-1948

 

בערך חודשיים אחרי בואנו סיימו את בניית המבנים במוסד החינוכי ועברנו לביתנו החדש. הבית כלל אגף מגורים בן שבעה או שמונה חדרים וכיתת לימוד. היה נעים לעבור לבית חדש עם רהיטים חדשים למרות שהייתה צפיפות לא קטנה. גרנו שלושה ארבעה בחדר אחד. המקלחות לא היו בבית המגורים. רק בתי שימוש היו. המקלחות נמצאו במבנה אחר שיועד לכך.

הייתה לנו מטפלת - חברה וותיקה והיא דאגה להיגיינה שלנו. פעם בשבוע ביום ששי לפני הלימודים היינו מבצעים בהדרכתה ניקיון כללי - בחדרים. אני נזכר שאפילו לימדה אותנו שיר מיוחד שהיה מוקדש למעשה הניקוי הכללי "כל היום מטאטא ביד ככה זה ביום ששי".

חודשים אחדים אחרי שהגענו לקיבוץ התארגנו חיי חברת הילדים במוסד החינוכי. כאשר עברנו למוסד - נפרדנו ממדריכנו "טרזן" ובאו שני מדריכים חדשים, האחד היה איזיה - מורה מוותיקי הקיבוץ, איש גבוה רזה וגמלוני משהו חמור סבר שדמה לנזיר סגפן שהקדיש את עצמו לחינוכנו. והאחר היה שלמה פומרנץ, צעיר שטרם מלאו לו שלושים שבא מקבוץ יקום.

שלמה לא היה יכול להסתיר את מוצאו הייקי - מבטאו הכבד הסגיר אותו מיד. איזיה היה מורה למקצועות ההומאניים, ואילו שלמה לימד מקצועות הקשורים לטבע. משניהם היה זה שלמה שהתחבב עלינו ביותר. היה בעל טבע רומנטי והקדיש המון מרץ וזמן לקבוצה . הוא היה גם צעיר , רווק ונאה. במהרה הוא מצא את הדרך אל לבותינו הצעירים. צריך היה לחכות לתור כדי להיפגש אתו על מנת לנהל אתו שיחות נפש המתמשכות לתוך הלילה. בנים ובנות שחרו לפתח הצריף הקטן המוסתר בין העצים - שם הוא ארגן לעצמו מן מאורת רווקים חמימה ונוחה. הוא נהג להגיש לאורחים ספלוני קפה ריחניים והיה משמיע מוזיקת נשמה על גבי תקליטים.

 

 

 

 

המוסד החינוכי "החדש" במעברות

 

 

 

מילדות לבגרות

 

בזמן הראשון במעברות שוב סבלתי הרבה. נאלצתי שוב להתמודד לבד ולהסתגל לאורח חיים ולחברה חדשים. שוב פעם נאלצתי להיפרד מאימא, והיה לי קשה להסתגל לקצב המהיר של חיי חברת ילדים תוססים. באופיי הייתי מופנם, נוטה להתבודד, לקרוא ולחלום. בחיי הקיבוץ וחברת הילדים הייתה חשיפה מוחלטת. כמעט בלתי אפשרי היה להימצא לבד. גרנו שלושה או ארבעה בחדר, אכלנו בחדר אוכל עם ילדי המוסד, גם בעבודה היינו בדרך כלל בחבורה גדולה. כמו בכל חברה ובעיקר בחברת נערים בלטו מיד הנערים והנערות שהיו בעלי כושר מנהיגות והצטיינות. עם ארגון החיים במוסד התחיל גם עסוק נמרץ בספורט, בנוסף לאתלטיקה נכנסו גם משחקי כדור כמו כדור עף ומחניים.

 

לצערי לא הייתי די זריז במשחקים אלה, מגיל צעיר סבלתי מקוצר נשימה ולא היה לי כושר גופני מעולה במשחקי ספורט וגם בזריזות ידיים לא הצטיינתי, לכן לא הייתי מקובל על הנערים שארגנו את הקבוצות לתחרויות ולהתמודדויות, כמובן שההרגשה להיות דחוי ולא מקובל השרתה עלי דיכאון העניין הזה חזר גם בשני נושאים נוספים. ברקודי עם ובזמרה. גם בתחומים אלה הייתי שלומיאל גמור. כאשר למדו ריקודי עם נוכחתי לדעת שאני חסר כשרון לנוע בקצב. רגלי לא נשמעו לי ולא הייתי מסוגל לבצע אותן תנועות גוף זריזות וקלילות שהנערים האחרים ביצעו בקלות רבה. נוכחתי לדעת שאינני מסוגל ללמוד לשיר. אהבתי את השירים שלימדו אותנו אך משניסיתי לשיר לבד ידעתי שאינני מצליח להוציא מגרוני את המנגינה הנכונה.

ספורט, ריקודים, שירה, מנהיגות בחברת נערים והצטיינות בתחומים אלה הם בעיות מפתח לכל נער מתבגר ומעמדו בין האחרים מותנה בהם. מר היה לי לדעת עד כמה בינוני אני בכל העניינים החשובים האלה ולכן השתדלתי לשמור על כבודי ולמצוא נחמה בקריאה, בהתבודדות עד כמה שזה ניתן, ובחלומות.

הדימוי העצמי שלי היה נמוך, הייתי מודע לכך שאין בי הדרת התואר, הייתי רזה וגמלוני. מרכיב משקפים, והרושם שיצרתי סביבי ועל עצמי היה שאינני מאנשי מעשה אלא תולעת ספרים ואינטלקטואל עם שתי ידיים שמאליות.

האכזבה מעצמי והידיעה שאינני מתמודד בהצלחה במבחנים הגבריים בנוסף לגעגועיי לאמי, אשר שוב הייתה רחוקה ממני. אמי הלכה לגור בהתחלה אצל הדוד אברהם (יונצ'י), לא שבעה נחת אצלם ולא הייתה מרוצה. היא לא התקדמה בלימוד השפה, אצל אחיה, שזה עתה נשא אישה, אחרי שאשתו הראשונה רוזי נפטרה, בזמן המלחמה, היה מטופל כבר בילדה קטנה אסתר ואשתו החדשה מרים.

 

אימי לא הרגישה אצלם בנוח. הייתה לה הרגשה שהיא מנוצלת בעבודות הבית ושאין להמשך שהותה אצלם שום תכלית עבורה. מסיבה זאת החליטה לעבור לחיפה לדוד שמעיה ובלה, להם הייתה בת בגילי ששמה אסתר. הם נכנסו לדירה חדשה בדמי מפתח באחוזה על הכרמל ויכלו לתת לאימא את אחד החדרים. אימא חיפשה ומצאה עבודה בבית קפה על הכרמל ועבדה כמלצרית ועובדת ניקיון, כך יכלה להשתתף בהוצאות שכר הדירה.

באותו זמן עדיין חשבנו וקיווינו שאבי יגיע בקרוב לארץ ישראל והמשפחה שלנו תתאחד, ואני אחזור לחיות עם הורי. אימא ואני דיברנו הרבה על הנושא הזה והיה ברור לשנינו שהפרידה הנוכחית היא רק זמנית ולא אהיה עוד זמן רב בקיבוץ אלא רק מה שנחוץ עד שאימא ואבא יסתדרו ויוכלו לקחת אותי אליהם.

אימא התחילה מהרגע שהגיעה לחפש במרץ את אבי ואכן הידיעות התחילו להגיע. ראשית נודע לנו שאבי נשאר בחיים, השתחרר ממחנה ריכוז בגרמניה וחזר לקלוז', מיד אחרי המלחמה.

 

זמן מה אחרי שהגענו לארץ קיבלנו ממנו שני מכתבים* ארוכים בזה אחר זה. אימי שלא ידעה את נפשה מרוב שמחה באה למעברות עם המכתבים וקראה לי אותם בקול, ושנינו שמחנו יחד וחלמנו על הרגע שאבי סוף כל סוף יגיע. לצערנו שמחתנו לא ארכה זמן רב. לא עברו אלא ימים מעטים מקבלת המכתבים הראשונים והנה הגיע מכתב נוסף, הפעם ממנצי אחות אבי ובו היא מבשרת לנו בצער שאבי, דוד יזרעאל - מעורער בנפשו בעקבות סבלות המלחמה, שקע בדיכאון עמוק, שלח יד בנפשו ומת.

 

את הבשורה הזאת קבלנו בהלם גמור, הן כבר קודם, ומזמן התרגלנו לרעיון שאבי אולי אבד במלחמה. אבל אחרי שנודע לנו שהוא ניצל ועבר את כל המוראות, לא יכולנו להבין מה הביאו לצעד קיצוני כזה, ובמיוחד משום שידע היטב שאנחנו יקיריו נשארנו בחיים ומחכים לו ושכעת פגישתנו כבר אפשרית וקרובה. אני זוכר את אימא באה למעברות לספר לי את הבשורה המרה על מות אבי, זכור לי ששנינו בכינו אחד בזרועות השנייה במשך שעות רבות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* שני המכתבים מובאים במלואם מתורגמים בסוף הספר.

 

 

אבי דוד (דז'ו) יזרעאל ואני בשנת 1940

 

אבי

 

דוד (דז'ו) יזרעאל

 

מן הראוי שסיפורו של אבי יסופר כעת ויקטע את המשך הסיפור על חיי בקיבוץ. כל מה שידוע לי כיום על אבי לא היה ידוע לי אז באותם הימים. רק בהמשך ולפעמים שנים מאוחר יותר שמעתי סיפורים מאנשים שחזרו משם. קראתי את הספר שכתב הלל דנציג (בצל הסוסים) המספר על עבודת הכפייה בהם הועסקו יהודים וסוסים בעבודות ביצורים ועוד חיבורים נוספים המתייחסים לשרות העבודה של הצבא ההונגרי: היהודים המגויסים במסגרת הזאת עסקו בכריתת עצים, חפירת ביצורים, והעברת משאות בחזית ושמעתי ספורים רבים ממנצי שבעצמה שמעה את הדברים ממנו. למרות כל המידע שיש לי כיום על מה שעבר עליו בשלוש השנים מיום גיוסו לעבודות הכפייה ועד לשובו לקלוז' אחרי המלחמה, חסרים פרטים חשובים שעלי יהיה עוד לנסות להשיג ממקור כלשהו על הפרשה הזאת שהיא פרק מיוחד בתולדות השואה ומתייחסת לגורל היהודים המגויסים לפלוגות העבודה והכפייה בצבא ההונגרי באוקראינה.

 

אנחנו נפרדנו מאבי בתחנת גבול הונגרית בחודש יוני 1942 / על פי הידוע לי עכשיו, הם הוסעו ברכבת לתוך רוסיה ובשלב מסוים הורידו אותם והתחילו בצעדה רגלית, הצעדה נמשכה חודשים והם הלכו ברגל מעל אלף קילומטר. אל החורף הרוסי הנורא הם נכנסו ללא בגדים חמים ובלי ציוד מתאים אחר.

 

ההונגרים התאכזרו אליהם בכל דרך כל הזמן, והם הועסקו בעבודות המפרכות ביותר שנתן להעלות על הדעת. לפעמים העבודות היו גם מסוכנות מאד, הם נשלחו לפני הגייסות לפנות שדות מוקשים, ודחפו עגלות בשטחים בוציים. רבים מהם לא החזיקו מעמד ונפטרו בדרכים. עם הזמן נדבקו במחלות קשות. כמעט כולם חלו בטיפוס הבהרות. החיילים ההונגרים הציתו באחד הלילות את האסם בו ישנו היהודים והרגו את כל הפלוגה בעשן ובכדורי רובים. החורף הראשון היה נורא. זה היה החורף של ראשית הנסיגה הגדולה. סיפרו על כאלה שלא היו מסוגלים להמשיך ללכת, והם עמדו במקום וקפאו למוות במקום בו עמדו ב30- מעלות מתחת לאפס. ידוע לי שאבי היה מסופח איזה זמן לצבא הגרמני. הם עבדו ביערות ובכריתת עצים לצרכים השונים כנראה נבחר לכך הודות לעברו כיערן ברומניה. כדי לעמוד בכל הסבל שהיה מנת חלקם נדרשו כוח פיזי וסיבולת בלתי רגילים, כנראה שאבי הצליח לעמוד בכל אלה.

 

בשלב מסוים אחרי שהעמיקו לחדור לאוקראינה ולרוסיה, הלבנה התחילה התפוררות הגייסות הפולשים. הארמיות ההונגרית והרומנית, שהיו בחזית התפוררו לחלוטין ופתחו בנסיגה מבוהלת בחזרה.

רק הגרמנים היו מסוגלים לבלום במידת מה את ההתקפות המתגברות של הצבא האדום ולשמור על מידה של סדר בנסיגה הכללית. היו בין היהודים עובדי כפייה שניצלו את הנסיגה והסתתרו בכפרים אצל האיכרים וחיכו לצבא האדום. מעשה זה גם היה מסוכן ומסוכן בגלל הפקודה לירות בכל יהודי מעובדי הכפייה שאיננו עם הפלוגה שלו. נוסף לזה הבהבה תמיד תקווה בלבם שהנסיגה תחזיר אותם בסופו של דבר הביתה..

 

ידוע לי שאבי פחד לפרוש מהפלוגה וקווה לשוב הביתה עם הכוחות הנסוגים ולכן הוא פעל בהתאם לכך. קרוב לוודאי שבשנת 1944 הוא הגיע לגבול הונגריה ונסחף יחד עם האחרים עד בודפשט. זה היה כבר אחרי שאנחנו עזבנו את הונגריה והיינו במחנה ברגן בלזן. בבודפשט התפרקה כנראה המסגרת הצבאית שבה נמצא. אנשים ניסו להסתתר בכל דרך שמצאו. חלק מהם הצליח ונשאר בעיר עד כניסת הצבא האדום. בסוף שנת 44. אבי כנראה לא הצליח להסתתר ונתפס. אינני יודע אפילו אם ניסה זאת או מה בכלל עבר עליו בבודפשט מה שידוע בוודאות שאחרי שנתפס, נשלח עם רבים אחרים למחנה הריכוז דכאו בגרמניה בחודש נובמבר שנת 1944. לא ידוע לי דבר על החודשים בהם היה בדכאו, אבל הוא נשאר בחיים למרות הזוועות והמחלות, ושרד עד לכניסת הצבא האמריקני ושחרור המחנה. ב2.5.45. שבוע לפני סיום המלחמה.

 

בדכאו אחרי השחרור נודע לו על גורלנו. הוא ידע שאנחנו נמצאים בשוויץ, כך הוא סיפר זאת אחר כך למנצי אחותו, אפילו היה קרוב לגבול השוויצרי ושקל אם לנסות לחצות את הגבול לבסוף פחד שיירה בזמן חצית הגבול והעדיף לחזור לקלוז'. היה לו גם שיקול נוסף: הוא קיווה שהשארנו בקלוז' רכוש שיוכל לאסוף. האמת היא שהיה בו פחד גדול מארץ ישראל והעדיף לחזורל לקלוז' ולראות את העניינים שם. כך קרה שמייד עם סיום המלחמה ואולי לפני זה, באוקטובר 1945 הגיע חזרה לקלוז'.

 

באותו זמן הגיעו לקלוז' גם מנצי ואלברט, שהיו בטורדה ברומניה בזמן המלחמה. גם הם באו לשם כדי לראות מה השאירה המשפחה. מנצי ואלברט הצליחו לשלוח את אוצ'י ואת אווה לארץ ישראל מרומניה עם סיום מלחמת העולם, והם הגיעו לארץ בערך באותו זמן איתנו. כאשר חזרו לקלוז' קבלו חזרה את הבית שלנו ברח' הסבון 9. וגם הני וליאה חזרו לקלוז' משוויץ וגם הם נכנסו לגור בבית שלנו. כאשר הגיע אבי, פגש שם את ארבעתם ובוודאי שמח מאד. מהני וליאה שמע בדיוק על קורותינו ועל כך שאנחנו בגלל אי הידיעה על גורלו במשך כל התקופה החלטנו לעלות לארץ ישראל בלי להגיע קודם לקלוז'. הידיעה הזאת הייתה מכה קשה עבורו ובנוסף לכך הוא פחד מאד מהעתיד. למרות החששות שלו הוא בכל זאת עשה מאמץ ונסע לבוקרשט כדי לברר שם את האפשרות של עליה לארץ בעקבותינו . בבוקרשט הייתה לו אכזבה גדולה, כי המוני יהודים הצטופפו שם וחיכו לעליה. נאמר שם לו שיצטרך להמתין אולי חודשים.

 

גם החיפושים שלו אחרי הרכוש שלנו בקלוז' העלו חרס. האנשים שהפקדנו אצלם דברי ערך התכחשו לו, טענו שנשדדו ומלבד כמה חפצים חסרי ערך לא מצא דבר.

מהסיפורים של מנצי עולה שאבי חזר מהמלחמה שבור ברוחו. תנאי העבדות במשך השנים שברו את רוחו ואת גאוותו, והיה שקוע בדיכאון עמוק, פחד ללכת ברחוב, ואפיו חסר היה את האומץ להיכנס לחנות ולקנות קופסת סיגריות. בשיחות עם מנצי התחיל לדבר על התאבדות. חשש שבואו לארץ במצב שהוא נמצא בו רק יהיה לטורח עלינו. הוא ידע שהאחים של אמי מסודרים מבחינה כלכלית וחשב שהם דואגים לנו. לכן חשש שאם הוא יגיע לארץ לא יראו האחים מחויבות לדאוג לאשתו ולבנו, ועול הפרנסה של המשפחה יהיה עליו. היה לו פחד אימים מן העול הזה. הטרגדיה האמיתית הייתה שבאותו זמן קריטי לא נוצר קשר בינינו.

 

מאידך כאשר נודע לאימא שהוא בחיים וונמצא בקלוז' היא מיד כתבה לו כדי לעודד אותו ולומר לו עד כמה אנו מחכים לו ומתגעגעים אליו. לצערנו אף מכתב שלה לא הגיע אליו בזמן. ייתכן שלו היה מקבל מכתבים מאימא היה חוזר אליו כוח הרצון לחיות ולהיאבק כי היה נתון במצבי רוח מתחלפים.

במכתבים הספורים שקבלנו ממנו מובעת תקווה ורצון להתגבר על הקשיים ולהגיע לארץ ישראל. המכתבים שמורים ומתורגמים לעברית יחד עם עוד אי אלו תעודות שלו מאותם ימים.

 

לפי דברי מנצי היו לו אכן מצבי רוח מתחלפים. היא ניסתה לעודד את רוחו ולקחה אותו לרופאים שהבטיחו לו שיבריא ויתאושש עם הזמן, אך כנראה הכול היה לשווא. הוא שקע בדיכאון עד שבא היום הטראגי ההוא בו ירד לחנות ותלה את עצמו. מנצי אחותו מצאה אותו עם מכתב בו הוא מבקש סליחה מכולם ובעיקר מאימא וממני על מה שעשה ועל זה שלא היה בו עוד כוח להתמודד עם עצמו.

אבי עמד במוראות המלחמה, בסבל, ובסכנות נוראות, הוא היה בלוע הטורף הנאצי במשך שלוש שנים, אך בסוף לא הם שהרגו אותו - עם עצמו הוא לא יכול היה להתמודד. דווקא כאשר חלפו הסכנות ואפשר היה לחזור לחיי שלום נורמאלים הוא נשבר ושם קץ לחייו.

 

כאשר אני מכנס כעת את זיכרונותיי ומעלה אותם על הכתב צר לי שכה מעט ידוע לי על אבי ועל אחריתו.

 

באחת המגירות שבשולחני שמורה עמי ירושתו - שני מכתבים שהוא הספיק לכתוב לנו, ואותם תרגמתי לעברית, כמה תעודות אישיות, חלק מקלוז', והיתר מהמחנות בהם שהה. זוהי מעטפה אחת המכילה את כל מה שירשתי מאבי וחיים שלמים של תעלומה סביב אישיותו, אופיו דמותו , אופיו. ועל קורותיו במשך שלוש שנות מלחמה, באוקראינה ובמחנה הריכוז דכאו.

לגבי חלק זה של ידע והכרת אבי אני חש בחסרון כל חיי.

 

זה הפרק על אבי - הוא שייך לחלק הראשון של חיי במעברות ומתאר את אחת האכזבות המרות שפקדו אותנו כאן בארץ בימים הראשונים להיותנו כאן.

 

הידיעה על מות אבי הכתה את אמי קשות, כל עולמה חרב. כעת כבר לא ידעה למה לצפות. במשך שנים קיוותה שהמשפחה תתאחד, ביום מן הימים ושאבי יחזור ונבנה לנו חיים חדשים יחד בארץ ישראל. כשדבר מותו של אבי נודע לה היא באה למעברות, ושעות ארוכות בכינו יחד שוחחנו על עתידנו.

 

בשלב מסוים היא אפילו חשבה להיות איתי ושקלה הצטרפות לקיבוץ. הגיל שלה היה מתאים לגיל החברים בקיבוץ. שוחחנו על הנושא הזה עם כמה חברים שהיו יותר מקורבים אלינו, אך הם יעצו לה לא לבחור בדרך הזאת. החיים בקיבוץ באותם שנים היו קשים והקיבוצים לא היו פתוחים לקליטת אנשים שלא באו עם רקע תנועתי.

גם האחים שלה התנגדו ואז חיים, האח הצעיר היציע שעליה להתמסר מיד ללימוד השפה העברית ואחר כך לרכוש מקצוע כדי שתוכל לעמוד על רגליה בכוחות עצמה. באותו זמן, חיים עזב את הקיבוץ והתקבל כמזכיר במושב כפר חיים. הוא וכרמלה אשתו הציעו לאימא לבוא למושב, למצוא שם מורה לעברית שילמד אותה את השפה. כפר חיים קרוב למעברות ואימא שמחה להזדמנות להיות קרובה יותר אלי. גם אני שמחתי מאד לקרבתה, וכאשר גרה בכפר חיים הרבינו להתראות. הייתה גם דרך קיצור מהמוסד לכפר חיים דרך הפרדס ותוך רבע שעה הליכה הייתי מגיע אליהם. נהניתי לבקר בביתם של חיים וכרמלה שהיו מפנקים אותי בעוגות טעימות שגיוונו מעט את האוכל הפשוט והחדגוני שהיה בקיבוץ.

בינתיים עברו החודשים הראשונים של חיי במעברות. עם הזמן התגברתי על המשברים הגדולים של ההתחלה. הלכו חלפו להם החודשים הראשונים, נכבשה השפה העברית, וזו הפכה להיות שפת הדבור ושפת הקריאה והכתיבה. נהניתי מהלימודים והצטיינתי בהם. נחשבתי לתלמיד טוב ומהר עד מאד מצאתי את דרכי אל הספרייה העשירה של הקיבוץ.

 

התחלתי בולע ספרים בכמויות ומצאתי שוב חבר וידיד קרוב בקבוצה. התיידדתי מאד עם דיקו, נער חם מזג מיוגוסלביה. הרגשתי שאני מתחיל להיות מקובל בחברה, עבדתי טוב ובאחריות והתחלתי להשתמש בשפה העברית בחופשיות. בהדרגה נפתחו עיני אל הסביבה. התחלתי להבין ולהרגיש את התקופה. דברנו הרבה על המלחמה ועל היותנו עקורים חסרי משפחה ושורשים. נשאנו על גבנו משא של סבל וזיכרונות רחוקים מבית הורים חם ומגונן. כעת התמודדנו עם מציאות חדשה של ארץ ישראל של שנות 1945-48. הייתה זו ארץ ישראל במיטבה, והימים הם ימי המנדט הבריטי.

 

בזמן ההוא הרבו לדבר על המלחמה שהייתה, ובמרכזה ברית המועצות, המיתוס של סטלינגרד, הצבא האדום שהפך כמעט תבוסה לניצחון בהנהגתו האמיצה של המנהיג הדגול סטלין. למדנו שירים רוסיים ושרנו אותם בערגה והערצה לעם המגשים יחד אתנו את החזון הסוציאליסטי: לא עוד מלחמות וסבל, בקרוב ינצח הסוציאליזם בעולם כולו, מיטב אנשי הרוח ומיטב הלוחמים לחופש שייכים למחנה שלנו, לנו הספרות הנכתבת, לנו הציירים והמוזיאונים, כל היתר ריאקציה ורעות רוח. שמענו סיפורים על הפרטיזנים ועל מרד הגטאות. אלה היו המיתוסים עליהם התחנכנו.

 

מדריכינו היו משכנעים ובמיתוסים האלה והנחילו לנו השקפת עולם מוצקה שבה כל המרכיבים התלכדו לתמונה אחת של המציאות ושאין כל אפשרות בכלל לחשוב שקיים דבר אחר. קראנו לזה השקפת עולם, הכרה היסטורית, מצעד ההיסטוריה אל העתיד בו ישתלב הקיבוץ בעולם סוציאליסטי אחד בהנהגת ברית המועצות. שנות התבגרותי עברו עלי בתקופה שניתן לכנותה, תקופת החוויה הארץ ישראלית . החוויה הזאת שחווינו אותה בתקופת המנדט הבריטי הייתה מיוחדת במינה וחד פעמית. רק היום לאחר שנים רבות של חיים אפשר לשים לב לכך עד כמה השינויים גדולים ועד כמה שונה עולמנו ועולם בנינו היום, מן העולם שהיה כאן לפני שנות קום המדינה. אותה הארץ ובחלקם אותם האנשים בכל זאת הכול היה שונה כל כך. הנוף היה בתולי, אפילו באזור מיושב כמו עמק חפר.גם אם נעדרו מחיינו רוב ההנאות שמתאפשרות כיום הודות לחידושים, לקדמה והעלייה ברמת החיים. יש לי הרושם שמבחינות רבות החיים היו יפים יותר וטובים יותר בימים ההם. הפרדסים הדיפו ניחוח משכר, בגבעות הכורכר פרחו כלניות וסביונים, חוף הים הקרוב אלינו במכמורת היה נקי וריק מאדם, הים היה כחול וזוהר וצלול. ייתכן שזו דרכה של הנוסטלגיה לצבוע את העבר בצבעי געגועים ולחשוב שהטעמים והניחוחות היו מקוריים ועזים יותר.

 

לבטח היו עוד דברים רבים במציאות שלנו שנבדלו מזו של היום. ראשית יישוב קטן יותר, הומוגני ודומיננטי מבחינת היסודות החלוציים וההתיישבותיים שבו. אפילו הטבע הורגש ביתר שאת בכל מקום.

בלילות יבבו התנים בפרדסים וכשחציתי את חלקת הפרדס בין המוסד למרכז לקיבוץ, חלפו על פני בשביל נמיות שוחרות טרף.

הקבוץ באותם הימים, היה עולם מסוגר מאד. הקשרים עם החוץ היו מצומצמים. בחיי היום יום התעלמו כמעט לגמרי ממותרות. אורח החיים היה צנוע, כמעט סגפני. גם החברים הוותיקים בקיבוץ לא פונקו ולא התפנקו, עבדו קשה בכל העבודות, בבניין, בסדנא. בשדות. המכונות לא היו משוכללות עדיין ונדרשה עבודה פיזית רבה. חדרי המגורים היו צנועים, המזון דל, שירותים בחדרים לא היו, המקלחת הייתה ציבורית, ולא תמיד היו מים חמים. בחורף דשדשנו בבוץ למקלחת וממנה.

 

הכסף שקיבלנו להוצאות בעיר ולנסיעות היה מזערי. בכלל מיעטנו לנסוע העירה. על המחסור החומרי ועל הצנע חיפתה הרגשת השליחות והשלמות עם הדרך ותחושת החלוציות. ההתנהגות המקובלת במוסד החינוכי נוסחה במושג להיות "שומרי" כלומר להתנהג על פי האידיאלים של תנועת הנוער עם אמונה באדם, בחברה ובעתיד.

 

זה היה העולם אליו הגעתי. לא לקח לי ולחברי זמן רב כדי להשתלב בו. עדיין הייתה בי הנטייה להתבודד ולשקוע בהרהורים ובמחשבות, אבל יותר ויותר נפתחתי אל החברה ואל הסביבה. התחלתי לנתח דברים ולדבר על הדברים האישיים שלי. כאשר הגעתי לכושר ביטוי בעברית התחלתי לכתוב יומן.

תוך כדי כך הלך והעמיק הפער ביני לבין אימי, היא לא הייתה שייכת עוד לעולם החדש בו חייתי, סולם הערכים שלי הלך והשתנה ואימי, עם כל מה שהייתה קשורה, לא הייתה שייכת עוד לעולם ערכים זה.

 

אחרי תקופה מסוימת של שהות בכפר חיים, לאחר שלמדה עברית במידה סבירה, התקבלה לקורס מנהלות משק של קופ"ח בבילינסון, וסיימה אותו. הקורס נמשך חצי שנה, ואחר כך נשלחה מטעם קופ"ח לעפולה כמנהלת משק בבית חולים העמק.

לבטי הקליטה הראשונים, בניית החברה וקבוצת "ניצנים" נמשכו במשך כל שנת 46 'ולקראת שנת 47 חלפו הזרות והבדידות של הזמן הראשון. החיים במוסד מלאו תוכן, היו מסיבות וטיולים, לימודים אינטנסיביים וכמובן עבודה. יצא לי לעבוד במקומות שונים, כי נהוג היה להחליף ענף (מקום עבודה) כל כמה חודשים, כאמור עבדנו שלוש שעות ביום, וכך לאט, התרגלנו לעבוד קשה הן בבניין והן בשדה. הייתי נער רזה וגמלוני, חסר חן בתנועותיו ובלי כשרון רב בעולם המעשה. חסרונות אלו, שהרגשתי בהם, גרמו לי צער לא מעט. בינתיים פרחה ידידותי עם דיקו והיינו צמד חמד שלא נפרד.

באותה עת התחילו להשפיע על חיינו בקיבוץ המאורעות החיצוניים, מסביבנו.

הייתה גם פעילות רבה במסגרת השומר הצעיר, מחנות וטיולים בכל חג ומועד. במשך הזמן הבנו שאנחנו נמצאים בתוך מערבולת של אירועים ובמאבק לגורלו של הישוב היהודי בארץ ישראל ולגורל העם היהודי כולו.

הימים היו ימי ההעפלה והמאבק בשלטון הבריטי. באירופה המתינו מאות אלפי פליטים יהודים, ושערי הארץ היו סגורים. הארץ געשה והוויכוח על המדיניות שיש לנקוט כלפי השלטון הבריטי ועל הפתרון הרצוי ליישוב היהודי, סער. השומר הצעיר שהפך למפלגה פוליטית דגל במדינה דו לאומית, משותפת לערבים ויהודים, ואילו אנשי אחדות העבודה, חברי הקיבוץ המאוחד דגלו בשלמות הארץ, מפא"י שהייתה בשלטון בתנועה הציונית תמכה בהחלטה של חלוקת הארץ ובהקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. אנשי אחדות העבודה היו תקיפים ואלימים יותר כלפי השלטון הבריטי, בעוד השומר הצעיר דגל בהעפלה ובמאבק צמוד לה עם הבריטים, אנשי אחדות העבודה היו מוכנים להחריף את המאבק נגד הבריטים והתקרבו בעמדותיהם לעמדות האצ"ל והלח"י.

 

הגישות של השומר הצעיר היו מתונות למדי והתנועה נקלעה למצב שלא הוסיף לה פופולאריות ברחוב שדרש עמדה אקטיבית יותר, השומר הצעיר התנגד בזמנו לגיוס לבריגאדה יהודית בצבא הבריטי והתנגד גם ליציאת הבריגאדה מהארץ, כדי להלחם בנאצים . הנימוקים של התנועה נבעו בעניין זה מתוך חשש שהישוב בסכנה של פלישה גרמנית ואין להקריב לוחמים בחזיתות שם משקלם ממילא לא יהיה רב. בינתיים התחילו להתפרסם עלילות הבריגאדה באירופה, והישוב קיבל את החוזרים בתשואות. הוויכוח השני היה סביב המדינה הדו-לאומית, רעיון שהיה בלעדי לשומר הצעיר ואילו המפלגות האחרות דחוהו מכל וכל וגם הוא לא זכה לאהדה רבה בקרב הציבור הרחב.

הקיבוץ הארצי ומפלגת השומר הצעיר, לא התלהב גם מהגיוס לפלמ"ח. בראש מעיניו עמדו תמיד צרכי התנועה וקיבוצי השומר הצעיר. רב המתגייסים לפלמ"ח באו מהקיבוץ המאוחד, אנשי אחדות העבודה היו מראשי הפלמ"ח ומפקדיו באותם הימים.

 

יחד עם הוויכוחים שהיו בנושאים אלה ומעבר לכל חילוקי הדעות הייתה התנגדות משותפת של כל מפלגות הפועלים לפעולות של האצ"ל והלח"י. מהימים הראשונים שלנו בקיבוץ הסבירו והציגו לנו את האצ"ל כאויב המסוכן ביותר של כל סוציאליסט ואיש קיבוץ. הם היו היריב, שבפעולותיהם הבלתי אחראיות סיכנו את הישוב ואת היצירה הציונית.

שמענו הרצאות על השקפת העולם הרוויזיוניסטית ועל היריבות עם אנשי בית"ר, שפעלו נגד ההסתדרות ונגד הפועלים.

 

פעם נסעתי באוטובוס יחד עם אימא לתל-אביב מכפר-חיים. כשהגענו לסביבת רמת-גן נעצרנו פתאום בתוך שיירה. הדרך הלאה הייתה חסומה. שמענו יריות. הנהג והנוסעים ירדו וכולנו רצנו אל הבתים בצידי הכביש. מסתבר שהתנהלה שם התקפה של האצ"ל על תחנת המשטרה ברמת-גן. הבריטים ירו לכל עבר והיה מסוכן להיות ברחוב, אימא ואני נכנסנו לפתח אחד הבתים. מישהו ביקש לשתות מים ודיירי הבית סרבו לפתוח את הדלת. הקרב נמשך כשעה ואנחנו עמדנו בין הבתים וחיכינו. בסוף הכול הסתיים והכביש נפתח לתנועה באותו קרב נתפס דוב גרונר שאחר כך נתלה על ידי הבריטים. פעם אחרת ירו אנשי אצ"ל מתוך הפרדס ליד מעברות על שיירה של חיילים על הכביש. אני רעיתי עדר כבשים בשדות ולפתע נעצרה שיירה של חיילים בריטים מולי והתחילו לסרוק את השטח. כמה חיילים ניגשו אלי באקדחים שלופים, וכשנוכחו שאני נער הרועה את העדר, ציוו עלי להיכנס לתוך חצר הקיבוץ, ברחתי כל עוד רוחי בי. בינתיים נכנסו החיילים לקיבוץ, הכריזו על עוצר וערכו חיפוש.

באביב 1946 הגיעה לקיבוץ מעברות מחלקה של הפלמ"ח. הם הקימו מחנה אוהלים לרגלי הגבעה שעליה היה המוסד. עבדו במשק והתאמנו אחרי העבודה. במעלה גבעת הכורכר הייתה מערה. במערה נערכו מטווחים באקדח. בשיפולי הגבעה, ליד הפרדס, התאמנו במקצועות השדאות. ראינו אותם מתאמנים עם נשק ובעינינו הם היו גיבורים והילה של לוחמים ללא חת שעיסוקם סודי. מדי פעם הגיעה משאית שהסיע אותם לאי שם. רק למחרת היום נודע לנו שהורדו מעפילים באחד החופים. אנשי הפלמ"ח עבדו אתנו במשק ולא פעם בזמן הקטיף בפרדס התלהטו וויכוחים אתם סביב שאלת המדיניות שיש לנקוט כלפי הבריטים. הם היו חניכי אחדות העבודה ברובם ודגלו במאבק פעיל ורצוף, אפילו בשיתוף פעולה עם האצ"ל, חברי קיבוץ מעברות התנגדו לכל זה בתוקף רב והעבודה בפרדס הפכה לעתים למעין מועדון וויכוחים לוהטים סביב שאלות פוליטיות שעל הפרק.

באותו זמן גרתי בחדר אחד עם דיקו וזמן מה הייתי אחראי למשק הילדים. במשק הילדים היו ארנבות, תרנגולות וגם עז אחת. בדרך כלל הטיפול בחיות היה שייך לקבוצת אלון אבל כאשר הם נסעו לטיול, הוטל עלי לטפל בבעלי החיים, חילקתי להם מזון ומים ואת העז הייתי צריך להוציא מהדיר ולקשור אותה עם חבל ארוך במקום שהיה בו עשב רב. העשב צמח בקרבת מחנה האוהלים של הפלמ"ח ובדרך כלל קשרתי שם את העז. לפנות ערב הייתי צריך להחזיר אותה לדיר כדי שלא יטרפו אותה התנים. כבר אז הייתי מפוזר ולא פעם שכחתי להכניס אותה בחזרה עם ערב. ובאמצע הלילה הייתי מתעורר נזכר בעז הקשורה בשדה, הערתי את דיקו. הוא רטן אך תמיד היה מוכן לקום יחד איתי ושנינו הלכנו באישון לילה לאסוף את העז אל הדיר.

 

בדרכנו בלילה שמענו פקודות מתלחשות ונתקלנו בזקיפים ובשומרים שלא הבינו מה אנחנו הנערים מחפשים בחוץ בלילות. הייתה לי עוד תקלה בזמן ההוא, והיא שהייתה חמורה יותר: בין החיות היו כמה עכברים לבנים שגם להם הייתי צריך לדאוג. אני נסעתי לכפר חיים לאימא ליומיים ושכחתי את העכברים. ללא מים ומזון הם התפגרו אחד אחרי השני ואני הייתי במבוכה גמורה לקראת שובם של קבוצת אלון מהטיול. כי לא עמדתי במבחן אמונם ולא שמרתי כיאות על החיות שנמסרו לטיפולי.

 

בשנת 1946 למדנו היטב וללא הפרעות. החיים במוסד התנהלו באינטנסיביות רבה. מדי פעם הייתי תורן במטבח ובחדר האוכל. היה זה המפגש הראשון שלי עם רחיצת כלים - צרה שלא עוזבת אותי לעולם. שם למדתי להתגבר על ערמות ענק של צלחות, סכו"ם וסירים. בשיחת המוסד החליטו שאסור לדבר בזמן הארוחות ושקט מוחלט נשמר בקפדנות בהשגחת המחנכים של הקבוצות השונות. היו ילדים שגידלו כלבים, והם היו נוהגים לחסוך מפיהם את מנת הבשר בשביל כלבם, המחנכים נלחמו בתופעה, עמדו ביציאה מחדר האוכל ובדקי בכיסים של הילדים, כי היו כאלה שמחביאים בכיסים את מנות הבשר.

בין מגויסי פלוגת הפלמ"ח במעברות היה גם דן בן אמוץ. באותם ימים התחיל להתפרסם כסופר זכור לי שהצביעו עליו ואני הייתי מלא הערצה וסקרנות לדמותו הגמלונית בעלת הזקן.

 

היו לנו חוויות נעורים רבות בתקופת זו במוסד. יצאנו לטיולים של הכיתה ולטיולים של התנועה, ולמחנות צופים. נסענו במשאיות והלכנו הרבה ברגל. אחד הטיולים הנפלאים הזכורים לי היה: יומיים הליכה על שפת הים מזיכרון יעקב עד מעברות. הלכנו על שפת הים ובערב הדלקנו מדורה, שרנו שירים וישנו על החוף. באחד המקומות מצאנו מערה עם שלדי אדם. השלדים היו של חיילים טורקיים ממלחמת העולם הראשונה. אספנו אותם ומכיוון שבדיוק אז למדנו על גוף האדם, בנינו מהעצמות שלד שלם שהיה תלוי בכיתה. כמה גולגולות אדם הפכו להיות קישוטים בחדרי המגורים שלנו. שלמה הדריך את הטיול הזה ולמדנו אתו על בעלי החיים ועל הצמחייה של חוף הים. תפסנו סרטנים ונהנינו מכל רגע.

כאמור כל כמה חודשים היינו מחליפים במשק הקיבוץ את מקום העבודה. מקום עבודה, עבדתי בבניין, במזבלה, בפרדס ואחר כך עם הצאן. העבודה עם הצאן לא הייתה אהובה עלי, כי לא היה לי יחס חיבה במיוחד לבהמות. למדתי לחלוב את הכבשים, והייתי צריך לצאת לקראת הרועה המבוגר שחוזר עם העדר ולסייע בידיו להעביר את העדר בין השדות. הכבשים היו מתפרצות ועולות על השדות ותפקידי היה להתרוצץ כמו כלב נאמן ולהפנותן בחזרה אל הדרך העוברת בין ערוגות הירק. כאשר עברנו את שער הקיבוץ כל העדר היה פותח בדהירה מטורפת אל האבוסים שבדיר. פיזרתי תערובת ועזרתי לנעול את הכבשים לקראת החליבה. בימי גשם העדר היה חוזר רטוב והכבשים שאכלו עשב רטוב, היו משלשלות לי על הידיים בזמן החליבה. הידיים שלי היו מתכסות בקרום של בוץ מעורב בשתן ואי אפשר היה בשום אופן להתפטר מהריח שדבק בידיים ובבגדים. שנאתי את העבודה הזאת ולא הצלחתי לרחוש שום חיבה לכבשים המטומטמות.

נקודת אור יחידה באותם חודשים של העבודה בצאן הייתה דמות נערה מקבוצת אלון רותי שמה שעבדה איתי ואני התאהבתי בה נואשות, אהבה תמימה ראשונה. אף פעם ואפילו ברמז לא ביטאתי את אהבתי אך הייתי הולך ברצון ובהתלהבות לעבודה כל ערב מתוך ידיעה שאראה אותה. כל כך תמים הייתי אז שלא יכולתי להעלות על הדעת אפילו שיש לי איזה שהוא סיכוי אצלה. הייתה קרובה אלי וכל כך רחוקה. אם תוך כדי העבודה היינו מחליפים אי אלה מילים הייתי מחפש בהן רמז ליחסה אלי. לילות שלמים חזרתי על דבריה במוחי בתקווה שיש לה יחס מסוים אלי. גם היא הייתה אז ילדה כבת 14 ואינני יודע אפילו היום אם היא שמה לב בכלל לרגשותיי כלפיה.

 

אחר כך עבדתי בפרדס, בקטיף, ובגן הירק. שיא האחריות שהוטלה עלי היה כאשר נתנו לי להשקות את העצים בפרדס. המים זרמו בתעלות, ועלינו היה להוביל אותם עד לצלחות החפורות מסביב לעצים. מצוידים בטוריה הגבהנו את דפנות הצלחות וכיוונו את המים לזרום לתוכן, צריך היה למנוע מפולת בדפנות ולהשגיח שהצלחת תתמלא עד לגדותיה. בקיץ הייתה זאת עבודה נעימה כי המים היו קרירים ועבדתי יחף בתוך המים הניתזים מכל הכוונים. יחד עם זאת הייתה זו עבודה קשה למדי, כי הייתה כרוכה בהפעלה נמרצת של הטורייה הכבדה.

 

לפני עונת ההשקיה עבדנו עם במעדרים ובטוריות בעישוב הפרדס. גם זו עבודה קשה השוברת את הגב. בתקופת הקטיף צרפו אותי בשלב מסוים לצוות בית האריזה ושם למדתי לעטוף תפוזים בנייר אריזה דק בתנועה סיבובית אחת מהירה.

אחרי הצאן והפרדס, תקופה מסוימת עבדתי במשתלת פרחים. עבדתי גם במטעי הבננות, וגם זאת הייתה עבודה מפרכת. אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי היה נטיעת מטע בננות חדש. הגזעים פוזרו על ידי טרקטור בכמה מקומות בשדה, חפרנו בורות באת וטוריה ואחר כך סחבנו על הגב את הגזעים הכבדים של שתילי הבננות אל הבורות המוכנים לנטיעה.

גם בקטיף הבננות התייגעתי הרבה כי היה צריך להוציא את האשכולות החתוכים אל השביל בקצה השדה. האשכולות היו כבדים והיינו סוחבים אותם על הגב. הייתי נער רזה ולא חזק במיוחד אבל יש לומר שהעבודות הקשות בהן עבדתי חיסנו אותי במשך הזמן והיה לי כוח סבל ורצון לעמוד בכל האתגרים..

 

התקופה המעניינת ביותר קשורה בעבודתי בגן הירק. בגן הירק הועסק אז כוח עבודה זמני לרוב. כל מיני מחנות עבודה וילדי מוסד, בנוסף הצוות הקבוע שעליו הוטלו משימות מעניינות יותר. עבדתי בהשקיה, בהעברת קווים, בריסוס עם מרסס גב, ואחר כך קבלתי אחריות נוספת: העבודה עם הסוס. למדתי לרתום סוס לעגלה, ולהפעיל כלים חקלאיים נגררים בשדה כמו קלטרת ומשדדה. האחריות שקיבלתי על הסוס המזדקן והטוב אפשרה לי ללמוד לרכב עליו, ובשעות הפנאי ובשבתות גם לנסוע אתו בעגלה רתומה לשפת הים של כפר וותיקין, מכמורת..

 

אלו היו חוויות של ממש שזכיתי בהן, ועד היום זכורה לי התקופה הזאת של נעורי כזמנים המאושרים ביותר.

 

בכל מה שעשינו במעברות, אם בלמודים ואם בעבודה ובחיי החברה החדירו בנו את התחושה שאנו חברה ייחודית. הלימודים שלנו אינם לימודים למען תארים ותעודות, כי אין אנו עומדים לקבל תעודת בגרות בסיום וגם לא ציונים. הלימודים התנהלו על פי שיטת הנושאים (לימוד מכלול ההיבטים המדעיים הקשורים בנושא הנלמד.) היא שיטת לימוד שמעוררת את הסקרנות ומרגיל את התלמיד לעבודה עצמית. מטרת החינוך, הלימודים, העבודה וחיי החברה היו להכשיר אותנו בראש וראשונה להגשמה ולחיי קיבוץ. זאת הייתה המטרה המקודשת ובה התמצה הכול. כל צורת חיים אחרת וכל עסוק או עתיד אחרים היו נחותים ומיועדים לחלשי אופי חסרי כוון, מטרה והשקפת עולם.

 

ככל שעבר הזמן, התקדם תהליך קליטתי בחיים החדשים של הקיבוץ והחברה. אחד המאפיינים של התהליך שעבר עלי ועל האחרים. הוא השחיקה המתמשכת של ראיית עצמנו כפרטים שיש להם זכות לתוכניות ומשימות לעצמם. לעומת זאת נטעת בנו תחושת השתייכות חזקה להיות חלק מכלל מגויס על בסיס של השקפת עולם משותפת הזוכה הודות לכך לעצמה בלתי רגילה.

מראשית 1947 התחלתי לכתוב יומן ויש בו חומר אשר משקף במידת מה את תחושותיי באותה התקופה. נראה לי שבגיל חמש עשרה הגעתי לבגרות של חשיבה וכושר אנליטי. רוב היומן כולל דברי הגות על משמעות החיים וביטוי מסוים מעצמי, בעיקר אי שביעות רצון מחסרונותיי. בחברה הנתונה בבולמוס כוחני של עשייה ובניה, לא הייתי מרוצה מנטייתי לרוחניות שחשתי בה בצורה חזקה ומודגשת.

 

בתקופה הזאת העסיקו אותי בעיקר בעיות עם עצמי ובעיות של הקבוצה והיחסים החברתיים בתוכה.

במהלך שנת 47 התחתנה אימי עם הלל פרידמן - גם הוא היה פליט שואה, שאיבד במלחמה אישה ושני ילדים פעוטים.

הלל היה בחו"ל תלמיד ישיבה, מוצאו ממשפחה אדוקה מאד. הוא היה איש טוב לב אך חסר אופקים תרבותיים.. נראה שאמי הייתה מרוצה מהשידוך והם חיו כנראה חיים מאושרים עד למותה בשנת 1976. באותו זמן היא חיה ועבדה בבית חולים העמק בעפולה כמנהלת משק.

 

בשנת-47 עלו על הפרק בעיות הביטחון של הישוב בארץ ישראל. המאבק נגד השלטון הבריטי התגבר, ואנחנו קבוצת "ניצנים" נקראנו להצטרף לארגון ההגנה.

 

התאמנו ולמדנו להשתמש בנשק, בהתחלה ברובים איטלקיים ארוכים שהבאנו מכפר חיים. פעם נשלחתי עם מכתב לכפר חיים בו הייתה הזמנה לנשק ליום מסוים. אמרו לי להישמר מהאנגלים. כל הדרך חשבתי שאם אתפס אצטרך לבלוע את המכתב. למדנו גם להפעיל אקדחים מסוגים שונים וכן את הרובה הבריטי והגרמני.

 

מלבד לימודי הנשק התאמנו גם באימוני שדה וא"ש לילה. בנים ובנות ביחד, והיינו גאים מאד במעמדנו החדש. באותו זמן הוטלו עלינו גם תפקידי שמירה בקיבוץ. בהתחלה שמרנו עם מקל. אחד מהאימונים המפחידים היה האימון במקל בקרב פנים אל פנים קפ"פ. מדריכים מהפלמ"ח אימנו אותנו, כולל ג'ודו וכו'.

לילה אחד הייתי בשמירה סביב גדר הקיבוץ יחד עם חבר קיבוץ ותיק, הוא החזיק "כלי" עטוף בתוך שק. בקשתי ממנו לראות את ה"כלי" והוא הראה לי תת מקלע סטן, הסטן הזה עשה עלי רושם עצום, הוא היה אימתני וקטלני מאד בעיני.

 

האווירה בארץ הלכה והתחממה באה "השבת השחורה" והחיפושים בעין החורש וגבעת חיים, באותו יום עמדתי על מגדל המים במעברות וצפיתי בהמוני אדם הנוהרים מכל הסביבה אל הקיבוצים הנצורים. חברים רבים ממעברות נאסרו באותו יום ונלקחו ללטרון. המתיחות הורגשה באוויר עד שהגיע היום ההיסטורי בו החליטו האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית וחלוקת הארץ. את החלטת האו"ם והשמחה שפרצה בעקבותיה הזכרתי גם ביומני.

 

מיד אחרי ההחלטה ההיסטורית פרצו מאורעות בארץ. נהיה מסוכן לנסוע בכבישים. כשנסעתי לבקר את אמא בעפולה, נסעתי באוטובוס משוריין בלווי שני נהגים מזוינים דרך ואדי-ערה.

השמירה בקיבוץ תוגברה. שמרנו גם ליד השער שמעכשיו היה סגור יומם ולילה והיה פקוח על הנכנסים. המשאיות של הקיבוץ התחילו להוביל ציוד כבד מנמל חיפה מחופים בברזנט.

 

יום אחד סיפר לי נהג שעצר לפני שער הקיבוץ, "תראה מה אני מוביל כאן..." הוא הרים את הכיסוי שעל המטען וראיתי זחל"ם צבוע אדום כמו טרקטור. את הזחל"מים האלה פרקו בתור טרקטורים בנמל חיפה תחת האף של האנגלים והערבים.

בשדות ליד הקיבוץ התחילו להרכיב מטוסי קרב שהגיעו בארגזים מאירופה. כל זה הוסיף המון לאווירת המתח והמסתורין שאפינו את הימים ההם של שלהי שנת 1947.

בבקרים כשיצאנו לשדות היה צורך לאבטח את הדרך. כאשר הייתי בין המאבטחים נסענו לפני הקבוצה העיקרית ובדקנו שהדרך בטוחה. מול מעברות היה כפר ערבי,"אל חווארית" היחסים בין מעברות והכפר היו טובים. הקיבוץ הבטיח להם שאם הם יהיו בשקט לא יאונה להם כל רע.

איז'ה המורה שלנו היה נביא זעם רואה שחורות. הוא חשש לגורלנו, והיה בטוח שאם תקום מדינה יהודית יהיה מרחץ דמים בארץ.. נקראנו פעם לחדר האוכל של הקיבוץ ואחד החברים מההשלמה הגרמנית שמלא תפקיד חשוב בפלמ"ח הרצה על הצפוי לנו, הוא סקר את צבאות ערב השונים ואת החימוש שיש בידי כל אחד מהם. החברים היו המומים ומפוחדים איש לא ידע כיצד נוכל להתמודד עם הצבאות שיפלשו בכוח גדול לארץ ישראל. בסוף דבריו הוא נחם אותנו ואמר שיש לנו סיכוי כי הערבים אינם מיטיבים להלחם ולהפעיל את אמצעי הלחימה שיש להם, חוץ מהלגיון הירדני שנמצא בפקוד בריטי. בעיתונים התחילו להופיע מסגרות שחורות. מדי יום היו הרוגים בקרבות שפרצו בכל מקום. השלטון הבריטי שבארץ הלך ונחלש, נערך הקרב על משמר העמק, היו התקפות על הגליל ובעיקר על התחבורה לירושלים.

 

המתיחות הגוברת השפיעה קשה על הלימודים. העניין בהם אבד. היינו בחרדה, והתנהל גיוס לפלמ"ח של בוגרי התנועה וגרעיני ההתיישבות. רצינו לקחת חלק במה שמתרחש. נראה היה שאנחנו מאומנים, ולכן צרפו אותנו למחלקת ההבטחה של הקיבוץ, יצאנו לסיורי לילה. השמירה ליד השער הפכה מפחידה. לפעמים נחסם הכביש. יום אחד הותקפה מכונית עם עיתונים שיצאה מתל אביב ועצרה בשער. הנהג השליך את העיתונים על הכביש. באותו יום הייתי בשמירה פעם ראשונה אז בהזדמנות הזאת התוודעתי לעיתונות האחרת שקיימת בארץ, היה שם בין העיתונים "העולם הזה". בעריכת אורי קיסרי, היה עיתון שנקרא עיתון מיוחד ובו כתבות שערורייתיות, עבורי העיתון היחידי עד אז היה המשמר של אותם הימים. העיתונים הנוספים היוו חידוש עבורי וגילו לי עולם שלא הייתי מודע אליו עד אז.

 

בהדרגה הוטלו עלינו תפקידי בטחון חשובים יותר. התחלנו להשתתף בסיורי לילה חמושים מחוץ לגדר בקיבוץ. לצורך זה ניתן לנו כבר נשק ביד. בהמשך היו שולחים אותנו לפי תור למאין שרות מילואים. ארגנו פלוגה מקובצת מהמשקים של עמק חפר והפלוגה הזאת תגברה את חטיבת אלכסנדרוני שפעלה בגזרה. יצא לי כמה פעמים לצאת לשבוע ימים. הייתי בפעם ראשונה על משלט מול טול-כרם, שם מדי בוקר היו החיילים מבריחים ביריות את הפלאחים הערבים שיצאו לעבוד בשדות הקרובים. במשלט הייתה אווירת הפקרות. החטיבה הזאת לא הייתה מורכבת ממיטב הנוער של הארץ. לא מצאה חן בעיני השמחה לאיד שבה ירו לעבר הערבים - הם היו כפריים וכפריות שיצאו לשדות. לא הבנתי את הטעם בהתעללות בהם. כבר אז התקוממתי נגד השנאה לשמה, והייתי מוכן להלחם אך לא לשמוח לסבל שנגרם לחיי אזרחים.

זכור לי שיום אחד החליט הכפר הערבי שמול מעברות להתפנות. נכבדי הכפר באו לקיבוץ וקיבלו הבטחה חגיגית שקיבוץ מעברות ישמור על מבני הכפר עד לשובם. בטכס חגיגי נמסר מפתח הכפר לידי מזכיר הקיבוץ. איש לא ידע אז שיציאת בני הכפר מבתיהם היא סופית ושהם לא ישובו עוד.

זכורים לי גם ימי "אלטלנה", במקרה הייתי בשמירה באותו לילה. השיירה שבאה מכפר ויתקין עם הנשק נעצרה על ידי שני חברי מעברות ששמרו על הגשר ליד הקיבוץ. מפקדת ההגנה נתנה הוראה לא לתת להם לעבור לכוון תל-אביב. הם עצרו, פנו לאחור וחזרו לכפר ויתקין. למחרת הגיע גדוד חיילים למעברות שיצא להכניע את אנשי האצ"ל שהתצרו בכפר ויתקין. היו יריות באזור ובסופו של דבר עלו על האנייה והפליגו לכיוון חוף תל-אביב.

מה שקרה בהמשך ידוע כולל את הקרב מול חופי תל-אביב, וזו פרשה ידועה. מכל מקום זכור לי היטב הלילה ההוא שבו התרחשה פרשת "אטלנטה" והחלק של קיבוץ מעברות בה לי אפילו ששמרתי עם נשק על חדר המזכירות של הקיבוץ לשם באו נציגי האונייה כדי לנהל משא ומתן עם מפקדי ההגנה על מתן המעבר לשיירת הנשק.

במרוצת ימי הקרבות נסענו לסמינר של מדריכי השומר הצעיר בתל-אביב. הימים היו ימי כיבוש יפו על ידי האצ"ל. אנשי אצ"ל כיוונו את התנועה ובעיר נשמעו יריות, דיקו ואני טיילנו ברחובות ולא אחת נפל עלינו טיח מפגיעת כדורים בקירות הבתים. האצ"ל נכשל בכיבוש יפו וההגנה נאלצה להשלים את המלאכה. הסמינר היה "בסלמה": כפר ערבי שזה עתה נכבש בדרום תל-אביב והאווירה הייתה של מלחמה בכל מקום, והנה ואנחנו חיים כאילו בעולם אחר: קיימנו בסמינר הזה דיונים ושיחות על בעיות חינוך, על התנועה בימי מלחמה, ואז כבר התגייסו גרעיני הבוגרים של התנועה לפלמ"ח ונלחמו בכל החזיתות.

בפעם אחרת גויסתי ונשלחתי יחד עם צבי כהן מקבוצת "ניצנים" לפרדסי מרץ, ליד קיבוץ המעפיל. תפקידנו היה לאבטח בית בטחון דו-קומתי ובאר שהיו בתוך הפרדס. בשעות היום התאמנו קצת ולמדנו להפעיל מקלע שהיה במקום. כעבור ימים אחדים, עם שחר תקפו כמה ערבים משלט על הכביש בקרבת הבניין שלנו. הכדורים התעופפו מכל עבר והמהומה הייתה גדולה. נשלחתי לעמוד בתצפית על גג המבנה. כאשר עליתי לשם נתקפתי פחד , כי כדורים שרקו לי ליד האוזניים. רוב הזמן הורדתי את הראש מתחת למעקה מפחד היריות. במשך היום התפשט הקרב וההגנה שלחה תגבורות. הנצורים במשלט בקשו מקלע, וג'יפ שניסה להתקרב אליהם נאלץ לסגת. את כל מהלך הקרב ראיתי ממקום התצפית שם עמדתי. לפנות ערב הביאו אוטובוסים חניכי קורס מכי"ם והם הסתערו על התוקפים והסירו את המצור מהמשלט. אכן הפעם הזאת הייתי בתוך קרב של ממש.

זכור לי שפעם אחרת יצאתי עם הפלוגה המקובצת לקקון, מיד אחרי כבושה. העיירה הייתה הרוסה והחיילים בזזו בה את כל החנויות. המראות שראיתי במלחמות, באירופה וכעת גם כאן, במיוחד ביחס להתנהגות החיילים (אנשים) נתנו לי להבין וחיזקו בי עוד יותר מה שידעתי מקודם שמלחמה היא עסק משחית ומלוכלך. אין בה הרבה הילת גבורה או זוהר, בני אדם רבים מאד התגלו בשפלותם, באותו זמן לא הפתיע אותי הדבר כי הפרדתי בהערכתי בין אנשי התנועה שבהם האמנתי, לבין אחרים מן העיר שהיו רחוקים ממני ומהתנועה שאליה השתייכתי.

ככל שהמלחמה גברה, פחת הרצון שלנו ללמוד. ידענו שהנוער בארץ מתגייס למלחמה ובעיקר לפלמ"ח. כמה חברים עזבו את הגרעין של חברת הנוער שהתחנכה שם במקביל לנו, התגייסו לפלמ"ח בניגוד להחלטת הקיבוץ. אנחנו התביישנו מכך שאנחנו ממשיכים ללמוד כאילו דבר אינו קורה. ושעוד לומדים בית הספר כאשר הנוער הישראלי נמצא בכל החזיתות. חברי קבוצת נשר שפונו ממשמר העמק לא הסכימו לחזור לקיבוציהם ואיימו להתגייס נוכח האיום שלהם הוחלט לשלוח אותם לקבוץ ספר והם עברו ללהבות הבשן. גם אצלנו התנהל וויכוח, בקיבוץ רצו שנשאר ונמשיך ללמוד ולעבוד. אנחנו לא הסכמנו לכך בשום אופן. באותו זמן כבר הייתי ממנהיגי הקבוצה והשפעתי בקבוצת "ניצנים" הייתה נכרת. הייתי בין הלוחמים הנחרצים בעד עזיבת המקום. הפתרון שנמצא לבסוף הוא שנצטרף לקבוצת נשר בגליל.

כיוון שלהבות הבשן לא היו ערוכים לקלוט אותנו יחד עם הנערים מקבוצת "נשר" העבירו את כולנו לקיבוץ "שמיר" שלמרגלות הגולן בגבול עם סוריה כדי לעבוד בעבודות שונות ובעיקר בניית מקלטים, סיקול אדמות מסולעות , שמירה , ביצורים ועוד עבודות בהתאם לצרכים של קיבוץ הספר הצעיר הזה.

 

 

 

מ ל ח מ ת    ה ש ח ר ו ר

 

רובה של מלחמת השחרור עבר עלי בקיבוץ מעברות. אילו היינו מבוגרים יותר היינו בוודאי מגויסים לצבא, או לפלמ"ח. היינו אז בדיוק על גבול הילדות והבגרות. באפריל 1948 הייתי בן 16, צעיר לכל הדעות כדי להשתתף במלחמה, ובכל זאת יצאתי מספר פעמים והצטרפתי למסגרות צבאיות. פעם היה זה במשלט ליד בית ליד, מול טול כרם, פעם בקקון ופעם או פעמיים בפרדסי מרץ ליד קיבוץ המעפיל. מאותה תקופה, כאשר הלימודים הופסקו ספגתי חוויות רבות וקשות, המלחמה סערה בארץ ובמהלכה התבגרתי. נהייתי מדריך לילדי יד מרדכי ונגבה שפונו למעברות, התחשלתי בעבודות קשות כמו ביציאה לקציר שדות דורה נטושים של ערבים בשפלת לוד ליד שדה התעופה.

 

כמו שסיפרתי כבר בפרק הקודם,בשדות מעברות הרכיבו מטוסי מסרשמידט שהובאו בארגזים מצ'כיה. גם נשק חי"ר צ'כי פורק במסלול מאולתר ליד הקיבוץ. פעם ניסה מטוס עיראקי להפציץ את הקיבוץ, הוא חג באוויר זמן רב ולבסוף נשמע פיצוץ אדיר: פצצה יחידה הוטלה על תל נפוליון המרוחק כמה מאות מטרים ממרכז הקיבוץ.

באחד הימים הגיע ראובן, מחברת הנוער הישראלית שהתגייס ולחם בפלמ"ח וסיפר לילדי המוסד על המלחמה. ראינו בו גיבור שלא מן העולם הזה. ימים אחדים לאחר מכן הוא נהרג בשדות הקרב של הנגב. חברים מקיבוץ מעברות יצאו כתגבורת לנגבה. אנחנו חיינו את המלחמה אך הייתה לנו ההרגשה שהיא חולפת לידנו. חשנו בעורפנו את נשיפתה הלוהטת. העיתונים מלאו מסגרות שחורות, התנהל הקרב הגדול על ירושלים, הנגב, ועוד הרוגים, - גם מאנשי מעברות היו אבדות כמו מנחם מההשלמה הגרמנית שנפל וראובן, ובכל זאת ממש לתוכה לא הגעתי. אפשר לומור שהקרב היחיד בו הייתי מעורב היה כאשר הייתי יחד עם צבי כהן מהקבוצה בפרדסי מרץ.

 

הסיטואציה הזאת של המצאות באזור סכנה או קרוב אליו מאד ככל שיהיה, חוזרת על עצמה לאורך כל חיי כולל את תקופת השואה ובהמשך בהזדמנויות אחרות שהיום במבט לאחור אני נזכר בהם..

 

בינתיים הוויכוח סביב עתידנו הלך ותפס תאוצה. במעברות הופעל עלינו לחץ כבד להמשיך ללמוד בשנת הלימודים 48-49 ולסיים את כיתה י"ב. כל המאמצים היו מכוונים לכך שנשאר בעתיד חברים בקיבוץ. הם חששו שכל זעזוע או ריחוק יפרקו את הקבוצה, ודאגו בראש וראשונה בגלל הבנים שלהם מקבוצת "נשר" שאמורים היו להשלים את הקיבוץ יחד אתנו. אנחנו,- ואפשר לומר שאני, השפעתי ככל יכולתי על קבוצת ניצנים לפנות ליעדים שהיו נראים לי יותר. לי על כל פנים, לא היה שום רצון להישאר במעברות. לא התקשרתי בלב ונפש לקיבוץ ואת איזיא המדריך המחנך שלנו לא חיבבתי כלל, דמותו הייתה כשל נזיר סגפני ולא הפסיק להטיף לנו מוסר נוקשה וחסר רחמים, הוא הפעיל עלינו אינקוויזיציה רוחנית. שוב ושוב חזר על הטענה עד כמה שהטלנו עול כלכלי כבד על הקיבוץ ובלי סוף הזכיר כמה אנחנו כפויי טובה כלפי הקיבוץ. אני לא ראיתי את הדברים כך בשום אופן רוב הוצאותינו כוסו על ידי הסוכנות ועלית הנוער ועבדנו גם מעל ומעבר למה שבני גילנו במקומות אחרים עושים לפרנסתם. בימים ההם חלמתי על קיבוץ צעיר. ראיתי במעברות קיבוץ מבוסס שפער הגילים בינינו לבין רוב חבריו גדול מדי, וותיקי מעברות היו אז כבר בני ארבעים ומעלה ואנחנו בני 16-17.

בשום אופן, לא ראיתי את עצמי משתלב בחברה כזאת. חלמתי על בניית קיבוץ משלנו יחד עם צעירים אחרים ונמשכתי חזק לחוויות ולהרפתקאות חדשות.

כך קרה שהנהגתי את המאבק נגד המחנכים במעברות וניסיתי להשפיע על הקבוצה בכוון של התנתקות מהקיבוץ. היו שיחות אין ספור, וויכוחים סוערים וזה הסתיים בניצחוני כאשר אילצנו את אנשי מעברות להסכים לכך שנצטרף לקבוצת "נשר, בגליל. הם כאמור היו אז כבר בקיבוץ להבות הבשן ובגלל האיחוד הוחלט למקם את כולנו בקיבוץ שמיר השכן

 

 

 

 

בקיבוץ שמיר – תקופת מלחמת השחרור

 

באחד הימים בראשית ספטמבר 48 הגענו לקיבוץ שמיר. המפגש עם קיבוץ שמיר סמל יותר מכל את סוף תקופת ילדותנו. הקיבוץ היה הרבה יותר צעיר ממעברות, הם הכינו לנו אוהלים למגורים. כבר ביום הראשון כאשר הגענו לשם עקרה הרוח את כל האוהלים ולא ניתן היה בשום אופן לייצב אותם. העבירו אותנו מיד לצריף גדול מסוג רכבת שבין חדריו קירות דיקט דקים.

אינני זוכר עם מי גרתי זכור לי רק צבי יתום הג'ינג'י ממעברות מקבוצת "נשר" שמיטתו הייתה מול מיטתי.

כתבתי, סוף תקופת ילדותי ונעורי אולי, ובאמת זאת הייתה ראשיתה של תקופה קשה למדי עבורי ובעיקר בשל התמודדות עם תנאים חדשים שהיו קשים מאד לנער בגילי. בראש וראשונה התחלנו לעבוד ימים שלמים וארוכים, שמונה שעות ויותר. עבדנו בעבודות הקשות ביותר, יציקות בטון, העמסת חצץ על משאיות, סיקול אבנים בשדות, חפירת מקלטים, ושמירה, הרבה שמירה. מלחמת השחרור עוד לא הסתיימה. אמנם הגענו כבר אחרי הקרבות לשחרור הגליל, עם הנשים והילדים שפונו לחיפה בזמן הקרבות וחזרו לקיבוץ במקביל לבואנו אנו לשם.

בכל זאת מצב הביטחון חייב זהירות. הקיבוץ נמצא על הגבול עם סוריה. בסמוך לכביש המוליך לקיבוץ מכפר סאלד היה מוצב סורי עם חיילים שהיו מנפנפים בידיים כאשר חלפנו לידם. היו שעות שמירה ארוכות בלילה עם נשק ושמירה בפילבוקס - מוצב קדמי של הקיבוץ מול הגבול עם עמדת מקלע. הקיבוץ השקיע הרבה בבניית מקלטים כדי להבטיח את הנשים ואת הילדים. העבודה, הנוף, נופי הגליל, ההרים והמים הזורמים, הפרחים והירק השופע עשו עלי רושם רב.

כעבור זמן, מישהו גילה לסדרן העבודה שעבדתי פעם בצאן ומכיוון שהייתה להם בעיה עם עובדים בדיר - ובלי לשאול לרצוני, סידרו אותי שוב לעבוד בצאן. כמובן, לא התלהבתי בכלל מהרעיון הזה כיוון שמאז ומתמיד לא אהבתי את העבודה עם בעלי חיים. אך לא הייתה לי ברירה. גם תנאי העבודה שלי היו קשים. הטילו עלי לעבוד בתנאים שאף חבר קיבוץ לא הסכים להם. הייתי קם למשמרת בוקר בשעה ארבע לחליבה לפני שהעדר יצא למרעה, ואחר כך נשארתי לעבודות שונות עד שעה 11, הולך לחדר שלי וחוזר שוב בשעה חמש אחרי הצהרים, להכניס את העדר ולחלוב חליבת ערב עד שעה שמונה וחצי בערב. אינני חושב שיכול להיות כיום סידור עבודה בלתי מתקבל על הדעת עד כדי כך. הייתי מודע שמנצלים אותי בצורה בלתי רגילה.

 

היה קשה מאד לקום בבוקר בשעה מוקדמת כל כך. בחדרים לא היה חימום, בחורף ירד גשם רב והיה קר מאוד. גם בערב כאשר העבודה הסתיימה, לא היו תנאים נוחים להתרחץ. המקלחת הציבורית הייתה עשויה מפח ופרוצה לרוח. גם לא תמיד היו מים חמים במקלחת בשעות הערב. כולי סרחון מריח העדר הייתי דוחה כל מי שהתקרב אלי. רק לעיתים רחוקות זכיתי לסדור עבודה נוח יותר וזה היה לצאת עם העדר למרעה. במקרים נדירים אלה הייתי נהנה באמת מן הטבע הנפלא של הגליל. הכבשים היו רועות בנחת, ואני נחתי על גבעה מוריקה עטורה בשלל פרחים מרהיבים ומתבונן בעמק החולה הפרוש לרגלי. בחורף היו התנאים קשים במיוחד. היה בוץ עמוק בכל הקיבוץ. רק במגפיים ניתן היה להתהלך, ואפילו הם נתקעו לא פעם בתוך הבוץ הטובעני וקשה היה להיחלץ..

 

אחרי חליבת הלילה, הייה עלינו להביא את כדי החלב המלאים אל המקרר שנמצא במטבח, וזאת הייתה עליה של כמה מאות מטרים על גבעה.

את הכדים נשאנו על הגב, שלושים ליטר חלב , שלושים קילו, ומשקל הכד, ,לא הייתי חסון ביותר והמאמץ של נשיאת הכד על הכתפיים לא פעם הותיר אותי מזיע וסחרחר.

מהווי המקום::חיילים סורים היו בורחים מיחידותיהם ומתמסרים לידי חברי שמיר בשדות. פעם רדף חייל סורי אחרי שתי בנות שעבדו בגן הירק. הן פחדו ממנו והוא רצה פשוט רק ליפול בשבי. פעם אחרת ראיתי בשעת הבוקר בבוקר חייל סורי חמוש יושב ליד חדר האוכל - הוא בא כי הסתכסך עם מפקדו והעדיף שבי ישראלי. בהיותנו צעירים ואהבנו גם להשתובב, ולמזלי היו כמה סוסים בשמיר ובאותה תקופה הרשו לנו בשבתות לקחת את הסוסים לרכיבה.

 

מבחינת חיי החברה אין לי זיכרונות רבים משמיר. בסך הכול נשארנו שם כחמישה חודשים. הקשר בינינו לבין בני הקיבוצים מקבוצת נשר לא היה טוב במיוחד. הם היו צברים ושחצנים והסתכלו עלינו מגבוה. נערה תל-אביבית ששמה זיוה הצטרפה לקבוצת "ניצנים" עוד במעברות כנראה בגלל בעיות משפחה בביתה. היא הייתה נערה תמירה עם צמה ארוכה ואופי צברי של גלוי לב ופחיתות. ברגע של הסח דעת הצעתי לה חברות ולהפתעתי הגדולה הסכימה. אנחנו היינו כבר חברים טובים מקודם ולא ידעתי מה לעשות אחרי שהיחסים בינינו קיבלו גושפנקא רשמית של חברות. על יחסי מין וכד' בכלל לא היה מה לחשוב, החשבנו את עצמנו כחברי תנועה בוגרים, וכל מעשינו היו אמורים להיות ברוח התנועה ועקרונות השומר הצעיר. חברותנו נמשכה זמן קצר והסתיימה כעבור זמן מה ללא כאב לב במיוחד.

בתנועתיות ובהתנהגות שומרית הצטיין במיוחד צבי יתום הג'ינג'י מקבוצת "נשר" מעברות. הוא היה סמל לבוגר התנועה, היה לו יחס כמעט פולחני לכל דבר ולקח את החיים ברצינות תהומית. בבוקר רק נשמע הצלצול הקורא להשכמה בעוד עדיין חושך בחוץ, קר וגשום, היה קופץ מהמיטה מיד כדי לא להתפנק בשום אופן ולא להיכנע לשום חולשה. אני הייתי נשאר במיטה החמה עד לרגע האחרון ואילו הוא כבר היה בחוץ, רץ להתרחץ ולהתגלח במים הקרים. דמותו ואישיותו העשויים ללא חת גרמו לי לרגש של הערצה רבה כלפיו. בסתר לבי לא יכולתי להשלים עם השאיפה הזאת לשלמות ואת הנטייה הזאת לסיגוף. באיזה שהוא מקום דחה אותי הרעיון שהחיים עשויים רק מחובות, ממאמץ ומסבל וניסיתי עד כמה שאפשר למצוא בהם גם היתר מסוים להנאה. צבי יתום נהרג בתאונת מטוס, בהיותו חייל שנים מעטות אחרי כן אך בזיכרוני הוא נשאר טבוע לעולם, אילו היה נשאר בחיים וודאי מצטיין ומפורסם בתחום כלשהו, בגלל כושרו המדהים להתמיד ולהצליח בכל מה שלקח על עצמו.

 

ששת החודשים בשמיר לא ראויים שאפעיל את מוחי כדי להעלות ממנו זיכרונות רבים מדי. הם היו מוזרים ומשעממים, תקופת נעורים בהם התחלתי לעבוד עבודה קשה. אי אפשר לסיים את הפרק הזה בלי להזכיר את יעקב. יעקב היה חבר בקבוצת "ניצנים" במעברות, הוא הגיע עם עוד שניים שלושה מבולגריה. הוא לא היה ידיד קרוב שלי אבל בגלל תפקידי כמזכיר הקבוצה היה לי קשר אתו. עוד במעברות חלינו יחד בצהבת והיינו יחד בהסגר כשלשה שבועות. בתקופה הזאת של המחלה יחסינו התהדקו. ליעקב היה אח בוגר ואחות בקיבוץ חצור. לימים האח שלו לקה בנפשו ושלח יד בנפשו. לפתע גם מצבו הנפשי של יעקב התחיל להתערער. יום אחד הוא נרדם ואיש לא הצליח להעיר אותו במשך שעות. היו עוד סימנים והרופא צווה לאשפז אותו בבי"ח גהה. כשנסענו לשמיר הוא לא היה אתנו כי באותה עת היה בבית החולים לחולי נפש.

יום אחד הוא הופיע בשמיר במצב גרוע, חפש אותי וספר לי סיפורים מוזרים על פרשיות ריגול ועל מעללים שהוא עשה במלחמה. הכול היה פרי דמיונו. לא הבנתי איך בכלל שחררו אותו מבית החולים, אמרנו לו שעליו לחזור למעברות ובאמת הוא הגיע לשם. הם קראו לאחותו שדאגה לאשפז אותו מחדש. דן מקבוצתנו נקבע ללוות אותו ליווי צמוד משמיר דרך מענרות ל"גהה"

באביב 49 נחתמו הסכמי שביתת הנשק, ולא היה עוד טעם להישאר בשמיר. צריך היה שוב לקבל החלטות על עתידנו. בקיבוץ מעברות החליטו שהקבוצה שלנו חוזרת יחד עם קבוצת נשר למעברות על מנת לסיים את שנת הלימודים י"ב שלנו ביחד וכך היה שבאביב 1949 עזבנו את שמיר וחזרנו יחד עם בני הקיבוץ למעברות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיום תקופה בקיבוץ שמיר וסוף מלחמת השחרור

 

 

בפסח חזרנו למעברות. קודם השתתפנו בטיול של התנועה למצדה, הטיול הראשון של התנועה אחרי המלחמה.

 

בתחילה במעברות לא היו עוד מוכנים לקלוט אותנו ולא היו להם מגורים מוכנים בשבילנו. כאשר הגענו שלחו אותנו מיד לחופש של שבוע ימים, וכעבור שבוע, כאשר חזרנו, התברר שעדיין לא הכינו לנו מקום. היה יום שישי והם שלחו אותנו שוב לחופשה, עד יום ראשון או שני בשבוע הבא.

 

קבלנו איזה חדר, שם בילינו את הלילה. כמה חברים מקבוצת "ניצנים" שחזרו מהחופש לקבוץ, והייתה לנו הרגשה של אכזבה מקבלת הפנים שלא הייתה לבבית ביותר. הרגשנו זרים וכמעט דחויים, ימי המוסד היו כבר רחוקים מאתנו. עם שובנו לקיבוץ לא הרגשנו שום חמימות או הרגשת בית במעברות. הצריף בו ישנו היה בקצה הקיבוץ, ואני הרגשתי את עצמי זר ומיותר ובודד..

 

חלמנו מעל לכל על מעשים. המלחמה נגמרה, והייתה לנו כבר מדינה, אבל הכול היה עדיין בראשיתי מאד. מסביב הייתה תסיסה גדולה. התהלכו אגדות על הנגב, שנראה לנו רחוק מאד, וקיבוץ מעברות כאילו מחוץ לזמן, לא ארע בו מאומה. הכול כשהיה נגבה, ויד מרדכי היו לסמל התנועה הקיבוצית בנגב. הם, שעמדו במצור, ורק מעברות היה מחוץ לסערות והאירועים המרגשים הגדולים. חשנו מחנק, ושאפנו לחוויות חזקות. ותאוות נעורינו חפשה לה דרכים להתפרץ.

וכך בבוקר של שבת באותו חודש אפריל בשנת 1949, התעוררנו ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו: לנסוע שוב להורים לפרדס כץ לא היה לי חשק. בעודי שוכב במיטה ומולי במיטה חברי מהקבוצה, בנצי. אמרתי לו - נו אולי ננצל את הימים האלה ונסע לנגב. אמרתי זאת בחצי בדיחה, כי לא היה לנו כסף בכלל ואפילו לא ידענו כיצד אפשר לבצע נסיעה כזאת. להפתעתי בנצי נענה לאתגר ואמר: אם אתה מוכן, אז גם אני בא. בוא נסע. כל האחרים שהיו שם הסתכלו עלינו כמטורפים אך אנחנו כבר לא יכולנו לחזור בנו. קמנו מהמיטה, ארזנו תרמילי צד, לקחנו שמיכות והופ, אנחנו צועדים לשער. שני נערים בני שבע עשרה אל הכביש הראשי. כמובן שבאותם הימים התחבורה המקובלת היה טרמפים וכך משהגענו לכביש הראשי התחלנו לעצור מכוניות לכוון דרום, וקודם כל לתל-אביב. לתל-אביב הגענו על גבי משאית, ושם שאלנו היכן היציאה מן העיר דרומה - הראו לנו את הדרך לרחוב הרצל, גמענו את המרחקים ברגל והגענו לקראת הצהרים אל הטרמפיאדה לכוון דרום. כבר ידענו שמשאת פנינו היא באר-שבע ותוך כדי נסיעה החלטנו שעלינו להגיע קודם לקיבוץ גבולות. היו לנו רגשות כלפי קיבוץ גבולות וגם הכרנו את מייסדי הקיבוץ שהתחנכו בזמנו בחברת נוער במעברות. (בחברת נוער מיוצאי טורקיה)

 

החלטנו אם כן לנסות להגיע לקיבוץ גבולות, שנראה לנו כיעד נועז ומרתק לטיולנו ובשובנו כעבור זמן קצר למעברות משם בוודאי נזכה בהערכה מצד כולם, שלא העזו עד כה להרחיק לכת כל כך. שעות חיכינו בדרום תל-אביב. רוב התנועה בכביש הייתה צבאית ואכן הודות לזריזותנו, הצלחנו באחת ההזדמנויות להתפלח אל אחת המשאיות הצבאיות בדרכה לבאר-שבע, והנה אנחנו בדרך אל הנגב האגדי אשר כה הצית את דמיוננו בעטיה של המלחמה המרה שהתנהלה שם זמן לא רב לפני כן ובגלל האגדות על הקיבוצים הצעירים הפזורים בו.

נסענו דרומה. בדרך אמרו לנו החיילים שנסעו אתנו על המשאית שכדי להגיע לגבולות עלינו לרדת בצומת כביש הרעב ולחכות שם לטרמפ. באותם ימים נסיעה לבאר-שבע לא הייתה נסיעה קלה, על ארגז של משאית לא כל שכן, אך מה בכלל הפריע לנו לבני שבע עשרה היינו מחושלים כבר בעבודות קשות ולא מפונקים בכלל. שעות נסענו עד למקום שבו עצרה המשאית באמצע המדבר ונאמר לנו לרדת. הגענו לצומת כביש הרעב. מכאן מתחילה הדרך למשטרת אימרה, ובהמשך לקיבוץ גבולות. עמדנו בצומת שעות רבות באותו יום ששי והבטנו זה בזה בסיפוק שאכן הנה הצלחנו כבר להגשים חלק מתוכניתנו. אנו בלב לבו של הנגב. לפנינו השתרעו המרחבים האין סופיים של ארץ לא נודעת שהיה מכוסה עדיין עשב ירוק אך נוטה כבר לקמול בטרם קיץ, ושאפנו לריאותינו את האוויר הצח.

 

הבעיה היחידה נשארה כיצד נגיע לגבולות. מי בכלל נוסע בכוון הזה ביום ששי בשעות אחרי הצהרים? חיכינו והתחלנו להתייאש. לפתע הופיע קומנדקר עם אנשים מזוינים, ספק חיילים ,ותוך שהוא מעלה ענני אבק, פנה לכוון כביש הרעב. משהבחין הנהג בנו, עצר ושאל לאן פנינו? אמרנו שלקיבוץ גבולות. "יש לכם מזל. אנחנו יחידת סיור ובתום הסיור נגיע לשם". עלינו לקומנדקר והתחלנו בנסיעה פראית על גבי מהמורות שבכביש. כביש הרעב הוא כביש באורך כ- 10 קילומטר מצומת עזה באר שבע עד למשטרת אימרה, שנסלל על יד שלטונות המנדט בזמן שהיה רעב בין שבטי הבדואים בזמן מלחמת העולם השנייה.

 

אימרה הייתה תחנת משטרה שמטרתה לפקח על שבטי בדואים בנגב. הכביש לא היה אף פעם כביש אספלט של ממש אלא מסלול מרוצף באבני נחל. הנסיעה על לא האבנים הייתה בלתי אפשרית ולכן כלי הרכב נסעו בצד הדרך, על דרך העפר.

תוך כדי נסיעתנו התבררה לנו מטרת הסיור. באותו זמן נאסר על הבדואים להסתובב בשטח והתנהל מסע גרוש נגדם מאזור הנגב המערבי אל הנגב המזרחי. אנשי הקומנדקר תפשו בדואי זקן רכוב על חמור.

 

זאת הייתה הפעם הראשונה בארץ שהייתי עד לאכזריותם של אנשים. למזלו הבדואי לא נפגע אם כי חטף מכות, אבל את החמור הם הרגו. זה היה מעשה מביש: אחד החיילים קרב אקדח אל ראש החמור וירה בו, ולמרבה הפלא החמור הוסיף לעמוד במקום., האיש התרגז ורוקן מחסנית שלמה ל ראשו החמור עד שהוא קרס.

המחזה היה מזעזע ולא יכולתי להבין איזה נזק יכול להביא ערבי זקן עם חמור המהלך לו לתומו במרחבים האין סופיים האלה. המשכנו בדרכנו, וכך הגענו כעבור כמה שעות, בערב ממש לקיבוץ גבולות.

שמחנו ושמחו בנו כל מכרינו ממעברות. היו שם כאמור חברים מחברת הנוער הטורקית שהתחנכו בזמננו שם. הם זכרו אותנו וקבלו אותנו בשמחה.

 

באותם ימים לא היה הרבה בגבולות. זו הייתה נקודה קטנה במרחבי הנגב המערבי ורק דרך עפר הגיע אליו. עדיין רוב חברי הקיבוץ היו בפתח-תקווה, ורק קומץ אנשים איישו את הנקודה המרוחקת הזאת בנגב. במקום היה מעין מבנה בטחון בנוי בטון וסביבו חומת-טבון. כאשר הגענו הייתה כבר שעת ערב והיינו עייפים מתלאות היום. בקיבוץ התפלאו מאומץ לבנו להגיע כך לפתע פתאום ממרחק כה רב ומה עוד שבכוחות עצמנו ובטרמפים. למחרת בשבת קמנו והחברים הזמינו אותנו לטיול על עגלה רתומה לסוס ליער גרין, זה יער שניטע על ידי הקרן הקיימת כ- 5 קילומטר מהקיבוץ. טיילנו כל היום והרגשנו את עצמנו מצוין בין החברים הצעירים של גבולות. גם הם היו אז מלאי התלהבות מן המקום ומן התוכניות לבנות במקום קיבוץ צעיר וחדש. לפנות ערב התחלנו לחשוב על שובנו למעברות ולא בלי צער כי נהנינו מאד מן האווירה הפרועה והצעירה של גבולות וראינו שכולם שם חברה צעירים ההולכים ומשתלטים על מרחבי הנגב העצומים הפרושים סביב.

 

למזלנו ביום ראשון בבקר יצאה המשאית של הקיבוץ לבאר-שבע והיא לקחה אותנו לשם, כך שיכולנו עוד להספיק לחזור למעברות באותו יום ראשון. קודם כל חשבנו לנצל עוד מעט את הזמן ולבקר ולראות גם את באר שבע לפני שובנו למעברות.

 

כך הגענו בבוקר יום ראשון לבאר-שבע. באותם ימים זו הייתה עיר הדומה לערי הבוקרים במערב הפרוע מהסרטים. בכל מקום הסתובב רכב הצבא ג"יפים מאובקים חיילים ואזרחים מזוקנים חגורי אקדחים . הרחובות צרים, ובתי האבן היו מעטים. במרכז העיר ניצב בנין המשטרה ששמש את מטה מרחב הנגב. ידענו שאחד החברים ממעברות, דוד הג'ינגי, חבר קיבוץ גבולות, משרת שם בתפקיד צבאי בכיר. הוא היה קצין אספקה של המרחב, ואנחנו החלטנו לבקר אותו. בבניין המשטרה מצאנו אותו בקלות והוא שמח לפגוש מכרים וותיקים. סיפרנו לו את ההרפתקאות שלנו עד עתה ועל ביקורנו בקיבוץ. כאשר שמע את מעשינו בא לו פתאום רעיון ואמר: "מדוע שלא תמשיכו ותיסעו לאילת, הן זה מקום יוצא מן הכלל ואני ביקרתי כבר שם ואם אתם כאן ובאתם לראות את הנגב אז אתם מוכרחים לבקר גם באילת, פנינת הנגב והערבה". היינו המומים, לא העלינו על דעתנו אפשרות כזאת. אילת נכבשה רק לפני מספר שבועות ואיש עוד לא היה שם. הנסיעה לאילת נשמעה כשיא למסע הרפתקאות. נראה שדוד הג'ינג'י לקח את העניין שלנו ללבו, כי מיד הלך לאן שהלך וחזר עם חבילת שימורים, ואמר שבעוד שעה יוצא קומנדקר ל"ער נדל," שהיא בדרך לאילת והוא יעלה אותנו עליו, משם נוכל להמשיך בכוחות עצמנו, אם כי עלינו לקחת בחשבון שהדרך תמשך יומיים לפחות.

בלי לחשוב פעמיים נענינו לאתגר וכך קרה שכעבור שעה מצאנו את עצמנו דוהרים על גבי קומנדקר צבאי היורד מבאר שבע דרומה..

אז ראינו באמת לראשונה בחיינו את המדבר השומם. עדיין לא הייתה כל התיישבות דרומית מבאר שבע וגם התנועה בכביש הייתה דלילה מאוד, אך ורק צבאית. הקומנדקר נטש עד מהרה את הדרך הסלולה והתחילה הנסיעה על גבי דרכי עפר מלאי מהמורות.

אינני זוכר את כל פרטי הנסיעה הזאת. זכור לי רק שקופסאות השימורים אבדו לנו בקפיצות. הן נפלו החוצה אחת אחרי השנייה דרך חור גדול שהיה בדפנות הרכב הצבאי. אחר כך הרכב התקלקל במעלה עקרבים, ושלא היה לנו מה לאכול, והיה אתנו חייל שישב מולי וירה בלי הרף אל כל מה שזז בשטח. הוא ירה בציפורים, ואל ההרים והדי היריות חזרו אלינו מקירות האבן הלבנים. הלילה הראשון עבר עלינו כנראה בעין יהב. ישנו תחת עץ תמר, וחיילים שהיו שם ריחמו עלינו והזמינו אותנו לאכול אתם.

 

ביום השני בבוקר מצאנו טרמפ עד אילת. באותם ימים המקום נקרא אום רשרש. תחנת משטרה עם כמה בתי חמר ולידם מחנה צבאי. הגענו לחוף הים. הידד!! שחינו, נהנינו. בשלב מסוים עבר במקום קצין ושאל אותנו מהיכן אנחנו ומה אנחנו עושים כאן. הוא כעס מאד ושאל אם לא ידוע לנו שהמקום סגור לאזרחים. אמרנו לו שהגענו למטרתנו הסופית וכעת אנחנו מוכנים לנסוע צפונה. מעניין היה שבכל מקום לאן שהגענו פגשנו אנשים (חיילים) בעלי רצון טוב שעזרו לנו. בערב ההוא הופיע למשל בחור דתי עם כיפה מקיבוץ דתי כלשהוא והזמין אותנו לאוהל שלו לישון, הוא דאג לנו גם לארוחה. נתנו לנו מסטינג ועמדנו בתור לחלוקת האוכל עם החיילים. לפנות ערב עלה קומנדקר לבקעת הירח עם אספקה. אחד החיילים אמר לנו שכדאי מאד שנסע לשם כי המקום יפה מאד ומיוחד בגלל הסלעים הצבעוניים . עלינו על הקומנדקר וגם את זה הספקנו עוד לעשות שם ולראות את המקום המרהיב הזה. למחרת בבוקר עמוסים חוויות יצאנו לדרך צפונה. שוב חסרים פרטים. לא חשוב, שעות נסיעה בערבה במשאית של השק"ם, היא איבדה בדרך את כל הקפיצים שהיו לה ונשארה תקועה עד שחילץ אותנו רכב צבאי אחר שהזדמן לשם.. עוד לילה בדרך וביום הרביעי טרמפ עד תל ליטוינסקי (תל השומר), בשעת לילה מאוחרת חצינו ברגל את כל המחנה, הלכנו שעות עד פרדס כץ עד לדירת אימא והלל ,הם היו מזועזעים ממעשנו, אומץ לבנו וחוסר אחריותנו לצאת לטיול כזה. למחרת בבוקר חזרנו למעברות.

הנסיעה לאילת והחזרה היו הסיום לתקופת "שמיר". בטיול הזה נבט הרצון ונולד הרעיון להצטרף לקיבוץ גבולות.

הגענו למעברות, שם כבר דאגו מאד מהעדרנו הממושך. באותם ימים לא הייתה עדיין קיימת החרדה והפחדים שהם מנת חלקנו היום. קצת כעסו עלינו בגלל שאיחרנו ביומיים, אבל כולם התפלאו מהמבצע שלנו.

בינתיים הכינו לנו אוהלים כדי לשכן אותנו באופן זמני וגם הלימודים החלו. נמסר לנו שמשפצים עבורנו את הבתים בכפר הערבי הנטוש מול הקיבוץ וכאשר השיפוץ יסתיים נעבור לשם. בינתיים נשכון באוהלים ונמשיך את הלימודים עד לסיום שנת הי"ב.

לכאורה התוכנית הייתה מתקבלת על הדעת אבל הדברים הלכו והשתבשו מהתחלה.

הפעם הכיתה שלנו גדלה מאד וכללה גם את חברי קבוצת "נשר". לא הייתה יותר האינטימיות של קבוצת "ניצנים". חברי "נשר" התייחסו אלינו בהתנשאות היו ביניהם לא מעט שעלו עלינו בהשכלה ובידע משום שלימודיהם בשפה העברית התנהלו במשך שנים ללא הפרעה. אנחנו בכל זאת היינו עדיין חדשים יחסית ואפילו שליטתנו בשפה העברית לא הייתה מושלמת. היה זה דן נשר במיוחד, בן קיבוץ מעברות, שהתבלט ורצה להתבלט, הוא לא נתן למורים לפתוח את הפה והתווכח אתם ועם האחרים בכל נושא שנלמד.

הוא התעמק בשאלות המרקסיזם באותם הימים ובסך הכול הפריע לשיעורים. הבנות של קבוצת נשר היו כבר בנות בשלות לכל דבר והיו להן חברים בפלמ"ח שהשתחררו אחרי הקרבות ולא היה להן ראש ללמודים. אחת לאחת התחילו לעזוב את הקבוצה, וללכת אחרי החברים שלהן.

 

בינתיים סיימו לשפץ את הכפר הערבי, ועברנו לגור שם. גרתי בחדר אחד עם לאה מניצנים, נערה נאה, שקטה ומנומסת מיוגוסלביה. התיידדנו מאד. אני נמשכתי אליה, אבל היא כנראה לא גילתה משיכה מיוחדת אלי. באותו זמן הייתי מאוהב מאוד גם באמירה, אך גם היא לא הראתה כלפי סימנים של התעניינות מיוחדת. ליד הבנות של קבוצת נשר היינו ממש עוד ילדים. הן כבר היו מנוסות באהבה ובכלל ואנו הבנים בניצנים היינו תמימים שלא הצלחנו בכלל ליצור קשר עם בנות. כל הבנות או רובן חיפשו להן חברים בין הגברים המבוגרים יותר ואנחנו בני ניצנים עדיין לא נחשבנו ולא נראינו כגברים.

העזיבות תכפו, הלימודים התנהלו תוך הפרעות, עד שבני קבוצת "נשר" מהקיבוצים האחרים נוכחו שאולי שאין טעם יותר לשהותם במעברות והחליטו לחזור לקיבוציהם.

בקיץ 49 הגיעה שעת האמת. לא היה עוד טעם להמשיך בלימודים. הגיע הזמן להחליט אם להישאר במעברות לקראת מועמדות וחברות בקיבוץ או לעזוב. רצינו ללכת לקיבוץ צעיר, אך מעברות התנגדו לכך. בתוכנו היו אחדים שהיה להם נוח להישאר והיו קשורים למעברות יותר מאשר האחרים. לי היה ברור שלא אשאר. הרעיון הראשון שעלה במוחי היה להצטרף לקיבוץ גבולות. שם ראיתי שאוכל להגשים את שאיפותיי לקיבוץ צעיר, וזה היה מלהיב יותר מאשר להישאר. כאשר החלטתי לא נשארתי בודד בהחלטה זו, דיקו ידידי שלמה פ. ולאה הביעו רצון ללכת יחד איתי לגבולות, והיו עוד אחרים שהיססו, החלק הארי של הקבוצה, מלבד אלה ששקלו עזיבה, רצה להישאר במעברות.

 

 

 

 

 

גבולות הישנה השנה 1949

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התחלה חדשה בקיבוץ גבולות

ימי בראשית 1949-1954

 

לבסוף הגיע היום, בו הכרענו והחלטנו לממש את החלטתנו. דיקו, שלמה ואני נסענו לתל-אביב, ומשם במשאית של הקיבוץ לגבולות. בגבולות שמחו לבואנו. הקיבוץ היה בדיוק בשלב הירידה לנגב, והמחנה בפתח-תקווה פורק. שוחחנו עם מזכיר הקיבוץ ובלי הרבה רשמיות הוזמנו לבוא ולהצטרף. קבענו את התאריך לבואנו וסיכמנו שהם יקבלו כל חבר מקבוצת "ניצנים" שיחליט לבוא אתנו. באותם ימים היינו כמובן צעירים מאד וקיבוץ גבולות שמח לכל אחד שרצה להצטרף.

חזרנו למעברות לזמן מה ובתאריך שקבענו, נסענו שוב, והפעם סופית, לגבולות, החבורה כללה את דיקו, שלמה פ, לאה א ואותי. שוב היה זה חודש ספטמבר כמו דברים מכריעים רבים בחיי עד עכשיו. הפעם השנה היא שנת 1949.

 

זה היה יום ששי, בתרמיל גב שבו צרור כל רכושי, (ספר שירים של ביאליק שקיבלתי בשמיר למזכרת ותודה מעובדי ענף הצאן, זוג מכנסים וחולצה, זוג תחתונים וגופיה, כל רכושי אחרי ארבע שנים בארץ) הגעתי עם חבריי לגבולות בו עתיד הייתי לחיות ארבע עשרה שנה, עד לעזיבתנו, מרים אראלה דוד ואני בשנת 1963.

 

כאן מתחיל פרק חיי בגבולות, פרק חיים בו הפכתי מנער לגבר, מרווק לנשוי ולבעל משפחה וכאן רכשתי את מקצועי בחקלאות. תם הפרק הראשון של זיכרונותיי הכוללים את תקופת הילדות, את תקופת המלחמה, את עלייתי ארצה, חיי במעברות ועד למלחמת השחרור, את מלחמת השחרור, יחד עם השהות בקיבוץ שמיר, ושוב מעברות, הנסיעה לאילת, הניסיון לחדש את הלימודים וסיום המוסד החינוכי ועד להחלטה לעזוב את מעברות ולצאת להתמודדות עם החיים בקיבוץ צעיר הנבנה בנגב.

 

אני מנסה להיזכר בגבולות של אותם הימים. ואכן אם מסיבה של חיפוש חוויות נעורים עזבנו את מעברות הרי לא טעינו. בשום אופן אי אפשר היה להשוות את המציאות שמצאנו בגבולות עם כל מה שהכרנו קודם. נכון, היינו גם בקיבוץ שמיר , קיבוץ צעיר יחסית, אולם מבחינת האזור היה שוני רב. שמיר לא הייתה מבודדת. היו כבר קיבוצים רבים באזור, ועמק החולה ואצבע הגליל היו אזורים מיושבים, היו קיבוצים ומושבים והייתה ראש פינה ומטולה, והיו דן ודפנה ועמיר ואיילת השחר. בלילות ראינו אורות ומכוניות נוסעות על כבישים סלולים.

 

כל זה היה שונה בגבולות. עם רדת הלילה לא נראו אורות מסביב, רק המרחבים עצומים שהשקט מופר בהם רק על יד יללת התנים כבישים סלולים לא היו, ורק המשאית של הקיבוץ הגיעה פעם בשבוע עם אספקה מתל-אביב. גם בתים בנויים לא היו ולכן לקראת ירידת הקיבוץ כולו לנגב הקימו צריפים אחדים מחוץ לחומה בגבולות הישנה.

 

כל החברים היו צעירים. הייתה להם הרגשה שחבל ארץ זה שייך רק להם, והם השלטון במקום והריבון עליו. המדינה הייתה רחוקה אי שם בצפון במרחק שעות נסיעה כאן הכול שלהם והכאן כולו שלנו. הייתה התלהבות גדולה וותיקי הקיבוץ שנראו בעיני מבוגרים למדי היו בגיל 20-22, בעוד אנחנו בני 17-18, הצעירים בקיבוץ. הכול היה חדש, היו רק מעט מאד משפחות. רובם היו רווקים. היה עיסוק רב בשאלות מין ודברו הרבה ובחופשיות רבה, ובנות התהלכו במכנסים קצרים חושפות רגלים חטובות לשמש ומבטים עורגים. היו כבר סיפורים על יחסים ועל זוגות, חברויות, בגידות ופרדות והיה מתח מיני באוויר. כמובן שבמרכז חיי הקיבוץ עמדה העבודה. מיד עם בואנו נשאלנו היכן אנו רוצים לעבוד. תמיד חלמתי על הפלחה. הפלחה הייתה המקצוע הגברי ביותר: טרקטורים, קומביינים, קציר, כבישת חבילות חציר, משאת נפש של ממש. רק גברים "גזעיים" ממש יכולים להתמודד עם האתגרים של עבודת הפלחה והפעלת הכלים החקלאיים הכבדים. רק הם מסוגלים לצאת לבד ובודדים על גבי הטרקטור הרועם אל המרחבים הגדולים לכבוש אותם ולאלף אותם. בימים הראשונים עבדנו במקומות עבודה שונים: עם קבוצה של עובדי רעפים, במפעל ליציקת בלוקים, ועם קבוצה קבלנית שנסעה עם משאית להניח רעפים מתוצרתנו על גגות בתים בסביבה. יצאתי אתם פעמים אחדות לעבודה של הנחת רעפים על גגות צריפים בישובים שכנים ובמושב מבטחים.

לשמחתי. לאחר זמן קצר הסכימו שאכנס לעבודה בענף הפלחה. בראש וראשונה היה עלי ללמוד להפעיל טרקטור.

 

בימים ההם היו בגבולות שלשה גרעינים, שמהם הורכב הקיבוץ: חברת נוער מרומניה שהתחנכה בעין שמר, ושתי חברות נוער מטורקיה, אחת מעין החורש ואחת ממעברות. נוספו אליהם חברת נוער מבן שמן ועוד בודדים שהצטרפו מפה ומשם. היו בולגרים שאינני יודע איך ומאין הגיעו לקיבוץ, ובאותו זמן הוחלט לצרף לקיבוץ עוד חברת נוער מעין המפרץ ובית זרע ששם היו בשנים האחרונות הבנות ההונגריות משוויץ. כך פגשתי מחדש בגבולות את דבורה, האחות של רחל, את אדית, את נעמי ואת אסתר מהקבוצה בשוויץ, גם שהיו חדשות בגבולות והגיעו בערך באותו הזמן יחד אתנו.

 

הבעיה המרכזית בקיבוץ באותם הימים הייתה המחסור במקומות העבודה. חקלאות כמעט לא הייתה כי לא הגיעו עדיין המים. לקיבוץ זרמו מים רק דרך צינור "3 ועבודות הנחת קווי המים של ה "6 התחילו רק אז. החקלאות הצטמצמה לכמה חלקות ניסיוניות: כשלוש ארבע פרות חולבות, מטע ניסיוני של עצים בודדים וכרם ניסיוני. כל הדברים האלה שייכים היו לתוכנית ניסוי חקלאי שהתחילה מיד עם הקמת הנקודה ב-1943, על ידי חברים מקיבוץ חצור.

כאשר הגיעו כל הגרעינים לגבולות, היה ברור שצריך להעביר את הנקודה הקבועה כקילומטר צפונה אל גבעה שנקראה "ארבעת העצים" על שם ארבע עצי אשל גדולים שגדלו בראשה.

התפקיד ללמד אותי לעבוד על הטרקטור נפל על חבר ששמו יהושע, אחד הדמויות הססגוניות ביותר שפגשתי, גבר שבגברים. תמיר ושרירי, זה עתה השתחרר מהפלמ"ח, והיה שייך לגרעין בן שמן. הוא נחשב למאהב גדול שהבחורות נפלו לזרועותיו אחת לאחת. הוא היה אז מרכז הפלחה והיה לו אופי סוער, נוח לרגוז אך יכול היה להיות גם חבר טוב ועליז.. בתור רכז הפלחה הוא שלקח אותי בידיים ולמד אותי כיצד לטפל בטרקטורים. באותם ימים היו בגבולות שלושה טרקטורים זחליליים, שני TDQ וקטרפילר די-פור צהוב, זה היה טרקטור מיוחס כיון שהיה לא פחות ולא יותר הוותיק בטרקטורים בנגב שהיה שם עוד מתקופת המצור.

בימים הראשונים לעבודה בפלחה כמעט לא נתנו לי להתקרב אל הטרקטורים. במקום זאת עבדתי על הקומביין בתפקיד קושר שקים יחד עם יהושע. יצאנו לקצור שדות נטושים של בדואים. את מלאכת קשירת השקים זכרתי היטב עוד מהזמנים של מעברות, שם עבדתי כבר בעבודה הזאת כשקצרנו עם הקומביין בשדות הנטושים של על יד שדה התעופה בלוד.

 

בזמן הקציר בשדות הנגב לא הייתה לי עבודה רבה כי כמעט שלא היה יבול. הקומביין היה נוסע ונוסע, גומע מרחקים עד שהיה מתמלא שק.

אחרי שסיימנו את עבודות הקציר, התחלתי לעבוד על הטרקטור. אמורים היינו לזרוע שטח פלחה גדול בנגב קרוב לקיבוץ והתחלנו את החריש והכשרת הקרקעות. יהושע לימד אותי את מלאכת החריש תוך כדי צעקות וגערות בלתי פוסקות ובצרוף מילות חיבה בערבית וברוסית. הוא קלל את שתי ידי השמאליות עם הזמן התרגלתי לשלוט בעזרת ידי ורגלי בדוושות של הטרקטור והצלחתי גם לפתוח תלם ישר, וגם לסגור יפה ארגז חריש בתלם אמצעי ישר ועמוק. יהושע הקפיד על עבודה יפה ונקייה, ובזכותו הפכתי עם הזמן לטרקטוריסט מנוסה ואפילו מעולה.

 

בחודשים הבאים הייתי חורש וחורש. אחרי שדות הפלחה של גבולות בא תור הרצועות שנועדו לייעור. זאת הייתה תוכנית גדולה ויומרנית של הקרן הקיימת ליער רצועות לרוחב ולאורך וליצור באמצעותן שדות מלבניים באורך של 800 מ' ורוחב של 400 מ'.

בכל הנגב המערבי נוצרו משבצות בצורה כזאת. המודדים עברו וסימנו את המשבצות ואני מדי בוקר יצאתי לחרוש את רצועות הקרקע המסומנות לקראת נטיעת העצים שוברי הרוח. הייתי לבד במרחבים הריקים מאדם, רובה מונח לצדי, מימיה וכמה סנדוויצ'ים. שרתי וצעקתי כדי לגרש את הבדידות ולפזר את הפחד שהרגשתי. לא יודע מדוע אבל הייתי גאה ומאושר במה שאני עושה, הרגשתי שזה דבר ראשוני ואני בתחילתה של הרפתקה גדולה.

 

באותם הימים היו לנו גם שדות ליד כפר מנחם. באביב 1950 יצאנו לשם לקצור את החציר שזרענו. בינתיים למדתי להפעיל גם טרקטור גלגלים. היו לנו שלשה כאלה: היה פרמל אחד דק גזרה, היה D9 על גלגלים וטרקטור מוזר ומשונה עם מצמד יד וכסא נמוך "קייס". עבדתי על הפרמל רתום למקצרה וקצרתי בקיה בשדות שלנו ליד כפר מנחם. זכור לי שנסעתי לשם על גבי הקייס גורר אחרי את המכבש, נסיעה של כמה שעות טובות בדרכי העפר של הנגב ולאחר מכן בכבישי הדרום. למה אני מספר את האפיזודה של כפר מנחם? רק משום שעבדנו שם בדיוק ביום קציר חמסין בו מלאו לי שמונה עשרה. - אמי שידעה היכן אני נמצא הופיעה גם שם כשם שהייתה מופיעה בקיבוץ שמיר, ובגבולות החל מהימים הראשונים שלי שם, והביאה לי במתנה מצלמה, משוכללת מאד לאותם הימים (קודאק רטינה) תוצרת גרמניה, ומאותו היום התחלתי לצלם. זה תחביב שהביא לי ספוק רב. התחלתי לצלם ביום ההוא ואני ממשיך בו עד היום הזה.

בינתיים כדי להבטיח עבודה לכל האנשים, הקימו בקיבוץ את מפעל הרעפים, אותו העבירו מפתח-תקווה, וכך גם את מלטשת היהלומים משם. בימים ההם המוסדות המיישבים יעדו לקיבוצים המרוחקים בנגב את ענף ליטוש היהלומים בגלל שאין אתם בעיות הובלה. בנוסף היו תוכניות ליער את האזור ולנטוע בו הרבה עצים, גם יערות וגם שוברי רוח.

 

באותה התקופה הייתי כבר טרקטוריסט מנוסה וימי העבודה שלנו, שנמשכו מעלות השחר ועד לרדת החמה, לא היו מעבר לכוחותיי. נדמה לי שהיציאה לכפר מנחם הייתה היציאה הראשונה שלי מחוץ לגבולות ואחריה באו יציאות נוספות לעבודות חוץ שהפכו ללחם חוקנו באותם הימים. העבודות לטרקטורים בבית הלכו והסתיימו, ורק מדי פעם הובלנו מים לקיבוץ במיכל רתום לטרקטור כאשר הצינור התפוצץ, או שהייתה תקלה בשאיבה.

 

היו גם עבודות ביעור. את השתילים הרכים היה צריך להשקות ואת זה עשינו באמצעות מיכל מים של ארבעת אלפים ליטר שנגרר אחרי טרקטור, מן המכל השתלשלו צינורות גומי שהחזיקו בידם שני עובדים שהלכו בצד והשקו בהם את השתילים הרכים.

 

והיו עוד עבודות בקרבת הבית. חרשנו רצועות לצדי הדרכים, כדי לאפשר נטיעת שדרות עצים לצד הדרך. יצא לי לחרוש לאורך הדרך עד קיבוץ צאלים, וגם ולאורך הדרך מצומת גבולות עד צומת נירים ומגן. היום אני רואה את העצים הגדלים לצדי הדרכים האלה ונזכר באותם ימים של ארץ ללא צל, בהם הייתי יוצא על הטרקטור הרועש המקיש בשרשראותיו לנסיעה של קילומטרים רבים רתום למחרשה. בדרך כלל הייתי מסיים יום עבודה בנסיעה אחת או שתיים הלוך וחזור למרחקים כאלה. לא היה קל וגם לא היה בטוח במיוחד להסתובב לבד במרחב הגדול רחוק מכל יישוב. באותם הימים בראשית שנות החמישים, היו פעולות חבלה רבות בנגב, מסתננים חדרו כדי לגנוב בעיקר בקר וציוד השקיה, אך באותו זמן היו מטמינים גם מוקשים בדרכים. יום אחד עלה קומנדקר צבאי על מוקש בדרך לצאלים. בימים ההם הייתי חורש בצדי הדרך הזאת, ושלדתו המרוסקת של הקומנדקר הווה עבורי ציון שהגעתי למחצית המרחק .שם הייתי נעצר ואוכל את ארוחת הבוקר שלי בעודי יושב על מושב הרכב המנוקב.

יחד עם זאת לא הייתה מספיק עבודה בקיבוץ וחסרו בעיקר מקורות פרנסה והכנסה. הניסיון של פלחה באזור גבולות נכשל לחלוטין. השדות שזרענו לא הניבו יבול שכדאי היה לקצור אותו. למדנו שיש שנות בצורת רבות, וגם בשנה גשומה אין הגשמים מספיקים ליבול כדאי מבחינה כלכלית.

בגלל סיבה זו חפשנו כל הזמן עבודות לטרקטורים ולציוד שהיה לנו בכל מקום באזור, ויציאותיי לעבודות חוץ הלכו ותכפו.

כאן אומר גלויות שהמשך סיפור זיכרונותיי עלה על שרטון שכן חודשים מספר לא הצלחתי להגיע לרמת הריכוז הדרושה כדי להמשיך בכתיבה. היו כנראה דברים הקשורים בזמן הזה שהסיחו את דעתי מן הכתיבה אבל ברור לי שבנוסף לכך עלה גם קושי שמקורו במבוכה כלשהי המלווה כל ניסיון לתאר את חיי בגבולות. למעשה הלבטים הקשורים בתיאור אותה התקופה, סיבתם בהתלבטות אם להקדיש יותר פרוט ולנסות להתמודד בדרך ספרותית ולשון מליצית וציורית יותר בתיאור האווירה המיוחדת של אותה תקופה. אין לי ספק שחיי בגבולות בתקופה הראשונה שם היו פרק חשוב אפילו מכריע בהתבגרותי. בכל מסגרת אחרת אילו הייתי נמצא, הייתי ממשיך את תקופת נעורי. הייתי רק בן שבע עשרה כאשר הגעתי לגבולות, אבל אני הוא זה שבחרתי בדרך הזאת בעיקר בגלל האמונה שעלי לקחת חלק אישי בולט יותר בהגשמת אמונתי בחיי קיבוץ ובנית חברה חדשה שוויונית. בהכרעה שהכרעתי עם ההליכה לגבולות היה ויתור ברור על קריירה אישית כמו למודים או מקצוע אינטלקטואלי שהתאימו כנראה יותר לנטיותיי האישיות. הקליטה של בקיבוץ החדש הייתה בראש וראשונה קליטה בעבודה והתמודדות בשטחים חדשים לי לחלוטין. גם הבחירה בכוון המקצועי והדרישה שדרשתי דווקא להיות טרקטוריסט ופלח העידו עד כמה ראיתי את המציאות בצורה רומנטית, והדימוי של עצמי כפלח תאם אצלי את המיתוס של הגבריות עם מרכיבים של הרפתקנות ורומנטיקה. . מבחינה זו של רומנטיקה והרפתקאות, המציאות סיפקה אותם בשפע. אזור הנגב המערבי, או ההתיישבות החדשה והקיבוצים הצעירים שעלו על הקרקע אחרי מלחמת השחרור, היה אזור של רפובליקת נעורים. כל האוכלוסייה הייתה בגילאי העשרים, ומדינת ישראל הצעירה, שנקראה בלשוננו "הצפון", הייתה רחוקה ומוסדותיה לא היו נוכחים ומורגשים בשטח. בדרכים הארוכות של הנגב לא הייתה משטרה ואנחנו נשאנו נשק בגלל מצב הביטחון הרעוע והמסתננים שהסתובבו בשטח בימים ובלילות. הם סובבו בשדות וחדרו גם לתוך הקיבוץ. כאמור, לעיתים קרובות הם גם הניחו מוקשים בדרכים ומדי פעם עלה טרקטור, או משאית או רכב צבאי על מוקש בדרכי העפר שקשרו את גבולות עם צאלים וניר יצחק או מגן.

 

האווירה הכללית בנגב של אותם הימים וסגנון החיים המקובל היו המשך לסגנון של יחידות הפלמ"ח שהיו בנגב בזמן המצור במלחמת השחרור. לוחמי פלמ"ח אלה כונו "חיות הנגב". הם היוו עבורנו את הסמל ואת המיתוס שעל פיהם עיצבנו את אורח חיינו משולח הרסן והחופשי.

באותה התקופה היו לי עולם של סמלים והשקפת עולם ברורים ומוגדרים. היו דברים שהערצתי ובהם האמנתי בתמימות שלמה, כפי שרק נער בן שבע עשרה יכול להאמין בהם. האמנתי בברית המועצות ובמהפכה הסוציאליסטית, ראיתי את עצמי ואת הקיבוץ חלק מהן. ראיתי במלחמת השחרור חלק ממהפכה עולמית ובקיבוץ חלק מעולם קומוניסטי.

 

זמן מה אחרי שהגענו לגבולות פקד אותנו אסון, לאה פרוינד . ידידתי מקבוצת "ניצנים" שבאה יחד איתי ממעברות חלתה במחלת שיתוק ילדים ונפטרה תוך כמה ימים. זה קרה באותה תקופה בה פשטה מגפה של שיתוק ילדים ברחבי הארץ והמחלה הנוראה פגעה גם בגבולות. הילד הראשון של גבולות נפגע בשיתוק ברגלו ולאה שחלתה אנושות נפטרה תוך ימים אחדים. אני הייתי באותם הימים בפלוג'ה ועד שהידיעה הגיעה אלי היא הייתה כבר מתה ונקברה. לאה הייתה ידידה קרובה לי מאוד: במידה מסוימת גם אהבתי אותה והיה בינינו קשר קרוב ומיוחד במינו.

פרק מיוחד ובעל חשיבות מתקופת חיי בגבולות של אותם ימים קשור בפלוג'ה, בשנת 1950 החליטו בסוכנות היהודית לחלק את אדמות פלוג'ה שבעתיד ייקראו חבל לכיש, ליישובי הנגב המערבי והדרומי, כדי לפצות אותם ולספק להם אמצעי קיום, שכן בנגב באותה התקופה לא היו עוד מספיק מים, ופלחת בעל לא הייתה כדאית מבחינה כלכלית. בחלוקת האדמות בפלוג'ה קיבלה גבולות שבעת אלפים דונם , וחלקות בגודל דומה קיבלו גם הקיבוצים האחרים מאזור הנגב.

השם פלוג'ה קשור בכך שהאדמות היו בקרבת העיירה הערבית באותו שם ושם התבצרה חטיבה מצרית עד לסיום מלחמת השחרור. המצרים היו שם בפקודו של גמל עבדול נאצר, והתפנו רק עם חתימת הסכמי שביתת הנשק.

האדמות היו בקרבת העיירה הנטושה, והכביש משם לבאר-שבע עוד לא היה קיים אלא רק דרך עפר מרוצפת בחלקה באבנים שנבנתה בתקופת המנדט או אפילו מזמן הטורקים, רק ב- 1951 התחילו לסלול את הכביש מצומת קסטיניה לבאר-שבע.

הייתי בין הראשונים מגבולות שיצא לקבל את האדמות בפלוג'ה, יחד עם חברים אחרים, ואת התלמים הראשונים שם פתחתי עם מחרשה של ארבעה סכינים רתומה לטרקטור אינטרנציונל TD9. בפלוג'ה התחלתי גם ללמוד לנהוג, כי היה לנו קומנדקר לצורך הקשר בין גבולות ובין האדמות המרוחקות, שמונים קילומטר משם. בתחילה גרנו באוהלים לצד הדרך, ואחרי הזריעה הראשונה בנינו צריף ועוד צריף, אחד למגורים והאחר למטבח. פלוג'ה של אותם הימים הייתה מרוחקת מכל מקום וישוב. הקיבוץ הקרוב היה קיבוץ גת, והם אימצו אותנו פחות או יותר. היינו נוסעים לשם לתקן כלים חקלאיים, להתקלח ולהביא מים. התנאים שבהם חיינו היו פרימיטיביים ביותר. מים זורמים וחשמל לא היו ואוכל בקושי. ימים שלמים נשארנו ללא אספקה מן הקיבוץ.

לעתים קרובות הקומנדקר התקלקל או יהושע רכז הפלחה השאיר אותנו שם ללא אוכל כי נשאר בגבולות או נסע לתל-אביב. יום העבודה נמשך מזריחת החמה ועד הערב. הייתה אתנו מבשלת מבנות הקיבוץ שידעה פחות או יותר לבשל. תפקידה היה לדאוג לנו לארוחות, ולא פעם לא היה לה מה לעשות כי פשוט לא היו מצרכים. הרבה פעמים יצאתי לפלוג"ה והמקום הזה הפך להיות לי לבית שני.

באחת הפעמים יצאנו לעבודת חוץ בשנת 1951. וזה לא היה בפלוג'ה, אלא כדי לבצע חריש חלקות ליד הבתים הנבנים במושבים לאורך הכביש שנקרא אז כביש ההרעב או "אימארה".

בזמן ההוא התחילה עליה גדולה מכל הגלויות להגיע לארץ. העולים החדשים גרו במעברות, מחנות אוהלים שהוקמו לצדי הכבישים. לפתע הופיעה אוכלוסייה שונה לחלוטין במרחבי הנגב. הסוכנות היהודית תכננה להקים יישובים, מושבים באזור הנגב המערבי, שיהיו מרוחקים מגבול הרצועה. לכך נבחר האזור משני צדי כביש הרעב, וליתר דיוק מכביש באר-שבע מערבה עד נחל הבשור.

 

העולים החדשים שוכנו באוהלים לצדי הכביש. היו אלה עולים מתימן, מכורדיסטן, מרומניה ומפולניה. בינתיים התחילו להכשיר חלקות אדמה ולבנות מבנים שנועדו לקלוט את אלפי האנשים. הציוד החקלאי שלנו גויס למבצע. מהסוכנות קיבלנו גם שני טרקטורים חדשים. לצורך זה הקמנו אוהל משלנו בין אוהלי העולים החדשים ועבדנו בחריש שלוש משמרות ביממה.. לא הייתי מתעכב על פרשה זו אלמלא היה לכך קשר לאחד הדברים החשובים שקרו לי בחיי במקום הזה. שם התחילה מערכת יחסים עם החברה הראשונה שהייתה לי. היא הייתה חברה מהקיבוץ שנשלחה איתנו לשם כמבשלת.

 

באותם ימים ולילות, בהם רוב הזמן התהלכנו מאובקים, בעיניים אדומות מאבק ומחוסר שינה, היה לי די קשה כבר להיות לבד, למעשה בלי בית וגם בלי נפש קרובה. לכן הייתי מוכן לכך שתהייה לי חברה. עד אז הייתי חסר ניסיון בדרכי עם נשים ומלא חרדות וחששות. למרות שהייתי כבר עובד מן השורה בטרקטור ובפלחה, והייתי חבר קיבוץ לכל דבר, אך בשטח זה עם נשים הייתי טירון גמור. אחרי היסוסים ולבטים התגברתי על ביישנותי ועל חששותיי וגיליתי לה את רגשותיי. להפתעתי היא נענתה לי וכעבור זמן מה בגבולות, הפכה לחברתי.

החברות הזאת שינתה את חיי בקיבוץ. עד אז הייתי זאב בודד, רווק שאיש לא דאג לו. כאשר הייתי חוזר בלילה מעבודות חוץ אל חדרי, הקיטון הזעיר בצריף השוודי, הרגשתי את עצמי ערירי וזנוח. קרה שהשתמשו בחדרי לאירוח אורחים שהגיעו לקיבוץ וכשחזרתי אחרי יום עבודה של שש עשרה שעות, בלילה מצאתי אותו תפוס על ידי אורח כלשהו ששכב כבר לישון. במקרה כזה הייתי הולך לישון בצריף המועדון, ולאיש לא היה אכפת ממני.

 

מהרגע שהייתה לי חברה מצאתי בקיבוץ בית חם היות והיא הייתה דואגת לי לבגדים שלי ולחדר מגורי.בימי ששי, אם לא הייתי בבית הייתה מביאה את בגדיי מהקומונה (בזמנו היו מכבסים כל הבגדים במקום אחד הנקרא קומונה), הייתה מכינה לי בגדי שבת ועבודה, דאגה גם לכך שהחדר שלי יהיה מסודר. כל זה הביא אתו שינוי גדול ברגשותיי גם כלפי גבולות, כי לא עוד חייתי חיי צועני נע ונד, כי אם אדם מן הישוב שחוזר בערב או באישון לילה אל חדר חמים ומסביר פנים.

אינני יודע מה היא בדיוק מצאה בי אבל כנראה שהיחסים בינינו היו חשובים גם לה. היא הייתה אפילו מעוניינת שנתחתן. אני לא חשבתי עדיין בכיוון כזה. הרגשתי את עצמי עדיין צעיר מדי, הייתי כבן 18 או 19 כאשר התחילו היחסים בינינו, והיא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים שלוש. לא ראיתי את עצמי נשוי או חי בחדר משפחה.

היה חשוב לי לשמור על החופש האישי שלי כי עדיין לא הייתה דרכי בחיים ברורה חשבתי שעוד יכול להיות עתיד שונה לפני, ובכלל נרתעתי מהתחייבויות סופיות. לכן עניין החתונה או ההתקשרות הפורמאלית יותר נראה היה לי שיחסום אפשרויות אחרות ונוספות בעתיד. יחד עם זאת נהניתי מהיחסים אתה והחברות בינינו הייתה יציבה וידועה בקיבוץ. בדעת הקהל הקשר בינינו נתפס בצורה מוזרה, אני זכיתי להערכה רבה, הודות לזה שהייתי גם עובד טוב ודמות מרכזית בכל נושא העבודה בשדות קרובים ורחוקים עם הטרקטורים.

אז כבר התחלתי לקחת חלק פעיל בשיחות הקיבוץ ודעותיי זכו להקשבה. לעומת זאת, חברתי לא הייתה מקובלת. יצא לה שם לא כל כך טוב בכל התחומים. היא לא הייתה יציבה במיוחד, היו לה בעיות במקומות שם עבדה, ולא הסתדרה כל כך טוב עם שאר החברות בקיבוץ.

 

כך נמשכו העניינים בראשית שנות החמישים. בארץ היו אלה ימי העלייה ההמונית והצנע, ימי מפ"ם המאוחדת. המתח הפוליטי היה רב. היריבות עם מפא"י עמוקה ורווית מתח. והייתה פרשת פרוק הפלמ"ח, והוויכוח סביב ברית המועצות. אנחנו היינו מעורבים בכל מה שהתרחש.

 

אני רוצה לחזור לעוד שתי פרשיות הקשורות בענייני העבודה. זה קרה בשנת 50 או 51, בסתיו, בחודש ספטמבר או אוקטובר. יצאנו לסמן את הגבול מול רצועת עזה. לעניין זה גייסו את כל הציוד המכאני שהיה בקיבוצים: טרקטורים וקלטרות, מחרשות ודסקוסים. יום אחד הופיעו אנשי האו"ם באזור יחד עם הוועדה המשותפת לשביתת הנשק ויצאו לסמן את קוו גבול הרצועה באמצעות חביות צבועות בלבן.

 

אנחנו מגבולות יחד עם הטרקטורים וחברים מקיבוצי הסביבה, ממגן, נירים צאלים, ניר יצחק ושובל הקמנו אוהלים בשטח שם רוכז כל הציוד. בשלב הראשון פתחנו תלם חרוש בין החביות, ואחר כך השמדנו את שדות הפלחים שהיו מהצד שלנו של התלם. הפלחים הערבים גידפו אותנו בשל כך והטרקטורים היו מלווים בשמירה צמודה של הצבא. אחרי שסימנו את הגבול בצורה כזאת, הייתה החלטה לא להשאיר שדות בור מצד שלנו של הגבול, ולכן החל מבצע של זריעת אלפי דונמים., זרענו תורמוס, שהיה מיועד למאכל דגים. הזריעה הזאת הייתה מסיבות פוליטיות והיא בוצעה ברשלנות ולמעשה ללא שום סיכוי וערך חקלאי. ממילא הגידול היה בעל, ובאמת לא יצא מזה שום דבר והשטחים האלה לא נקצרו מעולם.

 

מעניין היה להימצא במשך כשבועיים על גבול הרצועה, היחסים שנרקמו בינינו אז לבין חיילים מצריים שהיו מוצבים בצד השני היו טובים. החיילים היו מחכים לנו כל בוקר על דרך העפר ששימש כגבול. הם גילו סקרנות רבה כלפי המכונות האימתניות שהפעלנו הם לא הכירו טרקטורים ומכונות זריעה. עם הזמן גם התקרבו ובקשו לעשות איתי סיבוב על הטרקטור, ואף נרתמו לעזרה במילוי השקים.

 

באלבום התמונות שלי יש כמה תמונות מן המקום הזה. צילמתי גם חיילים מצריים. היחסים הטובים בינינו הגיעו עד כדי כך שהיינו יושבים על הגבול, על השקים, אוכלים יחד ומנקים את הנשק במשותף עם כלי הניקוי שהיו לנו. כתבתי על הפרשה הזאת כי הייתה זו אפיזודה משעשעת ואופיינית לאווירת הימים ההם. היו עוד קוריוזים משעשעים לתקופה, כמו הובלות עם טרקטור גלגלים עד לבאר-שבע, פרשת הכלבת ופרשת התאונה.

 

הפרשיות שאני מזכיר כאן אינן מובאות בסדר כרונולוגי. אין לי רישומים מאותה התקופה ואירועים שונים מתערבבים זה בזה. רובם קרו בתקופת גבולות הישנה שנמשכה רק עד 1952. באותה שנה העברנו את הכול לגבולות החדשה. יש זיכרונות שממוקמים היטב בתקופה, כמו ימי השלג בגבולות הישנה, וגם תקופת חריש המשבצות והדרך לצאלים מגבולות הישנה. גם פרשת הכלבת שאספר כאן היא פרשה טרגית-קומית, שקרתה כאשר כלב שוטה חולה כלבת פרץ לחצר ונשך ארבע בנות שהיו באותה שעה בחצר. יוסף כרמי, החובש יצא עם רובה וירה בו כמה יריות, לא פגע, זרק את הרובה וברח. אחר כך בא אריה עם מוט ברזל והרג את הכלב. היה לנו באותו זמן רופא עולה חדש מדרום אפריקה שגר בקיבוץ. הוא היה שיכור בזמן האירוע ומופרע לגמרי, כאשר באו אליו החברות שננשכו, פרץ בצחוק ולא היה מסוגל לטפל בהן. נאלצנו להביא את הבנות לבאר-שבע, לבית חולים הדסה ואחר כך הן הצטרכו לנסוע כל יום במשך שבועיים על שלד של קומנדקר שהיה הרכב היחיד בקיבוץ לבאר שבע לקבלת זריקה נגד כלבת.

 

לרופא הזה היה ג'יפ של קופ"ח. יום אחד הוא החליט לחזור למשפחתו לדרום אפריקה. לקח את הג'יפ ונסע לעזה. שם עצרו אותו המצרים. את הג'יפ החזירו אנשי הא"ום מוועדת שביתת הנשק, חברים מקיבוץ צאלים השתלטו עליו כי הרופא היה גם הרופא שלהם וזה הרגיז את חברי גבולות ואשר, חברו של יהושוע שהיה פרחח ופרא אדם מוכר באזור עשה מארב לג'יפ והוריד ממנו בכוח את הגזבר של צאלים שהשתמש בו. בגלל הפרשה הזאת כמעט פרצה מלחמה בין צאלים וגבולות, לבסוף העניין סודר בדרך אבירית וכעבור זמן מה קופ"ח מילא לקחו את הג'יפ.

 

מאוחר יותר כולנו עברנו להתגורר בגבולות החדשה אבל כמה ממקומות העבודה נשארו עדיין בגבולות הישנה. מקום כזה בו עבדו בעיקר חברות הייה מלטשת היהלומים. כבר מהתחלה המטבח וחדר האוכל עברו לגבולות החדשה ולצהרים היה צורך להסיע את החברים על פלטפורמה רתומה לטרקטור מגבולות הישנה לחדשה וחזור.

 

אני עבדתי תקופה מסוימת עם טרקטור גלגלים 9D בהובלות בית והיה זה אחד מתפקידי להסיע אנשים. פעם כאשר הייתי משובץ בעבודה אחרת, החליף אותי אלי, טרקטוריסט חדש שהגיע ארצה כעולה חדש בודד מטורקיה. הוא הסיע את עובדי המלטשה באותו יום. רבות מהחברות שעבדו שם היו בהריון מתקדם, הן ישבו על הפלטפורמה מסביב בעוד רגליהן משתלשלות מטה. בדרך מגבולות הישנה ליד השער ניתרה הפלטפורמה על בור, כתוצאה מכך היצול ניתק והעגלה התהפכה. החברות בהריון נפלו כולן והתפזרו בשדה מסביב, ידידי אלי נתפס לפאניקה וברח. מצאתי אותו שוכב בחדר פנים מוסתרים בכרית. הרגעתי אותו כי למיטב המזל לא קרה אסון, אף אחת מהחברות לא נפגעה קשה, וההיריון הסתיים אצל כולן בדרך טובה. היום בניהן ובנותיהן של החברות האלה בעצמם אנשים מבוגרים, סבים וסבתות בחלקם...

 

ערב אחד, בליל חורף סוער, מישהו דפק בדלת. היה זה צבי ב. (חבר מרכזי בקיבוץ) הוא העיר אותי ואמר שיש צורך דחוף לנסוע עם הטרקטור לצאלים כי אשתו רות כורעת ללדת ובקיבוץ אין מכונית לרפואה כדי לקחתה לבאר-שבע. הוא ביקש שאסע לצאלים ואחפש רכב שם. השעה הייתה חצות ובחוץ סופה וגשם ומזג אוויר קשה.

לא הייתה לי ברירה. התלבשתי ונסעתי. הנסיעה לצאלים בלילה עם אורות חלשים של טרקטור הייתה סיוט, הגשם והרוח הצליפו בפני והטרקטור הדוהר קרטע על מהמורות ושלוליות שהתיזו ומלאו אותי במים ובוץ. הדרך לצאלים היא שמונה קילומטר והנסיעה נמשכת כמעט שעה. הגעתי לקיבוץ להפתעת השומרים בשער, והסברתי להם את המצב. הקושי התעורר כאשר התברר שגם בצאלים אין שום רכב, עד שמישהו נזכר שיש אורח בקיבוץ עם מכונית. באמצע הלילה הלכנו להעיר את האיש האלמוני הזה ועד שהוא הבין מה בכלל רוצים ממנו ארך זמן. לבסוף הסכים. נסע לגבולות ולקח את רות ש. לבאר-שבע. באותו לילה נולד מנשה. שמעתי שכיום הוא מומחה למחשבים. ספק אם הוא מודע היום לחלקי בלידתו. בתקופה זו המוזרה של העבודה בהובלות בית, קרה שלא היה רכב בבית, המשאית הייתה בתל-אביב והרכב היחידי היה הטרקטור. קשה להאמין היום איזה נסיעות ארוכות עשיתי ומה הובלתי עם טרקטור הנוסע במהירות של 20 קמ"ש. לא פעם הייתי צריך לנסוע לכביש הראשי כדי לקחת אמן, פסנתרן, זמר או מרצה על גבי פלטפורמה לנסיעה של 40 ק"מ. קרה גם שהייתי צריך לנסוע לבאר-שבע כדי להוביל לשם כמה כדי חלב לתנובה ולקחת משם אספקה לקיבוץ. יתכן שכאבי הגב שיש לי היום מקורם באותם הימים בהם נסעתי שעות בדרכי עפר על גבי טרקטור מקפץ. סיפור המעשה שקשור בצבי וברות שחר גם הוא תופש מקום מרכזי בין הסיפורים של אותם הימים. בחור בשם מנשה היה שליח מטעם הגרעין הרומני מקיבוץ עין שמר בתנועה בצרפת, שם פיתח קשר רומנטי עם אחת החניכות שלו. רות שהייתה רק בת 16 ממשפחה ישראלית שירדה מהארץ. מהקשר עם מנשה נכנסה להריון וזמן קצר לאחר מכן מנשה נהרג בנסיבות מוזרות ולא ברורות במחנה קיץ של השומר הצעיר בצרפת. רות נשלחה מיד לארץ והגיעה לקיבוץ שלנו בחודש הריון מתקדם ובערך באותו הזמן שאנחנו חברי ניצנים הגענו ממעברות. היא הגיעה יחד עם ארונו של מנשה, מי שטיפל בה בימים הראשונים היה צבי, ידיד נעוריו של מנשה, אחרי הלוויה המשיך לטפל ברות עד שהגיע היום שתיארתי ורות כרעה ללדת. עוד לפני שהילד נולד הם עברו לגור בחדר משפחה. גם רות הייתה ציפור מוזרה, מוסיקאית בעלת אמביציות אדירות. צבי היה בחור מבריק וחבר מרכזי בקיבוץ. רות שאפה להיות מוסיקאית בלבד ולא רצתה לעבוד בשום מקום עבודה, רק להתאמן בנגינה בכינור.

ואכן זאת היא עשתה בתמיכתו של צבי שאיש לא יכול היה להתנגד לו באותם הימים בקיבוץ בגלל מעמדו החזק והמרכזי. הוא היה מרכז המשק ושלט בכל עניני הקיבוץ כמעט שלטון יחיד. כעבור זמן היא התחילה להופיע בקונצרטים ונסעה לקיבוצים בכל הארץ כדי לנגן. הילד שנולד עיקר הטיפול בו עבר לצבי.

רחל, ידידתי מרכבת קסטנר שבאה לגבולות בעקבותיי, התאהבה ביהושע ואחרי רומן קצר וסוער הם נכנסו לחדר משפחה. יהושע עזב את חברתו הקבועה צופיה, והקים משפחה עם רחל. למרות זאת הדברים לא התנהלו ביניהם כשורה בגלל אופיו הפרוע של יהושע ועוד סיבות אחרות כנראה. רחל סבלה מאוד והקשר ביניהם נותק כעבור חודשים אחדים. צר היה לי עליה כי חיבבתי אותה מאוד וקשה היה לי לראותה סובלת.

פרשת החברות שלי עם ר. התחילה אחרי מותה של לאה וכאשר כבר עברנו לגבולות החדשה. אז כבר היו לנו אדמות בפלוג'ה. ולא פעם יצא לי להיות עם ר. בכל מיני עבודות חוץ, היות והיא הייתה אחת המבשלות שהיו נוהגות לצאת איתנו. .

עם הזמן התחילה החבילה של חברי קבוצת "ניצנים" בגבולות להתפרק. דיקו עזב ראשון את הקיבוץ זמן קצר אחרי שהגיע. הוא פגש בחורה מגרעין בן שמן ואחרי זמן קצר היא השפיעה עליו לעזוב. אחרי עזיבתם הם נסעו לאיטליה שם חיו הוריו ולפי מיטב ידיעתי הם חיים שם עד היום הזה. למעשה דיקו היה ידידי הקרוב ביותר ממעברות, הקשרים בינינו התקרר במידת מה בגבולות בגלל ריחוקי מהבית ואחר כך בגלל הבחורה שאיתה חי.

אחרי דיקו עזב גם שלמה. גם הוא לא מצא את מקומו בקבוץ. אינני יודע מדוע הוא בכלל הוא בא איתי. אפשר שאילו הייתי נשאר לעבוד בבית, החבורה שלנו הייתה מתלכדת והם לא היו עוזבים. אבל מכיוון שרוב הזמן לא הייתי איתם, הם היו די בודדים. שלמה גם לא מצא חברה והיה בודד מאוד.

לאה נפטרה ויעקב, שהגיע מאוחר יותר לקיבוץ, היה מוזר ולא יציב בנפשו. אחרי זמן מה שוב חלה במחלת נפש ואושפז. באותו הזמן התיידדתי מאוד עם יוסף ו. חבר גרעין בן שמן וחבר קרוב ל-ר. מצאנו שפה משותפת כי גם הוא היה אינטלקטואל מתוסכל בעל שתי ידיים שמאליות שהתקשה להסתגל לעבודת הכפיים בקיבוץ. כעבור זמן גם הוא שקע בדיכאון. גילו אצלו מחלת נפש ואושפז בירושלים. מכל החבורה של מעברות נשארנו רק רחל ואני שנקלטנו בקיבוץ בצורה מתקבלת על הדעת.

הבסיס החברתי בגבולות היה מאוד מעורער. אחרי שהקיבוץ התרכז במקום החדש צצו בעיות חברתיות ורבים עזבו. החיים לא היו קלים, האנשים שהתרחקו מהצפון סבלו מהריחוק, מבדידותו של המקום ותנאי החיים הקשים. התחבורה הייתה קשה, הנסיעות ארוכות ומיגעות בדרכי העפר, המרחבים השוממים מסביבנו ואנחנו כאילו חיים בעולם אחר על פלנטה אחרת. גם הרווקות התחילה להציק לרבים. היו כאלה שמצאו בנות ובני זוג אך היו שנשארו לבד ובמסגרת הקיבוץ לא מצאו פתרון לבעיותיהם האישיות. והיו כאלה ששאפו להמשיך ללמוד. היו אחרים שמראש לא כל כך חשבו ברצינות על חיי הקיבוץ.

התנועה הייתה מודעת למצב של גבולות ושלחה השלמות ככל שהיה אפשר. אחרינו הגיעה חבורת נוער מגן שמואל, חבורה קטנה מאוד שבראשית דרכה פקד אותה אסון: שלושה מחבריה נהרגו בערב פסח בדרכם לגבולות במארב שמסתננים טמנו בוואדי. היו אלה שלושה שנשארו בעיר לעזרת הוריהם ורצו לבוא לקיבוץ לחג. בדרך אל הקיבוץ כאשר הקומנדקר הצבאי שלקח אותם בטרמפ עבר בוואדי, ירו עליו וכל נוסעיו נהרגו. מהגרעין הזה, לאחר זמן מה, איש לא נשאר בגבולות. בנות אחדות התחתנו עם בחורים בגבולות וכולם עזבו בהמשך. אנה התחתנה עם בנו - חבר מגרעין עין שמר, שכעבור זמן מה נהרג בעת טיפול בנשק במקלט הנשקייה. אנה נשארה אלמנה צעירה עם בן קטן. אחר כך עזבה, והתחתנה עם מישהו בקיבוץ המעפיל.

בינתיים נמשכה החברות שלי עם ר. – עברנו אז כבר לגמרי לגבולות החדשה. ר. גרה גם היא בחדרון דומה לשלי בצריף שוודי שכן. לחדר משפחה איתה לא רציתי בשום אופן להיכנס עדיין בשלב זה של חיי. כפי שכתבתי כבר מקודם לא רציתי להפוך את היחסים בינינו למחייבים יותר מידי. המשכתי לעבוד בפלחה, עבדתי בפלוג'ה הרבה. התנאים שם שופרו מעט עם הזמן. הוקמו שני צריפים, אחד למגורים והאחר למטבח. השדות נחרשו, נזרעו והודות לאזור הפורה של צפון חבל לכיש הרהיבו הגידולים ביופיים. למדתי להפעיל קומביין, עבדתי קיץ שלם על קומביין-מסיי-האריס, זה היה שיא ההישג בהפעלת כלי חקלאי כי הקומביין הוא מלך הכלים החקלאיים, הגדול והמסובך שבהם. הפכתי לעובד מעולה ויכולתי להתמיד בעבודה שעות רבות. עבדנו מבוקר עד לילה, בשבתות ובחגים, והאהבה ביני לבין חברתי פרחה. יצאנו יחד לחופשים, הורי הכירו אותה, ואימי התייחסה אליה באופן יוצא מן הכלל. נסעתי איתה פעם גם לקיבוץ לשער העמקים, שם התגוררה אחותה, ובכלל היה לי טוב בכל המישורים.

הלל ואימא היו באים ומבקרים בגבולות, לרוב הייתה באה אימא לבד. הדרך הייתה קשה מאוד. כדי להגיע באותם ימים ראשונים לקיבוץ היה צריך לחכות לטרמפ בצומת כביש הרעב . אפשר היה לחכות שם שעות על ארוכות, ולפעמים היה רכב כלשהו נוסע למגן או לנירים או לניר יצחק ואז אפשר היה להתקרב לגבולות. בכל זאת נשארו תמיד אותם שמונה קילומטרים מהצומת עד גבולות שרק תחבורה לקיבוץ עברה בה. בינתיים עבר זמן, הקיבוץ התפתח, הגיע צינור מים גדול יותר, נבנתה רפת לפרות חולבות ולולים, המטעים, הכרם ושטחי הבצל גדלו, השדות מסביב לקיבוץ רושתו בצינורות מים ושדות מוריקים התחילו להקיף את הקיבוץ מכל עבריו. ענפי החקלאות התפתחו, העבודה התנהלה בצורה יותר רצינית, הוקמו המוסך והמסגרייה, התחיל גם טיפול בנוי ובחצר, ונטעו עצים. למרות כל אלה היה ארעי מאוד הכול ולא די מאורגן ויציב. גבולות נחשבה באותם ימים לקיבוץ ספר מדרגה א', לכן ארבע שנים בגבולות פטרו משרות צבאי סדיר. בגלל זה לא גויסנו לצבא בהגיענו לגיל שמונה עשרה, ולכן לא עשיתי שרות סדיר בצבא. הביטחון והעיסוק בביטחון היה להם מקום חשוב בחיינו. יהושע היה ממונה על ענייני הביטחון בגלל ניסיונו העשיר בקרבות הגדוד הרביעי "הפורצים" של הפלמ"ח. הוא היה אחראי לאימונים, שהתקיימו כל הזמן בקיבוץ במסגרת ההגנה המרחבית אליה השתייכנו.

אני ידעתי כבר להפעיל היטב כלי נשק רבים ובדרך כלל, בנסיעות ובשדות תמיד נשאנו נשק.

חלק מחברי בקבוצת ניצנים שנשארו במעברות התגייסו לצה"ל. פגשתי אותם לפעמים בהזדמנויות שונות: את בנצי, את דן ואת אמירה. את רות לא א את לאה ב. שמעון (פרדי) חזר לצרפת לאביו, מאיר היגר לקנדה. ראיתי את התהליך איך עם הזמן נפרדת חבורת אנשים שפעם חשבו להיות ביחד ונפוצה בעולם כולו. גם שלמה שעזב את הקיבוץ התגייס לצבא.

 

באחד הימים נודע לנו שהתנועה שולחת אלינו השלמה חדשה. הידיעה אודות ההשלמה הזאת הסעירה את הקיבוץ. הבחורים קיוו לבוא בנות חדשות ובעיקר הרווקים שבהם. מקור גרעין "אילן" שעמד להצטרף לקיבוץ היו צרפת, בלגיה ושוויצריה. הם הגיעו לארץ ונשלחו להכשרה ולגיבוש לקיבוץ גת. כאשר נודע לנו שהם מיועדים לגבולות היינו אז בדיוק בפלוג'ה, ושמחנו והתרגשנו מאד מכך שאנחנו נהיה הראשונים שנפגוש אותם כי קיבוץ גת היה קרוב לשדותינו והרבינו ממילא לבקר שם. מהר מאד התארגנו ובאחד הערבים עלינו על הקומנדקר ונסענו לקבוץ גת. בינתיים הגיעו לשם רק החלק הראשון של הגרעין. החלק השני נשאר בחו"ל והתכונן לעליה רק כעבור שנה. הבוגרים האלה שהגיעו ראשונים היו חברים מרכזיים בתנועת השומר הצעיר בבלגיה, צרפת ושוויץ. הם באו מעולם אחר ובלתי מוכר לנו עד עתה. הם דברו ביניהם צרפתית ונשארו קשורים מאד לתרבות הצרפתית. זה היה מוזר בעינינו כי אנחנו וותיקי גבולות שהתקבצנו מארצות מזרח אירופה ותורכיה, לא היינו רגילים להשתמש אלא רק בעברית. גם רמתם התרבותית וההשכלתית הייתה גבוהה משלנו. רבים מהם סיימו לימודים בחו"ל והיו ביניהם אף כאלה שהתחילו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בעודם מדריכים בתנועה. גם הם התרגשו מאוד לקראת הצטרפם לגבולות, וראו בכך הרפתקה מיוחדת ומסוכנת. הנגב היה בעיניהם רחוק ויושביו כמו גיבורים מן האגדות. היינו מבקרים אותם בקיבוץ גת עד שהם נסעו לגבולות ואנחנו נשארנו לעבוד בפלוג'ה. היו ביניהם שני בולטים ביותר, יאיר ודורה מצרפת, סטלה היפהפייה מבלגיה בלונדינית וחטובה, נוגה השוויצרית, מרק מצרפת, שלמה וצבי, שהיה פליט פולני בשוויצריה ויעקב ההונגרי חולה שחפת שבא מסנטוריום בשוויץ ואסתר ועוד אחרים שקשה לי לזכור אותם. הם הגיעו לגבולות והביאו איתם שינוי בכל מה שהיה עד כה כולל בחיי.

החברות שלי עם ר. נמשכה, אך זמן מה אחרי שהגיע גרעין "אילן" התחלתי להרגיש בשינוי ביחסה אלי.

לא הייתי נוכח בשלבי הקליטה של גרעין "אילן" בגבולות, הם הוסיפו איכות חדשה לקיבוץ בעיקר בתחום התרבותי. רמתם האישית הייתה גבוהה מכל הבחינות. דורה ויאיר היו הבולטים ביניהם, מרק היה מוסיקאי, נגן ומנצח על מקהלה, ועוד, אך כבר כתבתי שכעבור זמן מה הרגשתי שיחסה של חברתי אלי השתנה, ויום אחד נודע לי שהיא נפגשת עם אחד החברים הבולטים מהגרעין הצרפתי. הידיעה הזאת הכתה בי . הרגשתי עד כמה היא פגעה באמוני בה. מהר מאד התאמתו חשדותיי ויום אחד בישרה לי שהיא מנתקת את הקשרים איתי בגלל אהבתה למישהו אחר. אז היא כבר הייתה עם מישהו אחר ומהר מאוד נכנסה גם להריון ממנו. לא הספקתי להתאושש והם כבר עברו לחדר משפחה. הכול קרה מהר , אני לא הייתי בבית. נפגעתי עד עומק נשמתי, אולי לא בגלל אהבתי, אבל הרגשתי נבגד כאילו נלקח ממני דבר שהיה שייך לי.

הייתה לי הרגשה שאינני מסוגל להסתובב חופשי בקיבוץ וגם החברים הסתכלו עלי ברחמים. אינני זוכר איך העניינים התפתחו בהמשך אבל רציתי להתרחק ככל האפשר מגבולות ומכל הפרשה המכאיבה הזאת.

פתאום עלתה האפשרות ובאה דרישה מצד התנועה למלא מכסת שליחות תנועתית וכך נוצרה ההזדמנות להתרחק מהקיבוץ לתקופת מה על ידי יציאה לשליחות הזאת. היה זה טבעי ומובן שקפצתי על ההצעה להדריך בקן השומר הצעיר ברמת-גן. היו לי גם רצון וחשק להיות שוב קצת בקרבת אמי.,כי כבר שנים הייתי מרוחק ממנה. וכך קרה שיום בהיר אחד בשנת 1952 יצאתי להדריך בקן השומר הצעיר ברמת-גן.

 

 

ההדרכה ברמת גן

 

לא שמרתי לי זיכרונות טובים במיוחד מאותן שנה וחצי בהן הייתי מדריך בקן השומר הצעיר ברמת גן.

באתי לעיר אחרי שלוש שנים בגבולות הרחוקה. אימא והלל קיבלו אותי בשמחה בבית חם והרבה אהבה. הם ידעו מה קרה לי, כלומר שנפרדתי מחברתי ועד כמה סבלתי מהפרשה הזאת.

ההדרכה עצמה לא צלחה לי במיוחד. קיבלתי לידי קבוצת תלמידי תיכון בני שש עשרה בכיתה י'. הם היו צברים מפונקים מרמת-גן. היה פער עצום בין העולמות שלנו. אהבתי וידעתי להעביר להם חומר עיוני אך היו לי בעיות קשות בתחומים אחרים ולא בדיוק התאמתי להיות מדריך בתנועת נוער. הייתי טיפוס מופנם, לא ידעתי לרקוד ולהשתולל. החניכים היו תוססים מאוד, והם היו זקוקים לפעילות רבה. אני חשבתי שעלי למלא אותם בתוכן ערכי ורעיוני, ושעלי לחנך אותם לערכי הקיבוץ. למעשה הם באו לתנועה כדי להתבדר ולהשתעשע ומתוך צרכים חברתיים.

 

למרות שהייתי צעיר מאוד, רק בן 20 היה פער עצום בינינו. הם לא התנסו עדיין בשום דבר רציני בחייהם ואילו אני כה הרבה כבר היה מאחרי.

ההדרכה בתנועה לא סיפקה תעסוקה מלאה ולכן נדרשתי לעבוד לפרנסתי. שיבצו אותי לעבוד בקיבוץ הארצי שהיה אז ברח' יהודה הלוי בתל-אביב, ונהייתי מעין מזכיר למחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי.

זכור לי שעבדתי עם חוה רצון שעמדה בראש המחלקה. תוך כדי עבודה שם למדתי לתקתק על מכונת כתיבה, והועסקתי בכל מיני עבודות משרדיות. הפעולות בקן התקיימו רק שלוש פעמים בשבוע, אבל היו מקרים רבים שיצאתי עם החניכים למחנות עבודה, לטיולים ולמחנות צופים. היינו שבוע ימים בזיקים במחנה עבודה ועוד מקומות כהנה וכהנה. אני לא אהבתי את החניכים שלי במיוחד. הם היו זרים לי ומאוד שונים ממני. הייתה לי הרגשה שאינני מצליח בתור מדריך בתנועה. קן רמת-גן היה קן גדול ומסודר באותם הימים. היו מדריכים רבים ושליחים מקיבוצים נוספים והקן היה פעיל ותוסס.

באחד הימים לקחתי לי זוג אופניים מהקיבוץ והם שימשו לי ככלי תחבורה. נסעתי אתם מהבית של ההורים לקן ברמת יצחק,. וכשהייתי צריך גם לתל אביב. בזמן ההוא נשלחתי גם מטעם הקיבוץ לשרות מילואים במסגרת ההגנה המרחבית ועברתי קורס סיירי מודיעין במשך חודש ימים בבית גוברין. זה היה המפגש הראשון שלי עם מסגרת צבאית סדורה..

בין החניכים שלי היה עמוס אטינגר. היום הוא מפורסם למדי כמשורר ועורך התוכנית "חיים שכאלה" בטלוויזיה. בתור חניך היה בלתי נסבל, פרא אדם שלא פסק להפריע בפעולות. הדברים הגיעו לידי כך שלא הייתה ברירה אלא לסלק אותו מהתנועה.

ספק אם הבאתי תועלת רבה בתור מדריך ובתור מזכיר במחלקת החינוך בקיבוץ הארצי. בסך הכול העיסוקים האלה לא התאימו לי, ולא מצאתי אצל החניכים שלי את אותו הלהט ואת אותה הסקרנות כלפי הנושאים של השקפות עולם ואידיאולוגיות שכל כך האמנתי בהם.

כעבור זמן מה נתבקשתי בקיבוץ הארצי לעזור בארגון נערים לחבורות נוער.

הייתי מבקר משפחות במצוקה בשכונת שפירא, בנווה צדק וביפו ומנסה לשכנע אותם לשלוח בנים ובנות לחברות נוער בקיבוצים. תוך כדי כך מצאתי כמה מועמדים בוגרים שרצו ללכת לקיבוץ ושלחתי אותם לגבולות.

לא אוסיף לתאר את התקופה הזאת, כי היא הייתה קצרה למדי ובלתי חשובה. הימצאותי ברמת-גן מ-1952 ועד 1954 עזרה לי להתגבר על המשבר שנגרם לי עקב הפרידה. אך מבחינות אחרות היו אלו שנים עקרות ולא אתאמץ כדי להעלות זיכרונות מן התקופה הזאת, אין לה חשיבות מיוחדת בחיי מלבד העובדה שלא הצלחתי במיוחד בתחום ההדרכה.

 

הדברים שסופרו כאן התרחשו במהלך שנת 52 . בראשית השנה הוצאתי רישיון נהיגה, בהמשכה נפרדתי מחברתי בקיבוץ ולקראת סופה יצאתי להדרכה ברמת-גן. תקופת ההדרכה נמשכה כל שנת 53, בחורף יצאתי לקורס הצבאי, ובאמצע שנת 54 חזרתי לקיבוץ. במשך כל התקופה של שהייתי בפעילות תנועתית בעיר, התגעגעתי לקיבוץ, שם מעמדי בחברה ובעבודה היה איתן וזכיתי להערכה רבה. לעומת זה בעיר הייתי בורג קטן חסר חשיבות, בלי להצטיין בתכונות אופי וכישורים מיוחדים וגם בלי חוויות חדשות או עניינים שריתקו אותי.

בשנת 1954 קרו שינויים בגבולות. עוד לפני כן ב- 53 הגיע החלק השני של גרעין "אילן" לקיבוץ, הם היו צעירים מהראשונים והייתה ביניהם קבוצה של בוגרי התנועה בשוויץ. למרות התוספת הזאת בכוח אדם הקיבוץ לא גדל אלא להפך, המשיך להצטמצם: רבים מהותיקים עזבו, והעזיבות לא פסקו אף פעם. הן היו מאותן סיבות שגרמו לגלי העזיבה הקודמים, המצב הכלכלי הקשה, הריחוק ממרכז הארץ, השאיפות של האנשים ללמוד או סתם רצון להתנסות ולהתמודד במסגרות אחרות, הארץ קלטה עליה גדולה, עוזבי הקיבוצים שהיו בעלי מקצוע ותושייה בתחומים רבים, היו מבוקשים לתפקידים רבים במשק הארץ המתפתח. הייתה התפתחות כלכלית מהירה בגלל הצורך לקלוט את מאות אלפי העולים החדשים.

 

 

כפי שציינתי מקודם, גם הנגב זכה לקחת חלק בתנופת הפתוח ואלפי עולים חדשים הושבו על הקרקע במושבים החדשים בעל כורחם. כדי לבסס את החקלאות באזור הונח קו מים גדול, ארבעה עשר צול, מהירקון לנגב, וגם גבולות זכתה בתוספת גדולה של מים הודות לצינור הזה. באותו זמן התחילו גם בבניית המוביל הארצי שאמור היה להגדיל בצורה ניכרת את שטחי השלחין בנגב.

פיתוח הנגב והמשאבים שנרתמו לכך היו לפי לחזונו של דוד בן גוריון ראש הממשלה, אשר האמין שבנגב טמון עתידה של מדינת ישראל והציונות.

הדברים שהתרחשו בגבולות באותו זמן הותירו אותי קצת מרוחק למרות שהייתי מבקר בקיבוץ. הידידות ביני לבין יוסף וינשטיין נמשכה. תוך כדי כך התיידדתי גם עם צבי אשר עלה לארץ עם החלק הראשון של גרעין "אילן". הייתי קשור גם לרחל אשר יחד עם יעקב היו היחידים שנשארו מקבוצת "ניצנים" בגבולות.

הקיבוץ נערך לקבלת תוספת מים רצינית. הוחלט לנצל כמויות מים בחורף לגידולי פלחה בהשקיית עזר. זה היה ענף חדש וניסיון חדש. היה צריך להתארגן לקראת השקיית שטחים גדולים במהירות, עד כה לא היה שום ניסיון בדבר כזה. כל מה שעשו קודם לכן לא דמה למה שנדרש כעת. החברים בקיבוץ שעבדו בהשקיה התנסו רק בחלקות ירקות ומספוא קטנות. כעת דובר על מאות ועל אלפי דונמים של גידולי פלחה בהשקיה.

בקיבוץ חשבו עלי ושאלו אותי אם אני מוכן לחזור הביתה ולרכז את הענף החדש הזה. קבלתי את ההצעה ברצון ובהתלהבות. מאז בואי לגבולות ב- 49 רוב הזמן לא הייתי בקיבוץ. קודם היו עבודות החוץ ופלוג'ה ואחר כך השליחות התנועתית. גם בקיבוץ רצו שאהיה בבית כדי שאוכל לתרום יותר מבחינה חברתית.

מכל הסיבות האלה וגם בגלל העניין שהיה לי לנסות להצליח לבסס ענף של פלחה בבית אשר עם הזמן ישחרר אותנו מן הצורך לנדוד למרחקים, הסכמתי ברצון לחזור לקיבוץ, ואכן נפרדתי שלא בצער מחניכי בקן רמת-גן ובצער מאימי והלל בעלה וחזרתי אל קיטוני בגבולות.

בזה הסתיים עוד פרק משמעותי בחיי שהם עומדים בהחלט בסימן של פרקים מוגדרים ובעלי התחלה וסיום.

 

 

 

 

גבולות - פרק שני 1953-1963

 

הנה אני כותב דף אחר דף את זיכרונותיי והתיק בו אני שומר על הדפים הכתובים הולך וטופח. כאשר התחלתי בכתיבה לא ידעתי איזו צורה יקבלו הדברים, וככל שאני מוסיף לכתוב גוברים אי הנחת והרגשת החסר, שכן לא ניתן להקיף ולתאר את כל מה שעובר על אדם במהלך חייו.

 

כאשר אני משחזר ומעלה את הדברים ,יש דברים שעליהם אני כותב ויש דברים רבים שאינני מזכיר, ואולי יכולתי לכתוב אחרת לגמרי. מהרבה דברים התעלמתי. ג'ויס כתב את יוליסס, תאור יום אחד בחיי אדם אחד על גבי שש מאות עמודים. ובדברים שלי כאן כמעט שאינני נוגע בעולמי הפנימי, ברגשות, ביצרים, ולא כותב על התאוות והתסכולים, כמו שכמעט אינני מזכיר מחשבות על הגורל, היעוד על טעם החיים.

לכל זה לא נתתי ביטוי כשם שלא כתבתי כאן על התפתחות עולמי הרוחני, על ספרים שקראתי, ההצגות והסרטים ועל כל הדברים האחרים שעניינו אותי, ריגשו אותי והשפיעו עלי בתקופות שונות. על השקפת עולם פוליטית, וחסר רב גם בתחומים אחרים. האם ניתן להתעלם מן האירועים ההיסטוריים המשולבים במהלך חיי מבלי לתאר את השפעתם עלי? אני נולדתי עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עברתי את ימי מלחמת העולם השנייה באירופה, ובארץ עברתי את כל המלחמות. היו בזמני התפתחויות היסטוריות ופוליטיות שזעזעו את העולם, הייתי עד למאורעות האלה והנה קצרה ידי מלתארם. למעשה כל המאורעות נזכרים בכתיבתי בקשר אלי והשפעתם על מהלך חיי. יכולתי לכתוב גם אחרת ולתת למאורעות האלה הסברים וניתוחים כפי שראיתי אותם וכפי שאני מעריך אותם היום. אך משום מה לא בחרתי בדרך הזאת מראש ואני מודע למגבלותיי. אין כאן גם ניסיון ספרותי. לא עשיתי מאמץ לזקק ולתמצת את הדברים לכדי יצירה אומנותית, אינני מתאר חוויות חושניות, לא מראות ולא ריחות ולא צלילים, למרות שבכל האירועים היו חוויות כאלה. תיאורם היה מוסיף ממד ספרותי לדברים. אינני יודע מי ומתי יקרא את הכתוב כאן ומה יהיה יחסו אליהם. אני חושב שיש להם ערך עבור המשפחה, אם אי פעם מישהו יהיה מעוניין לדעת את הקורות אותי ואת הקרובים ביותר אלי.

 

כעת אני נזכר שמעט מאוד כתבתי על אנשים אחרים. לא תיארתי אותם בפרטים , אפילו לא את אלה שהיו קרובים אלי מאד, ואם ניסיתי עשיתי זאת בקיצור ובקווי רשום עבים בלי להיכנס לפרטים העדינים הדרושים לתיאורים כאלה.

בחרתי בדרך זו של כתיבה וגם כך מתארכת כתיבה זו לפרטיה מעבר לצפוי. עיסוק זה בעבר והצורך שיש לי להחיותו מעידים אולי על הרגשה של סוף המתקרב. מי יודע. חיים אנחנו בחוסר וודאות לגבי העתיד ואפילו הקרוב ביותר. כיוון שהתחלתי במלאכה בלי לדעת איזו צורה יקבלו הדברים עליהם אני כותב, חש אני כעת צורך להמשיך בכך ולשזור את חוט זיכרונותיי מן העבר הלאה עד לרגע בו הזיכרונות ישתלבו באלה של בני ובנותיי, ואולי אחד מהם ימשיך פעם לכתוב מן הנקודה שבה אני אפסיק.

 

כוונתי להשלים את כתיבת הזיכרונות באם יהיו לי הכוח והכישרון והרצון עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. אחרי זה נדמה לי שילדי יהיו כבר בגיל כזה שיוכלו להתייחס בדרך שהם ירצו לזיכרונות שלהם עצמם.

 

אני כותב הרבה יחסית על קיבוץ גבולות. אותם ארבע עשרה שנה שלי שם אולי המשמעותיים ביותר עבורי. החוויות שחוויתי שם נספגו ברקמותיי והפכו חלק מעצמי. עד היום כשאנחנו נפגשים עם חברים שהיו שם באותה תקופה, השיחה חוזרת לשם, ולאותם ימים קסומים של נעורינו. מעלים זיכרונות, מחליפים חוויות, כל אחד ואחד וזיכרונותיו. אם אני עוצם את עיני, אני יכול להתרכז ולהיזכר אפילו בריח הסולר שהיה ספוג בבגדי. ידי זוכרות את תחושת הידיות של הטרקטורים הזחליליים, את מגע החבל שבאמצעותו התנעתי את ה- 4D, או את ה- 6D, אני יכול לחוש את ריח שיח הלענה הנעקר במחרשה, הנגררת אחרי, את ניתורי הטרקטור מעל המהמורות בדרכי העפר, את צליפת הרוח המעורב בחול על פני בעוד אני דוהר בג'יפ פתוח בלילות ירח במשעולים האינסופיים, שקיעות וזריחות במדבר, את עצי הצאלה הבודדים הנטועים במרחבים. אהבתי את הנגב והייתי קשור בנופיו בכל נימי נפשי, אהבתי גם את חיי הקיבוץ. מאז בואי קודם לכן לקיבוץ מעברות לא הכרתי צורת חיים אחרת והייתי משוכנע שעלי להקדיש את חיי לעקרונות ולרעיונות שהאמנתי בהם.

 

חזרתי אם כן מהשליחות התנועתית בעיר אל הקיבוץ. בהתחלה חייב הייתי ללמוד את שיטות ההשקיה המקובלות. לכן התחלתי לעבוד בשלחין - במספוא ובגן הירק. המעבר לא היה קל עבורי, כי רגיל הייתי לעבודות על טרקטור, לנסיעות ולתנועה מתמדת. העבודה בשדות הייתה שונה וקשה. קשה היה להעביר צינורות, ובמשך יום עבודה שלם, להיות ברטיבות בעיקר בחורף.

בגלל הצורך לנצל את המים גם בשעות הלילה, עבדנו גם בלילות. היינו יוצאים לפתוח ולסגור קווי מים יום ולילה. עם הזמן הסתגלתי שוב לחיי הקיבוץ והמשק. בתקופת העדרי חלו בקיבוץ שינויים חברתיים ניכרים. גרעין "אילן" שבא אלינו מאירופה המערבית נקלט בקיבוץ ותרם הרבה לרמה הכללית. הם הוסיפו הרבה יכולת וכישרונות בתחום התרבותי. מאידך, התעוררו גם בעיות קשות אחרות. הייתה בעיית השפה. חברי גרעין "אילן" המשיכו לדבר ביניהם צרפתית וזה קומם את החברים האחרים. הדבר יצר רושם של התבדלות והתנשאות.

בעיה קשה נוספת הייתה בתחום השיתוף והשוויון. לחברי ההשלמה הזאת נשארו הורים באירופה וחלקם במצב כלכלי מעולה. ההורים שכאבו את הפרידה מבניהם ושידעו עד כמה החיים קשים בארץ ובמיוחד בקיבוץ, התחילו לשלוח חבילות לבניהם לקיבוץ. כך הופיעו באותם הימים קופסאות הנסקפה הראשונים, הקומקומים החשמליים, שוקולד שוויצרי ושאר דברים נהדרים. החבילות האלו החריפו את היחסים וערערו את השיתוף.

הקיבוץ רצה לשמור על עקרון השוויון, ובאחת השיחות הוחלט שיש למסור כל חבילה לכלל ותכולתה תחולק באופן שווה. הדבר הזה היה חסר היגיון משום שההורים התכוונו לפנק את בניהם לא הבינו בשום אופן משום מה מחלקים את החבילות שהם שולחים לכל הקיבוץ. אבל היו גם בעיות אחרות, כמו הזמנות לחו"ל לכל מיני אירועים משפחתיים, שאפשרו לבנים שלהם לנסוע לביקור הורים.

תמיד נמצאו סיבות מוצדקות לנסיעה והנסיעה עצמה הייתה על חשבון ההורים. בכל זאת הכניסו עניינים אלה מתח רב במצב החברתי שהיה ממילא מעורער כבר.

העזיבות נמשכו כל הזמן, ושיחות קיבוץ קשות עם העוזבים. לכולם היו נימוקים: אחדים היו צריכים לעזוב כדי לעזור להורים קשישים, אחרים הסתכסכו עם חברים אחרים או שלא היו מרוצים ממקום עבודתם. לא כולם היו מוכנים למאמץ שנדרש אז מהחברים,כגון תורנויות מטבח, עבודה בשבתות, תורנות לפריקת משאיות, החברות מאסו בעבודת המטבח, הכול היה בצמצום, ותנאי החיים הוסיפו להיות קשים.

 

אני התקשרתי יותר ויותר לצבי מגרעין "אילן". הוא עצמו התאהב ברחל. היו לנו שיחות ארוכות. צבי היה שונה מסוג האנשים שהכרתי עד אז. הוא היה אינדיבידואליסט והיו לו תוכניות לגבי עצמו ועתידו הוא לא היה משוכנע שיישאר שנים רבות בקיבוץ. הייתה בו אהבת חיים גדולה וידע גם לחיות. דרכו נהייתי מודע לאפשרות שאפשר וצריך גם ליהנות מהחיים. הוא חשב על העבודה בצורה אחרת משחשבנו אז ורצה ליעל כל הזמן ולהפוך את העבודה ליותר מאורגנת, נעימה וקלה. תמיד אמר שרק טיפשים עובדים קשה, וידע להוכיח שעם חשיבה מתאימה אפשר לארגן את העבודה בצורה כזאת שגם ההספק יהיה גבוה וגם העבודה תהיה קלה ונעימה.

היה זה צבי, אשר עוד בזמן שהייתי פעיל בתנועה, אמר לי שבקבוצה השנייה של גרעין "אילן, שהגיע משוויץ ישנה נערה שמתאימה לי והוא חושב שהיא תהיה חברתי בעתיד. קבלתי את דבריו בחוסר אמון וכבדיחה משעשעת, אילו ידעתי אז כמה נבואתו עומדת להתגשם.

 

אחרי שחזרתי לגבולות והתחלתי בעבודתי בפלחה בית (הכוונה בפלחה בית היא בגידולים בהשקיה. זאת, עם הגעת כמויות גדולות יותר של מים לגבולות). השתלבתי במהירות בחיי הקיבוץ. בתקופה הזאת היו לי גם אי אלו פרשיות רומנטיות, הייתי זקוק לחברה חדשה, ואכן חיי בתקופה הזאת כללו גם חיפושים בכיוון הזה.

הידידות עם רחל הייתה חזקה מאד באותה התקופה והייתי שותף גם לחיזורים של צבי אחריה. רחל הייתה במשבר אחרי שנעזבה על ידי יהושע וכנראה המשיכה לאהוב אותו. בכל הזמנים האלה שמרתי על הידידות רבת השנים שהייתה בינינו. הייתה גם פרשה רומנטית עם אחת גרושה עם ילדה שחיפשה את קירבתי באותה התקופה ושנינו נהנינו מיחסים נעימים ובלתי מחייבים.

מבין חברי גרעין "אילן" שהגיעו עם הקבוצה השנייה הייתה תמר. היא הייתה בולטת בחברה - בעלת מזג סוער והפכפך. תקופה מסוימת התחילה להיווצר בינינו קרבה מסוימת. שאני הייתי מעוניין בה מאוד אך מצידה לא הייתה מספיק התלהבות אם כי לא דחתה לגמרי את ניסיונותיי להתקרב אליה. הקשר נמשך במשך כמה חודשים. באחד הימים התפלאתי כאשר ר. חברתי הראשונה בקיבוץ ביקשה להיפגש אתי בסתר. נפגשנו והיא סיפרה לי שאיננה מאושרת בחיי נישואיה והיא חושדת שיאיר אינו נאמן לה. הוספתי להיפגש איתה עוד כמה פעמים, אך ראיתי שאין אפשרות וגם לא הרצון לאחות את הקרעים שפרמו את יחסינו. הייתה לי הרגשה שהיא מחפשת ידיד, או מישהו שישמע את צרותיה ואולי יעורר קינאה בלב יאיר. לא הייתי מוכן להשתתף במשחק הזה וחדלתי מלראותה. כעבור זמן מה הם נפרדו, ור. עזבה בהמשך את הקיבוץ. אינני יודע מה עשתה אחר כך, רק שהכירה מישהו בקיבוץ העוגן ועברה לשם. היא חיה שם עד היום הזה ומדי פעם אני פוגש בה בביקורי שם (1985). אחרי שיאיר עזב את רות הוא התחיל רומן עם תמר או אולי התחיל את הרומן בעודו נשוי, אינני יודע, על כל פנים הם התחתנו וחיים יחד עד עצם היום הזה.

ידידי צבי התאהב נואשות ברחל, והתחיל לחזר אחריה במרץ. רחל לא אהבה אותו ונהייתי מאין שליח מתווך ביניהם. רחל דחתה את חיזוריו שוב ושוב. גם הפעם עמדתי על אופיו המיוחד של ידידי, של צבי, הוא כלל לא התייאש. למרות סירובה של רחל המשיך לחזר אחריה לפי מיטב השיטות של החברה הבורגנית. היה מביא לה פרחים ומתנות מהעיר ושום סירוב לא השפיע עליו לחדול מכך. הוא היה עקבי ודבק במטרתו בצורה שלא העליתי על דעתי שאפשרית.

 

הייתה עוד דמות נשית שהסעירה את עולמי ואת עולמם של הבחורים הצעירים בגבולות. זאת הייתה מזל. את מזל שלחתי לגבולות כאשר עסקתי בקליטה בקיבוץ הארצי. היא פנתה אז אלי וביקשה להיקלט בקיבוץ. באותם ימים עוד לא בדקו בציציות והייתה גישה אוהדת ופתוחה לכל פניה כזאת. מזל, תמניה צעירה מאוד, הייתה בהריון מתקדם מאב בלתי ידוע, והייתה טיפוס שולי הקשורה בעולם עברייני על סף הזנות. רצונה להיות בקיבוץ נבע מכך שרצתה לברוח ולהסתתר עד אחרי הלידה. אני לקחתי ללב את המקרה והאמנתי שבכוח הקיבוץ לשקם ולשנות אותה.

שטעיתי בהערכתי. לנערה הזאת לא היו לה שום נתונים להשתלב בחיי קיבוץ. היא ילדה את תינוקה וזכתה בגבולות ליחס חם ואוהד אבל חיש מהר התברר שאיננה מסוגלת להיקלט והיא התחילה להתרועע עם גברים, בעיקר עוברי אורח שכירים שהזדמנו, מספר עובדי בנין ושומרים ונגר שכיר היו מסתגרים בצריף שלהם לילות שלמים למשחקי קלפים ומעלים ענני עשן. מזל חיפשה את קרבת הגברים האלה שהיו בודדים בגבולות, ושהיה להם כסף. והם היו זרים וארעיים. והיו החברה שלה גם כמה מהחברים מצאו את דרכם אל מיטתה והיא לא כל כך התנגדה ליחסים מזדמנים כאלה. האמת היא שהייתה יפהפייה ומושכת עד מאוד וגם אני נמשכתי אליה . מצד שני לא היה נעים לי לחפש את קרבתה בגלל מעמדי והערכה שזכיתי בה בחברה. לכן נמנעתי מלבקר אצלה מלבד פעם פעמיים ביקורים שהסעירו את חושי אך גם גרמו לי גם מבוכה נכרת.

צבי המשיך לחזר אחרי רחל במרץ, ולאט לאט נשאו מאמציו פרי. רחל התחילה להתרצות עד שלבסוף הוא השיג את מבוקשו. היא נהייתה חברתו ובהמשך עברו לגור בחדר משפחה.

תקופת מזל בגבולות לא נמשכה זמן רב. אחרי שילדה את תינוקה פתחה בתהליכים של אימוץ. הילדה נמסרה למשפחה מחוץ לקיבוץ ומזל עזבה יום בהיר אחד את גבולות. מאז נעלמו עקבותיה. שמעתי שנהייתה שחקנית והופיעה בכל מיני מופעי בידור שוליים. בקיבוץ לא מעט צחקו ממני בגלל הפרשה הזאת והזכירו לי שאני הייתי זה שטיפלתי בהבאתה לגבולות.

היה זה ניסיון צנוע שלי לתרום משהו "לתקון החברה". נכשלתי בכך.. בהמשך ,התנועות הקיבוציות נהיו הרבה יותר זהירות בקליטת בודדים מהחוץ., האנשים נבחנו על ידי פסיכולוגים והקיבוצים למדו להיזהר יותר.

בשבילי היה היבט נוסף בפרשת מזל עבורי. הזכרתי כבר בפרק שכתבתי על ההשפעה שהייתה עלי מצד צבי נשר. צבי היה סמל לשומריות, לשאיפה אל הנעלה והטהור שבאדם, להיות שומרי בטא הרבה מאוד. היה בכך גם מיסוד הסגפנות, בדיכוי היצרי והחושני. גם היחסים בין גבר ואישה נכללו בתחום זה. האידיאל הנשי היה בחברות, בקרבה רוחנית, באמונה וביעוד משותפים. במציאות לא כך התנהלו הדברים. כבר במעברות היינו עדים לרפיפות של קשרי המשפחה. היו הרבה פרשיות של בגידות, פרידות והתקשרויות. גם בגרעין בקבוצת "נשר" היה יסוד של הפקרות בהתנהגות של כמה בנות, אך כל זה לא העיב על האידיאל, הדברים האלה התפרשו כסטייה, כגילוי של חולשה.

אני חשתי היטב את הסתירה הזאת, והיא הייתה בתוכי. היו בי רגשות עזים ולא פעם התאהבתי נואשות למשל בילדה אחת מקבוצת אלון ואחר כך באמירה ואפילו במידה מסוימת בתמר, אבל בעת ובעונה אחת נמשכתי גם אל עולם אחר. ידעתי שעולם כזה קיים והוא זורם בזרם אפל מתחת לפני השטח. ועולם זה הוא אפל, יצירי וחושני.

כאשר הייתי בשליחות בעיר, לא פעם נמשכתי אל האזורים השוליים של העיר הגדולה. הייתי מסתובב בלילות ומתבונן בחיים הרוחשים בשכונות , הגעתי אל השטח הגדול ביפו, ראיתי את שם הזונות, את יושבי המסבאות ספוגי עשן, ואדי אלכוהול. הזונות קרצו אלי וקראו לי בקול צרוד.

העולם הזה שנגלה לי, דחה ומשך אותי כאחד. הוא הוסיף ממד נוסף להוויית ממד שהיה זר ורחוק ממני. כאשר הכרתי את מזל ובעיקר כאשר ראיתי אותה בקיבוץ, חשתי שהיא שייכת למעשה לעולם הזה ולא לעולמנו. גם התופעה הזו של התקבצות העובדים השכירים שהיו בקיבוץ סביבה הייתה מעניינת. גבולות הייתה מקום מרוחק ומבודד. אנשים שהגיעו אלינו כשכירים היו אנשים שעולמם נשבר היכן שהוא, גרושים, טיפוסים של שוליים. אלה היו אנשים חסרי בית שהיו מוכנים לחיות בגבולות בשביל פרנסתם. הם לא היו שייכים לחברת הקיבוץ. בערבים הארוכים בבדידות ובשקט של גבולות, הם היו חבורה זרה ומוזרה. מגוריהם מוזנחים, וכפי שסיפרתי מקודם הבידור שלהם היה משחקי קלפים ושתייה.

זה לא היה פלא שמזל נקלטה דווקא בחברתם. הקיבוץ דחה אותה והם קלטו אותה בשמחה. מזל הייתה עבורי סמל לנשיות, למיניות יצרית וחושנית האמת שהייתה יפהפייה, והפיתוי במבטה היה גלוי. למרות שהייתה צעירה עד מאוד הייתה חסרת אשליות כלפי החיים ורעיונות הקיבוץ לא חדרו לעולמה.

הרביתי לכתוב כאן על הפרשה הזאת עם מזל. שנים לא נזכרתי בה כלל והנה בעוד אני מעלה את זיכרונותיי על הכתב היא מתייצבת מולי, כמו עולה ותובעת את מקומה בחיי, פורעת סדרי נעורי, מסעירה את חושי, וכמו שואלת האם למדתי מאז משהו על החיים על נשים, האם גיליתי בשלושים השנים שעברו את סודן? . אני מרכין את ראשי ומודה שלא למדתי דבר אינני מבין עדיין, אני מברך אותך מזל שהצגת לי את השאלה הזאת בראשית חיי. לשווא אחפש את התשובה עד סוף ימי.

כך חלפו הימים. עבדתי קשה בענפים רבים, העבודה בפלחה בית עדיין לא סיפקה תעסוקה לכל ימי השנה. לכן יצאתי מדי פעם גם לפלוג'ה, אפילו עבדתי מדי פעם בצאן כי יצא לי להחליף עובד שנעדר. לא אהבתי את העבודה עם הכבשים. יצא לי גם לצאת עם העדר לפלוג'ה, בקיץ אחרי הקציר נהגנו להעביר את העדר לשם כדי שירעו על השלף. הפעם היה לי מוזר להיות בפלוג'ה שלא כפלח אלא כרועה צאן.

על גבול רצועת עזה עם חיילים מצרים מסמנים את גבולות המדינה

 

 

 

 

 

 

מרים

 

באחת ההזדמנויות שהייתי בפלוג"ה, כרועה צאן ולא כפלח, הכרתי את מרים אשתי לעתיד. מרים יצאה לשם יחד אתנו כמבשלת, ואני שעסקתי עם עדר הכבשים הייתי בא לאכול לא בשעות המקובלות, אני לא זוכר אם כבר בפגישה זאת נוצר קשר מיוחד בינינו, אבל אני פשוט זוכר שהיינו יחד. מרים הייתה זאת שצבי יעד לי עוד לפני שהגיעה לארץ, אבל כאשר באה לקיבוץ כבר לא הייתה לבד, היה לה חבר

בינתיים התחילו תמורות גדולות שקשורות בעבודתי. סוף כל סוף הגיעו כמויות מים גדולות לנגב והיה צריך למצוא להם שימוש גם בעונת החורף. בפעם הראשונה הגדלנו בצורה משמעותית את שטחי הפלחה בבית, שטחים חדשים רושתו בצינורות השקיה וציוד רב הגיע.

אני התמסרתי כולי לנושא זה. התחלתי לשכלל שיטות על מנת לאפשר השתלטות על שטחים גדולים. העקרונות שלמדתי מצבי, עזרו לי הרבה, הבנתי שהעיקר הוא לבצע את העבודה ביעילות ובלי מאמץ רב מידי. הייתי מוכן לנסות דברים חדשים, כמו שימוש בצינורות באורך 12 מטר במקום שישה, וכניסה עם עגלה לתוך שדה זרוע על מנת לפזר ולאסוף צינורות, דברים אלה לא היו מקובלים בגבולות, הודות לכמה שיטות חדשות ההספקים שלנו עלו על כל מה שהיה מקובל עד אז, הצלחנו גם לבצע עבודות בלילה כולל העברת צינורות בחושך והכנסתי לשימוש סוגים חדשים של ממטירים.

ההצלחה בפלחה האירה לי פנים. השדות היו מרהיבים, ולקיבוץ הגיעו מדריכים ונציגים ממשרד החקלאות שהביעו התפעלות מהישגינו. תודות להערכה לעבודתי נבחרתי להקים חווה ניסיונית קטנה בגבולות בפקוח ובהדרכה של משרד החקלאות ואגרונום מנוה יער התחיל לבקר בגבולות ולהדריך אותי בבצוע ניסיונות שדה.

הענף שלי הפך לענף לכל דבר. קיבלתי עובדים שעבדו איתי. ראשון העובדים היה יוסף מגרעין "אילן", ממוצא בלגי ושנינו מצאנו שפה משותפת ופעלנו בשיתוף פעולה הדוק בפתוח שיטות עבודה חדשות ולמען השגשוג וההצלחה של גדולי השדה.

שנת 1955 הייתה שנת מפנה בחיי. הענף בו עבדתי הלך והתפתח ודובר כל הזמן על גידול והרחבה. מסירותי לעבודה והצלחתי הביאו לי הערכה רבה , אך כאמור, ההתפתחות הגדולה והחשובה ביותר התרחשה בתחום האישי. באחד הימים הגיעה שכנה חדשה ליד החדר הזעיר בו גרתי. השכנה החדשה הייתה מרים.. אני לא זוכר איך התחיל הקשר בינינו, האם זה בא מצדי או מצידה עם ההכרות התחילו להתרקם יחסי אהבה וקרבה בינינו. האם זה התחיל במבט, או בשיחה אקראית בין שכנים אינני זוכר כבר, אבל הדברים התפתחו במהירות, שנינו נמשכנו זה לזו. אשר קרה בהמשך כנראה חייב היה לקרות יום אחד הרגשנו שנינו שאנחנו רוצים להיות ביחד. מרים עזבה את בן זוגה. הם לא היו נשואים רשמית והדבר לא היה כרוך בקשיים. אני חושב שגם לא פרץ משבר גדול, החבילה שלהם פשוט התפרקה.

יחסינו הפכו להיות גלויים. אהבנו מאד אחד את השני. עד מהרה נכנסנו לגור בחדר משפחה כפי שהיה מקובל בקיבוץ בימים ההם.

אחרי חודשים מספר בתאריך 30.5.1956 נישאנו ברבנות בעיר באר שבע כדת וכדין.

הנישואים הביאו לשינוי גדול בחיי והם בהחלט מהווים פרק חדש ומכריע בהם.

עד למאורע הזה חיי התנהלו במסלול שונה בתכלית. אישיותי עוצבה על ידי המאורעות ועל ידי התקופה והם לא הכינו אותי לשינוי הגדול הזה. למעשה כל חיי עד כה עמדו בסימן של ארעיות ונדודים.

בעשור שחלף עזבתי בית, משפחה, הייתי לבד לגמרי בשוויץ בעודי רק בן שלוש עשרה אחר כך חיי בקיבוץ מעברות, שמיר, ולבסוף גבולות, ללא בית קבוע ובלי משפחה קרובה, התרגלתי להיות לבד, העבודה על הטרקטור מהימים הראשונים ברחבי הנגב בהם עברתי מקומות רבים, לנתי באוהלים, בצריפים ובמחנות צבא נטושים וכן במגורים ארעיים בקיבוצים אחרים וכמובן גם בשדות הפלחה בפלוג'ה.

 

עניינים חומריים לא הדאיגו אותי. אחד השירים שאהבתי בתנועה היה "לנדוד לנדוד תשוקת שומר". במידה רבה חוסר התקשורת היה נוח לי ולא כל כך בקלות רציתי לוותר עליו. בזמן ההוא היו לי הרבה שיחות בעניין זה עם יוסף. גם הוא חיפש את דרכו ופעם אפילו היינו קרובים לעזוב את הקיבוץ, לעלות לירושלים וללמוד באוניברסיטה. אני הרגשתי שאינני בשל דיי, ושחסר לי ידע מסודר בתחומים רבים. למעשה למדתי בבית-ספר פחות או יותר רק עד כיתה ו' שאפילו אותם הפסקתי בפסח 1944.

הנישואים עם מרים שינו את הכול. האהבה שלנו גברה אז על כל השיקולים האחרים ומרים ידעה מהתחלה תמיד מה שהיא רוצה. בשלב מסוים התחילה לקבוע את העניינים עבורנו ולי היה נוח לקבל את נחישותה ואת כושר הארגון שלה. מכאן ואילך חיינו מתנהלים במסגרת המשפחה שהקמנו בגבולות.

 

 

מרים ואני בשדות הפלחה של קיבוץ גבולות

 

 

בתחילת שנת 56 מרים נכנסה להריון. עמדתי להיות אבא. איזו מהפכה בחיי! תוך כמה חודשים, חלו שינויים מפליגים בחיי ואני נסחפתי עם האירועים האלה, חלקי מאושר ושמח וחלקי חושש וחרד מה יהיה עם העתיד. מה צופן עתידי האם אני מוכן לכל האחריות הזאת הנופלת עלי לפתע, האם אני בוגר מספיק ומיושב במידה מספקת? מה עם התוכניות ללמוד, לנסוע, איזה יחסים יהיו לי מעתה עם העולם.

בשנים ההן הלכו והחריפו בעיות הביטחון. חדירות המסתננים לגבולות לא פסקו. רובם היו למטרות גניבה, היו גונבים מכל וכל בשדות, ברזים וצינורות ולא פעם בלילה היו חודרים אפילו לחצר הקיבוץ כדי לגנוב פרה. הגיעו אפילו לחדרים וגנבו בגדים ונעליים שהיו מונחים בחוץ. אבל לא רק גניבות היו. היו גם מארבים בוואדי ומיקוש בדרכים, הנסיעה בשדות הייתה מסוכנת. לא פעם עלה רכב על מוקש, המשאית של גבולות עלתה פעמיים על מוקש. זאת הייתה תקופת הפדאיון ופעולות התגמול. הקיבוץ היה מאורגן לכך היטב. הוקמה גדר משוכללת מסביב ובלילות יצאנו עם נשק לשדות, השמירה הייתה חזקה ויעילה.

יעקב ניצנים, שהגיע לקיבוץ קצת אחריי, נהיה מפקד המקום. סך הכול פרשה די מוזרה. יעקב שתמיד התעניין בנושאי בטחון לא היה יציב בנפשו, ופעמיים כבר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, למרות זאת הוא נשלח על ידי הקיבוץ לקורס קצינים, אחרי שסיים את הקורס נהיה מפקד המקום.

באותם הימים הייתה הפקרות רבה בכל ולא חששו להפקיד את ענייני הביטחון בידי אדם שבשום אופן אסור היה לו לעשות זאת ואפילו לא לשאת נשק. אך היינו צעירים ולא מודעים לאסונות שעלולים ליפול עלינו.

כך קרה שיעקב נהיה למא"ז, מפקד המקום. הוא גם נשא אישה מגרעין "אילן" ותקופה מסוימת נראה היה שהדברים מסתדרים על הצד היותר טוב. לדאבוני כל זה היה למראית עין. המחלה לא הרפתה ממנו. בהמשך נולדה להם בת, אחר כך הם יצאו מחיי ונעלמו ואפילו אינני זוכר כיצד ואימתי. רק אחר כך נודע לי שהוא שקע שוב פעם בדיכאון ושלח יד בנפשו. פקד אותו גורל, כמו אחיו חבר בקיבוץ אחר ששלח יד בנפשו שנים קודם לכן..

מרים ואני היינו מאושרים בתקופה הזאת, אם כי היו דברים שהעיבו על אושרנו ובעיקר מצבה של מרים בקיבוץ. היא לא אהבה את חיי הקיבוץ, ולא מצאה את מקומה בעבודה, בדרך כלל עבדה בבתי ילדים והייתה מטפלת מנוסה אך העבודה עם ילדים קטנים הייתה מתישה, היא הייתה גם קצת מפונקת ולא חזקה בזמן ההוא כמו שנהייתה עם השנים במבחנים הקשים שעברה. בעיני רבים אז, מחלות נתפסו כחולשה. אני לא הייתי כל כך מאושר מיחסה של מרים לקיבוץ. הייתה חסרה לה אותה ההתלהבות ואותה רמת הזדהות שהיו לי כלפי הנעשה. אני הייתי קיצוני מאוד, התבטאתי בשיחות בחריפות נגד העוזבים ונגד אלה שבעיני לא מילאו את חובתם בעבודה.

באותה תקופה היו כבר חברים אחדים שלא כל כך השתלבו בעבודה, חברים שהתחילו לדאוג לעתידם וניסו לארגן לעצמם לימודים ותפקידים שונים שהרחיקו אותם מן העבודה הפיזית. תופעות אלה קוממו אותי, כי האמנתי שבמרכז החיים בקיבוץ עומדת תמיד העבודה והיא הייתה קשה מאוד ודרשה מאמץ פיזי תמידי. זה בהחלט לא היה נעים לקום בארבע בבוקר לעבודה בטרקטור או בהשקיה, ללבוש בגדי עבודה רטובים ולצאת בקור מקפיא עצמות אל השדות, או להתלכלך בגריז או בסולר וסיד. הרבה יותר נוח היה להישלח ללימודים או לקבל תפקיד שאפשר חיים יותר נוחים. אכן היו כאלה שבתואנות שונות ידעו להסתדר ולהתחמק מן העבודות הפיזיות הקשות.

לגבי עצמי החמרתי מאוד בעניינים אלה גם אם הייתה בי משיכה ורצון ללמוד ולעסוק יותר בעבודה רוחנית ואינטלקטואלית, ראיתי בכך חולשה שאינה עולה בקנה אחד עם החיים בקיבוץ בשלב זה. באותו זמן חדלתי גם מהכתיבה. זו היא פרשה שלא הזכרתי אותה, אך בכל זאת אי אפשר שלא להעלותה. במעברות כתבתי יומן, היומן הזה נמצא איתי. אני מצטער שערכו של היומן הזה דל מאוד מבחינת תאור היסטורי של מאורעות. רובו עוסק בהשתפכויות נפש של נער מתבגר.

הדברים אינם מעניינים וגם אינם מקוריים במיוחד. אבל כהמשך לכתיבת יומן שלחתי ידי גם בכתיבת שירים. המשכתי בכך גם כאשר באתי לגבולות וראיתי את עצמי במידת מה פייטן, איכר, פועל ואיש רוח, כאשר השירים שכתבתי מחזקים את הערכותיי אלה. לצערי גם השירים הם חסרי עניין. לא היה בי הכישרון ואולי אף לא ההבנה לגבי מה שנחוץ למהות השירה. לא היה כשרון למטפורה אמיתית והשירים נשארו תשפוכת רגשנית של מילים של נער. אכן הייתי חסר כשרון לכתיבת שירים. למרות זאת בהתחלת דרכי נוצרה דעת קהל סביבי שראתה בי משורר וזכיתי בשל כך להערכה נוספת.

כמו כל מחלת ילדות, לא היה לדברים האלה המשך וכאשר התחתנתי ונוצר הקשר עם העולם המעשי של מרים חדלתי מהניסיונות המגוחכים האלה.

מרים הייתה בהריון. לקראת סתיו 1956 הלך והתדרדר מצב הביטחון. פעולות התגמול הלכו ותכפו ומתיחות רבה שררה באזור. באוקטובר אותה השנה פרצה מלחמת סואץ. היינו סביב מקלט הרדיו שהיה בחדר האוכל ושמענו את ההודעה המבשרת את הצנחת הכוחות במיתלה. למען האמת לא הבנתי מהתחלה את טעמה של המלחמה הזאת. מראשיתה ראיתי בה משגה פוליטי ועד היום אני מחזיק בדעה שהמלחמה הזאת יותר משהועילה גרמה נזק למדינת ישראל והייתה ביטוי לקוצר ראיה פוליטי והיסטורי.

הקיבוץ, נמצא בקו החזית ועוד באותו לילה התרכזה חטיבת שריון ליד הקיבוץ. החטיבה שעתידה לנהל את הקרב ברפיח. מפקד החטיבה ביקש את עזרת הקיבוץ למלא שרשרות כדורים למקלעים, ולילה שלם ישבנו בחדר האוכל ומלאנו כדורים לתוך שרשרות. בחוץ האדמה רעדה, הבהקים האירו את השמים מכיוון עזה ורפיח. אחר כך התרחקה המלחמה מאתנו. ליד השער פרקו טנקים ותותחים מתנעים. אחד התותחים האלה שהיוו חידוש בצה"ל, מנועו התחמם, השאירו אותו במקום עם הנהג ואמרו לו להמתין. כנראה שכחו אותו שם וכעבור יום הוא הכניס את התמ"ת לחצר לשמחת כל הילדים שבאו להשתעשע ולטפס על הטנק המפחיד. הנהג בילה לפחות שבוע בקיבוץ בהמתנה לחילוצו. כנראה שהעניין מצא חן בעיניו יותר מאשר להשתתף בקרבות.

חלפו ימי המלחמה. החידוש הגדול היה שסיני בידינו. מיד התארגן טיול של הקיבוץ לסיני. אני לא יכולתי להצטרף בגלל צרכי העבודה. לכן ארגנתי לי טיול פרטי. שנסענו בטרמפים, יחד עם יוסף שותפי לענף. הגענו עד לקנטרה דרך אל-עריש. הרושם שעשה עלי סיני אחרי הקרבות היה קשה. שיירות של רכב מצרי הרוס בצדי הכבישים. הרוגים מצרים היו פזורים בכל מקום נפוחים ומתפוררים. ריח מתקתק של פגרים לאורך כל הדרך. הגענו בטרמפים עד לקרבת התעלה. המרחבים האינסופיים של סיני עשו עלי רושם גדול. הייתה אוירה של ההפקרות. תחנות הרכבת הקטנות נבזזו על ידי החיילים שלנו. החיילים שהיו אתנו בטרמפ חיפשו ביזה, ולקחו מכל הבא ליד. שוב ראיתי כמה המלחמה נוראה ומשחיתה: ההפקרות הרשמית הזאת, איבוד צלם אנוש והזולות של חיי האדם.

הארץ הייתה כולה התלהבות מן הניצחון המהיר. התהלכו סיפורים על בריחת המצרים, שהשאירו נעליים וברחו יחפים. היה זלזול מוחלט באויב. מוטב היה אילו השקיעו אז את המאמצים להשיג שלום. לנו, כיבוש הרצועה שיפר את מצב הביטחון ולמרות זאת לא הצדקנו את המלחמה כעבור זמן גם ההישג הזה נלקח מאתנו ונאלצנו לסגת מסיני. חודשים אחדים מאוחר יותר כתוצאה מלחץ בינלאומי.

חודשיים אחרי המלחמה נהייתי אבא. מרים ילדה בביה"ח קפלן. כמה ימים לפני זה נסענו להורי לרמת-גן ומשם היא נסעה לקפלן. הייתה לה לידה קשה שנמשכה מיום שישי בבוקר ועד צהריי שבת. אני הגעתי לבית החולים ושם התהלכתי בעצבנות בפרוזדורים. בצהרים יצא הרופא ומסר לי שיש לנו בת.

כך נולדה אראלה בתנו הבכורה ב- 15.12.56, ומרים ואני הפכנו להורים צעירים. הייתי בן עשרים וארבע וחצי ומרים בת עשרים ושלוש.

אחרי הולדת אראלה תכפו הביקורים של הורי. גם התחבורה לגבולות השתפרה. היה כבר אוטובוס שהגיע אחת לשבוע. בקיבוץ נולדו כבר ילדים רבים, ולמרות זאת לא הייתה רגיעה בנושא החברתי. העזיבות נמשכו. חלק מהחברים של גרעין "אילן" נואש מן החיים בארץ וחזרו לארצות מוצאם. גם הותיקים המשיכו לעזוב. עזבו רווקים שלא מצאו בנות זוג ועזבו משפחות עם ילדים.

אחרי מלחמת סיני קיבלנו השלמה חדשה, הפעם גרעין ארצישראלי, מקן תל-אביב ומקן רחובות. זה היה גרעין "החוצבים", רבים מהגרעין הזה השתלבו בעבודה בפלחה איתי. הענף שלי גדל, והעסיק אותי הרבה מאד. הרחבנו מאוד את שטחי הפלחה המושקים, והגענו להספקים טובים מאוד בהשקיה וביבולים. אני עבדתי קשה, אך הייתי מרוצה במלאכתי. הידידות שלנו עם צבי ורחל נמשכה. לעומת זה יוסף ו. שהיה גם הוא ידיד קרוב לי, עזב את הקיבוץ, ונעלם מחיי לשנים רבות.

אראלה הייתה תינוקת חמודה מאוד, שקטה ורגועה רק רזה וקטנה מאוד. סוף כל סוף עברנו לגור בבניין, והצריפים השוודיים נתפסו על ידי חברי גרעין "החוצבים". אנחנו היינו שייכים כבר לוותיקי הקיבוץ. באחד הימים קיבלנו מקלט רדיו לחדר וגם כוננית ספרים משוכללת. התחיל תהליך של התברגנות אמיתית. מכשיר רדיו בחדר, איזו מהפכה כך הפך ביתנו להיות נעים ומסודר ובמיוחד הודות לטעמה ומסירותה של מרים שהוכיחה כישרונות יוצאים מן הכלל בתחום זה.

בתקופה הזאת, העסיקו אותי הרבה השאלות החברתיות של הקיבוץ. דאגתי מאוד לעתיד. כאבו לי העזיבות שלא פסקו, שלא פעם היו מלוות במחזות ובמעמדים מבישים. חברים קרובים שעשינו יחד אתם כברת דרך פתאום כשלו בדרך, מעדו והרימו ידיים. ראינו בזה בגידה בקיבוץ וברעיון כולו. חדלנו לדבר אתם וניתקנו קשרים.

אני התמסדתי בתקופה הזאת, רכשתי בטחון רב במקצוע. היו אלו שנים טובות עבורי.

בסוף שנת 57 מרים שוב הייתה בהריון, לא החלטנו על כך וקבלתי את העניין די קשה. בעומק נשמתי לא הייתי בטוח עדיין בעתיד, חששתי שעול הפרנסה של שני ילדים יכביד עלינו מאוד. רציתי ליהנות מהיותי צעיר וחששתי מהאחריות הכבדה של גידול שני ילדים. גם המצב בקיבוץ היה קשה והעתיד לא בישר טובות..

תיאורי התקופה מצויים לרוב בדברים שכתבתי עד כאן. השנים חלפו במהירות, ב- 1958 נולד דוד, ילד ערני ותינוק בכיין. ישבנו ערבים שלמים לנדנד אותו עד שנרדם. ואחר כך נהיה פעוט שובב, באלף עיניים היינו צריכים להשגיח עליו מפני תעלוליו.

ואז גם קרה שנבחרתי בפעם הראשונה למזכיר הקיבוץ (נושא התפקיד הרם ביותר בקיבוץ). היה בזה ביטוי לאמון הרב שרכשו לי. עמדתי בפני בעיות קשות מאוד לפתרון. היו בעיות עבודה, לרבות מהחברות. המצב החברתי והכלכלי היו בכי רע. וכל זה דרש את טיפולי. אני נהניתי מהתפקיד והצלחתי בו. הצלחתי לפתור בעיות קשות. הייתה לי לעזר דרך חשיבתי האנליטית והמקוריות. ידעתי לנהל ישיבות מזכירות ושיחות קיבוץ וכמעט תמיד הצלחתי להעביר החלטות שהייתי מעוניין בהן. למרות זאת התפקיד לא היה קל. הרבה ערבים הייתי צריך להקדיש לישיבות ודיונים ושיחות אישיות עם חברים וחברות על הבעיות שלהם. מרים לא קיבלה זאת ברוח טובה במיוחד. היא התרעמה על הפעמים שהשארתי אותה לבד, ולא הייתה לי לעזר רב. הייתה בה התנגדות כבר אז להרבה דברים שהיו בקיבוץ ומעמדה בחברה לא היה טוב במיוחד, למרות שהייתה מטפלת מסורה ומנוסה.

זמן מה אחרי הולדת דוד קרה אסון נורא. צבי ידידי בעלה של רחל, שבחרנו בו להיות הסנדק של דוד בננו, ימים אחדים אחרי ברית המילה, ערב אחד עבד במטבח שם עבדו גם שכירים ברחיצת כלים. באותו ערב גם אני עבדתי שם והיה צריך להסיע בסוף העבודה בשעה מאוחרת את הפועלים השכירים חזרה לאופקים. צבי לקח את הטנדר. מ. שמר ליד השער של הקיבוץ עם תמ"ק עוזי. צבי ביקש ממנו ללוות אותו לאופקים כי לא רצה לחזור לבד בלי נשק. מ. נסע עם צבי. כשהגיעו לאופקים והפועלים ירדו מהטנדר צבי ביקש לסובב את המכונית. מ. ירד כדי לכוון אותו. כשירד הניח את העוזי על המושב, טרק את הדלת והעוזי פלט צרור. צבי נפגע פצעי מוות. הסיעו אותו מיד לבאר-שבע, אך מאוחר מדי. הוא נפטר שם על שולחן הניתוחים.

אסון נורא. ידיד קרוב, בעלה של רחל ,שבעת האסונות. מה אכזר יכול להיות הגורל. צבי האדם היקר, הידיד אוהב החיים, השאיר את רחל ואת מירה בתו תינוקת בת כמה חודשים בלבד.

מותו של צבי גרם לי זעזוע עמוק, שוב אבד לי ידיד קרוב. שוב פגע מוות חסר פשר ומקרי בקרבתי. רחל לא הייתה בקיבוץ כאשר זה קרה ואני נסעתי לבשר לה את הבשורה המרה. היא הייתה בגבעת חביבה בקורס כלשהו הקשור בחינוך הגיל הרך. להביא בשורה כזאת לאדם קרוב הייתה משימה קשה מנשוא, אך האם הייתה לי בכלל ברירה?

באחד הימים, כמעט נפגעתי אני. היה זה באותה תקופה. הקיבוץ רכש טרקטור חדש, ורק שני אנשים היו רשאים לנהוג בו, מרק רוזן ואני. מרק היה רכז המוסך ואני רכז פלחה-בית. שבת אחת יצאתי לגיבוב בהכנת חציר במשמרת בוקר משעה ארבע ועד לצהרים, כאשר חזרתי לחדר האוכל, חיכו לי שם ובקשו שאסיע קבוצת נערים שבאו לקיבוץ למחנה עבודה לטיול בשדות ובגבולות הישנה. אמרתי להם לפנות ולבקש את מרק, כי הייתי עייף מאד, וכדי שהוא יסיע את הנערים. גם מרק לא התלהב מהרעיון הזה אך אחרי הפצרות הוא נענה.

הלכתי לאכול ולהתקלח בזמן הזה הוא רתם פלטפורמה לקח את הנערים ויצא לכוון גבולות הישנה. בעודי מתקלח נשמע פיצוץ חזק. יצאתי החוצה בריצה ונסעתי במהירות יחד עם חברים אחרים לכוון מקום הפיצוץ. שם ראינו מיד שהטרקטור עלה על מוקש. רבים מהנערים נפצעו. גם מרק נפצע קשה. הגיעו אמבולנסים מכל האזור, הגישו עזרה ראשונה במקום, ואחר כך פינו את כל הפצועים לבית החולים בבאר שבע. במזל איש לא נפצע פצעי מוות.

מרק היה פצוע קשה וחודשים היה מאושפז בבית חולים. זהו שוב אחד המקרים שבהם ניצלתי בנס מפגיעה. כמה פעמים זה כבר קרה לי בעבר? המשכתי למלא את תפקיד המזכיר יחד עם ריכוז הפלחה. שני הילדים, אראלה ודוד, גדלו והתפתחו. הורי הרבו לבקר והיו מביאים ממתקים ומתנות לילדים. החיים התנהלו פחות או יותר על מי מנוחות.

תיארתי תאור מפורט את קורותיי בגבולות מהתחלה, אפשר כמובן עוד ועוד להעלות זיכרונות מהתקופה ההיא . אפסיק לעשות זאת כי ממילא הדברים מתארכים מעבר למתוכנן. אולי רק אתאר עוד פרשה שכעת עלתה בזיכרוני, ואחר כך אמשיך בקצב מתוגבר לתאר את השתלשלות מאורעות שניתבו את מהלך חיי אל זמנים קרובים יותר.

מה שאני מבקש לתאר כאן קשור בענייני עבודה. הזכרתי כבר שנהייתי מומחה לענייני השקיה. במיוחד עניין אותי הנושא, של שיפור שיטות והכנסת ייעול בעבודה. בתחום הזה הגעתי להישגים ניכרים, אבל תמיד העסיקה אותי השאלה האם אפשר למצוא תחליף להעברת הקווים,שכשלעצמה הייתה עבודה פיזית שמתבצעת בתנאים קשים , ביום ובלילה, בעיקר בימי החורף הקרים. באותו זמן בסוף שנות החמישים, לא היה עדיין תחליף להעברת הקווים בידיים. היה ידוע למומחים שבארצות הברית יש מתקני השקיה ניידים שנעים בכוח המים ומשקים שטחים גדולים.

הטכנולוגיה הזאת הייתה מוכרת אבל לא הובאה לארץ בגלל מחירו הגבוה של הציוד, האחים בנימינו בעלי חווה חקלאית בקרבת מושב מבטחים בשכנותנו, ניסו ללא הצלחה להעלות קווי השקיה על גלגלים שינועו בצורה אופקית מברז לברז בשדה.

יום אחד במקרה הגעתי לפתרון פשוט ובלתי צפוי לבעיה הזאת. זה היה כאשר בשעה מאוחרת של אחר הצהרים חזרנו עם יוסף ה. מן השדות לכיוון הבית. ראינו פתאום שבשדה שמיועד לחריש, נמצא קו מים ששכחנו להוציא. היינו עייפים ולא היה לנו חשק לפרק את הקו ולהוציא אותו בידיים מהשטח, ואז בהברקה של רגע, קשרתי חבל אל הצינור ומשכתי את הקו כולו החוצה מן השדה. רק אחרי שעשינו זאת עלה על דעתי שאפשר ליישם את השיטה הזאת כשיטת השקיה ולגרור קווים לאורך השדה במשיכת טרקטור. בימים הבאים התמסרתי לפתח את הרעיון הזה. המסגרים נרתמו לעניין ויצרו מגלשות שהרכבנו על הקו. יצרנו גם תוף עם כבל שאפשר לטרקטור שעמד מחוץ לשדה לגלגל את הכבל ולמשוך את הקו, השיטה פעלה היטב. בכל המעשים האלה שותף גם מדריך ממשרד החקלאות, ובשלב מסוים הוא הזמין את אנשי המקצוע מאיגוד מגדלי ירקות ורשות המים כדי להדגים להם את השיטה שהמצאתי.

לצערי האורחים מצאו פגמים בשיטה וטענו שיש קושי ליישם אותה בשדות שאינם ארוכים מספיק כדי לאפשר את משיכת הקווים. הם טענו שהשיטה מתאימה אולי לגבולות ולעוד כמה מקומות דומים ומקוצר ראות או שיקולים אחרים לא ראו בה חשיבות ארצית. דעתם השלילית רפתה את ידי וגם בקיבוץ לא הייתה התלהבות להוסיף עוד הוצאות לניסיונות שהיו דרושים לפתח את השיטה עד הסוף.

אז לא שיערתי עדיין איזה עתיד גדול צפוי להמצאתי. כעבור שנים אחדות התקבלה שיטת ההשקיה הזאת כשיטה הנפוצה ביותר והיא מקובלת עד היום. המעניין הוא שהאיש שבא לבקר אצלי וראה את ההדגמה של השיטה שלי, רשם הוא לעצמו את ההישג של המצאת השיטה ואפילו קיבל פרס קפלן עבורה.

אילו הייתי ממשיך לעסוק הלאה בהשקיה לא הייתי מרפה מהנושא והייתי מביא את השיטה עד ליישומה השלם. אבל באותו זמן עניינים אחרים הסיחו את דעתי מן הדבר הזה. ענייני הקיבוץ התחילו להעסיק אותי יותר ויותר. תפקידי כמזכיר דרש את מלוא תשומת לבי ולענף נכנסו כוחות חדשים שהחליפו אותי בהדרגה יותר ויותר.

בינתיים גבר הלחץ בקיבוץ סביב הנסיעות לחו"ל. כמעט כל חברי גרעין "אילן" יצאו מכבר לבקר את הוריהם. גם מרים התגעגעה מאוד לראות את ההורים שלה. הם לא הכירו אותי ולא ראו עדיין את נכדיהם. במקרה שלנו מצבם הכלכלי של הורי מרים לא אפשר להם להציע לנו את מימון הנסיעה. בשלב מסוים, הסבתא של מרים הציעה לשלם לנו נסיעה לשוויץ. שמחנו מאוד להצעה הזאת והיה ברור שמגיע לנו לנסוע. כאשר העניין נהיה מעשי פנינו לקיבוץ ובשיחת הקיבוץ אישרו את נסיעתנו זו לשוויץ, שלא על חשבון הקיבוץ. כך קרה שבקיץ 1961 הגיע הכסף שהסבתא שלחה ואנחנו התחלנו להתכונן לנסיעה.

הסבתא של מרים שהייתה ידועה בקפוצת יד שלחה לנו אלפיים פרנק, שזה לא היה הרבה למימון נסיעה של משפחה עם שני ילדים, לאירופה. אנחנו חשבנו שכאשר נגיע להורים של מרים הם יעזרו לנו שם גם במעט כסף כדי שנוכל לבלות את החודש באירופה בצורה מהנה ושנוכל גם ליהנות קצת. כמובן שחיפשנו את הדרך הזולה ביותר כדי להגיע לשוויץ. לכן בחרנו בדרך הים, כי ההפלגה באוניה הייתה אז זולה מאשר במטוסים. קנינו כרטיס לאניית נוסעים יוונית ששטה מחיפה לוונציה. למזלנו נתיב ההפלגה של אוניה כלל גם תחנות אחדות בדרך: קפריסין,רודוס, פיראוס ולבסוף את העיר וונציה. משם היה עלינו לנסוע ברכבת לשוויץ. מעניינת כשלעצמה הייתה העובדה שההורים של מרים עברו לגור בשנים האחרונות מג"נבה ל"בה", שם הייתי שנה בזמן המלחמה כילד פליט. כעת עמדתי לחזור לשם כתייר. התרגשתי לא מעט לקראת הפגישה עם המקומות המוכרים לי מילדותי ושמחתי לחזור לבקר בשוויץ ארץ מקלטי בזמן המלחמה.

 

 

 

נסיעה לאירופה ב-1961

 

אחרי שסיימנו את כל ההכנות, עלינו על האנייה ביוני 1961, מרים, אני, אראלה ודוד. אראלה הייתה בת ארבע וחצי ודוד בדיוק בן שלוש. הילדים היו חמודים מאוד, אבל לא תארנו לנו עד כמה יהיה קשה לנסוע אתם לחוץ לארץ. דוד לא הפסיק להתרוצץ על הסיפון של האונייה ואני הייתי צריך לרוץ אחריו לכל מקום. נוסף לזה הוא עוד הרטיב בלילות וזה היה קשה מאוד בתנאי נסיעה.

ההפלגה באוניה הייתה חוויה יוצאת מן הכלל. האוכל היווני היה מעולה ואנחנו נהנינו מכל רגע. האנייה עצרה ועגנה בדרך. ביקרנו בפמגוסטה וברודוס. אחר כך היה קלקול בספינה והיא בקושי הגיעה לנמל פיראוס. עברנו את מיצרי קלרינט, וצפינו במראה המרהיב ביופיו של המייצר. אחר כך הגענו לנמל פיראוס. האנייה הועלתה שם על מבדוק ואנו קבלנו רשות לבקר בעיר. היינו צריכים להישאר בפיראוס רק חצי יום אבל בגלל התיקונים נשארנו יומיים. בערב חזרנו לישון באוניה. התנאים היו קשים כי לא היה חשמל ולא מים זורמים, היה חם מאד ולא היה מזוג אוויר. הכול היה משותק בגלל התיקונים. באותם יומיים טיילנו בפיראוס ובאתונה, היינו כמו בני כפר שמגיעים לעיר גדולה. הכול עשה עלינו רושם. היינו מאושרים מכך שהנה אנחנו סוף כל סוף ביחד כל המשפחה, נהנים מכל רגע. כעבור יומיים שלושה שוב הפליגה האנייה לדרכה והגענו לוונציה. העיר הזאת הקסימה אותנו. ביקרנו בה לרוחב ולאורך. שטנו בגונדולה, הפלגנו בסירה לאי מורנו וביקרנו בבתי מלאכה לזכוכית, התפעלנו מתעלות המים ומהכיכרות המרהיבים. היינו גם שם יום או יומיים ושם עלינו על הרכבת הנוסעת לשוויץ. שוב פעם עברתי את מנהרת הסימפלון וכך הגעתי לעיירה "בה" בפעם השנייה בחיי.

התרגשתי מאוד כאשר הגעתי שוב לעיירה הזאת שעזבתי אותה שש עשרה שנים לפני כן. הרושם הראשון היה כאילו הזמן עמד מלכת, אותה תחנת רכבת, אותו הר מכוסה שלג עד: "הדן דה מידי" כאילו משקיף על העיירה, גם הרחוב הראשי על בתיו ומרפסותיו המקושטים בפרחי גרניום היו כמו שזכרתי מן העבר.

כבר למחרת בעיירת "בה" הלכתי לבקר את הבית בו הייתי בימי המלחמה, את בית הילדים שנמצא בקצה העירייה בין גבעות מוריקות ומטעי פרות. הלכתי לשם עם הילדים שלי, אראלה ודוד והצטלמנו שם על רקע הבית, שהפך כבר מזמן לבית מגורים רגיל ולא נשאר שום זכר לימים בהם שמש בית עליית הנוער של "החלוץ" בימי המלחמה. לא יכולנו להיכנס פנימה, אבל עצם הדבר לראות אתו הבית אפילו רק מבחוץ אחרי כל כך הרבה שנים עורר בי זיכרונות נוסטלגיים על הימים ההם ועל מה שעבר עלי שם.

הפגישה עם ההורים של מרים הייתה מרגשת מאד גם אם מיד נוכחתי שיהיה לי קשה להתקשר אתם, בגלל השפה. הייתי צריך להסתפק במעמד של שותק ושל כזה שאינו יכול לקחת חלק בשיחה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי עד כמה חסרה לי שפה זרה, אירופית מתקשרת.

ההורים של מרים היו עבורי הפתעה. תיארתי לי אחרת את הפגישה אתם. חשבתי שאחרי פרידה ממושכת כל כך מבתם, כאשר היא חוזרת עם בעל ונכדים, הם יהיו מאושרים ויצאו מכליהם כדי להנעים את הימים שבהם אנו במחיצתם. משום מה אחרי שחלפו הימים הראשונים וההתרגשות של הפגישה, התחלתי לחוש שבמידה מסוימת אנחנו מכבידים עליהם. הייתי רגיל למסירות ללא סייג של אימי בכל הקשור אלינו ולנכדיה. לעומת זאת ההורים של מרים היו מסוגרים הרבה יותר והקפידו על אורח חיים מסודר עם רתיעה מכל הפרעה. הילדים שלנו היו חמודים, אבל הם באו מאווירה של חופש ישראלי בקיבוץ ולא התנהגו כמו הילדים הטובים והמחונכים של שוויץ.

בעיה נוספת שהתעוררה הייתה בעיה כספית. הכסף שהבאנו ושנשאר לנו היה מעט מדי כדי לאפשר נסיעות וטיולים. ההורים של מרים הבהירו לנו מיד שאין בידם לעזור לנו ושעלינו להסתדר בכוחות עצמנו. היחס הזה מצדם פגע בי , כי הך הבהירו לנו שאינם לוקחים חלק בנסיעתנו, הרגשתי את עצמי מושפל כאדם מבוגר ועצמאי שחייב להיות עד כדי כך תלוי בחסדים של אחרים ונדרתי נדר לא לחזור שוב לחו"ל בלי שיהיו בידי האמצעים כדי ליהנות בצורה מינימאלית מהנסיעה בכוחות עצמי.

למזלנו כעבור כמה זמן מה הגיעו דוב ואילנה ואלישבע הקטנה , אשר היו באותו זמן בשליחות בטוניס ובאו לשוויץ ולצרפת לחופשת הקיץ. דוב הבין מיד לאיזה מצב נקלענו, והוא התנדב לצרף אותנו לנסיעה גדולה שעמד לעשות לצרפת. הודות לו זכינו באמת בחוויה יוצאת מן הכלל. נסיעה לדרום צרפת ל"פרובנס" יחד אתם.

מהנסיעה הזאת באירופה יש לנו הרבה שקופיות ותמונות. אני שמח עד היום שלא חסכתי לתעד אותה באופן זה. אינני רוצה להיכנס לכל הפרטים של הנסיעה במכונית הדופין הקטנה של דוב, אבל זאת הייתה נסיעה של שבוע ימים בה הגענו לדרום וביקרנו באתרים המפורסמים ביותר של "הקוט-אזור" עד למונטה קרלו והגבול האיטלקי במנטון. מהנסיעה לדרום חזרנו לז'נבה, אל ביתה של הסבתא. גם לה הסברנו שהכסף שהיא שלחה לא מספיק לנו, אבל גם היא לא הייתה מוכנה להוסיף אפילו לא פרנק אחד. הייתי מאד מודאג מכך שנשאר בלי אף פרוטה ולכן צלצלתי להורי ובקשתי מהם לשלוח לי מיד כסף. הורי שהבינו את מצבנו חילצו אותנו על ידי משלוח סכום כסף שאפשר לנו בכל זאת ליהנות מן הימים שעוד נותרו לנו ומן הנסיעה בדרך חזרה. יחסם של הורי מרים הפתיע אותי מאוד, לא בקשנו מהם דבר כי ואפילו לחתונה של בתם לא הוציאו פרוטה. האבא של מרים עבד במשרה מכובדת בבית חרושת וקשה היה לי לתאר שפועל מקצועי בבית חרושת שוויצרי איננו מרוויח די כסף ואיננו יכול להרשות לעצמו לארח את בתו ואת נכדיו.

מתברר שגם דוב ואילנה זכו ליחס דומה מצדם ושמענו מהם סיפורים שונים ומשונים בעניין זה.

אני הייתי רגיל ליחס שונה לגמרי מצד האימא שלי שהייתה נותנת את כותנתה האחרונה רק כדי לארח את נכדיה ולא היה עולה על דעתה לראות בדבר שאלה של כסף .

ניחא, גם זה עבר, בעתיד עוד ייקרו דברים חמורים יותר מכך. למזלנו, הבעיה נפתרה, תמורת התחיבות להחזיר את הכסף בארץ, קבלנו בבנק לאומי בז'נבה הלוואה של חמש מאות פרנק שאפשרו לנו לסיים את הטיול שלנו בחו"ל בצורה מתקבלת על הדעת ולא נזקקנו יותר לחסדים..

הדרך חזרה לארץ עברה בלי אירועים מיוחדים, הפעם לא הייתה תקלה באוניה וההרמס שטה על פי התוכנית המקורית. ביקרנו בדרך בוונציה, פיראוס, רודוס ופמגוסטה ושבנו לארץ לשמחתם הגדולה של הלל ואימא שחיכו לנו בנמל חיפה ומשם - לקיבוץ גבולות - שם ציפו לנו בעיות ומאבקים חדשים.

בקיבוץ העניינים היו בכי רע. העזיבות נמשכו. קשה במיוחד היה מצבם של הורים עם ילדים. קבוצות ילדים התפוררו עקב העזיבות הרבות, וקשה היה להרכיב קבוצות חד גיליות. שוב נבחרתי להיות מזכיר והרבה מזמני ביליתי במסדרונות הקיבוץ הארצי שם תבענו עזרה מהתנועה, השלמות וכוח אדם זמני על מנת לאפשר לנו להציל את הקיבוץ. הפתרון שנמצא למצבנו היה במשלוח קבוצת שנת שרות שלישית, ואימוץ על ידי קיבוץ ותיק. בדרך זאת נוצר קשר עם קיבוץ שריד, שהתגייס להצלת גבולות. משם הגיעה קבוצת חברים, בערך חמשה עשר איש גם משפחות וילדים, שתרמו הרבה להתגברות על קשיים מידיים בענפים השונים, הם באו לעבוד בפלחה ובפלוג'ה. נדמה היה שבעזרתם נוכל לצאת מן המשבר החמור אליו נקלענו. רבים מחברי גרעין "אילן" האירופאים, התייאשו מהקיבוץ ומהארץ וירדו. מבחינה חברתית, הוסיפו להתקיים מתחים רבים והמשברים נמשכו.

מיד עם שובנו מהחופש בחו"ל נפלתי לתוך הקלחת של בעיות ומשברים בקיבוץ. מילאתי את תפקיד המזכיר במסירות ובהצלחה, עד כמה שהתנאים אפשרו זאת.

באותו זמן בחוגים המקצועיים התחילו לדבר על נושא הסיוע החקלאי לאפריקה. דמיוני נדלק. ראיתי את עצמי מועמד מתאים לאפריקה בתור מומחה חקלאי. דברו על מאלי, על חוף השנהב, גינאה, מקומות שהכרתי רק מהספרים. העניין קסם לי מאד והרגשתי שאוכל למלא שליחות ויעוד בעזרה לעמים שהשתחררו זה עתה מעול קולוניאלי וסובלים מפיגור בכל התחומים.

במצב שהיה בגבולות לא היה לי שום סיכוי שהקיבוץ יאשר לי שליחות חקלאית מסוג זה. הייתי חיוני בקיבוץ גם בעבודה וגם בתפקידים. באותו זמן קיבוצים אחרים שלחו חקלאים מנוסים לסוגי שליחויות של סיוע חקלאי, אך לגבי גבולות רעיון כזה היה אבסורדי.

לעומת זאת דובר איתי אז על אפשרות אחרת והיא יציאה ללמודים כדי להכין אותי להוראה במוסד החינוכי שאמור היה להיפתח במרכז האזורי בקיבוץ מגן. גם מרים הייתה מועמדת ללימודים של גננת. לא מעט התלבטנו בסוגיה הזאת, היציאה ללימודים ממושכים משכה את ליבי. מאידך היה ברור שיציאה ללמודים תהווה התחייבות להישאר בקיבוץ, ובאותו שלב כבר לא הייתי לגמרי בטוח שאכן זה רצוני, גם מרים התלבטה והיה בה רצון שהתחזק עם הזמן לעזוב. אני חלמתי על נסיעה לאפריקה, והייתי בטוח שיש לי הניסיון והיכולת לתרום לנושא הזה, והערכתי שאם אציג את מועמדותי למשרד החקלאות לא תהיה להם סיבה שלא להיענות לי.

 

המכשול העיקרי למימוש המטרה הזאת היה הקיבוץ עצמו. הבנתי שלעולם לא יתנו לי לצאת לשליחות מטעם קיבוץ גבולות. הקיבוץ היה קטן מדי ואי אפשר היה להיענות לכל המאוויים של החברים. ממילא היו כבר מספר אומנים שלא רצו לעבוד ודרשו לעסוק רק באומנותם. היה לנו מרק שפס שראה עצמו צייר, הייתה רות שחר מוסיקאית, כנרית, וגם שייקה מגרעין "החוצבים" שחקן וצייר ויענקל'ה האומן, ועוד אינטלקטואלים, כמו יוסי אמיתי, ויהודה סבוראי, ועוד אנשים שלא היו עשויים ולא התאימו לעבודת כפיים.

כולם רצו, ג'ובים ומספר החברים שהיו מוכנים לחיות חיי עבודה אפורים יומיומיים, הלך והצטמצם. גם אלה שבאו משריד ראו את עצמם כתושבים ארעיים. אף אחד מהם לא חשב להישאר, לכולם היו תכניות אישיות אחרי סיום שירותם בגבולות במסגרת ה.ש.ש.ש. (שנת שרות שלישית).

באותו זמן התחלתי להרגיש במחנק הולך וגובר מאורח החיים בקיבוץ. האתגרים הגדולים של התקופה הראשונה עברו: שדות הפלחה ושיטות ההשקיה שכה טרחתי לשכללם הגיעו לרמה מקסימאלית בתנאים הקיימים. הבעיות החברתיות לא עמדו לפני פתרון והעזיבות לא פסקו. עמדנו לקבל שוב השלמה חדשה, גרעין צעיר מהתנועה בארץ. היה ברור לכולם שגם הם יעזבו עם הזמן כפי שקרה עם הגרעינים האחרים. שכבת הותיקים הלכה והצטמקה והעתיד ובעיקר עתיד הותיקים בגבולות נראה היה חסר מוצא.

באותם ימים התחלתי להרגיש שעלי לנקוט צעד מכריע. החיים הפכו לשגרה שוחקת. היה אמנם שיפור בתנאים החיצוניים, וסוף סוף נסלל כביש גישה לקיבוץ ואוטובוס התחיל להגיע בהתחלה פעם בשבוע ואחר כך מדי יום.

דברים אלו הביאו אתם שינוי גדול: לא עוד הבידוד של השנים הראשונות. נוכחתי לדעת שמעגל חיי סובב סביב ציר צר מאוד. מעולם לא הכרתי צורת חיים אחרת, מגיל רך י נמצאתי בחברה חשוף ללחציה. רצונותיי, תקוותיי ואפילו זמני הפנוי אינם בידי, תמיד אני חייב להתמודד עם החברה הסובבת אותי וחונקת אותי. גם השגרה היום יומית הופכת מכבידה, ההליכה האין סופית לחדר האוכל, על אותם שבילים כל יום , בעוד אני צעיר עדיין. האם עלי להשלים שכך יהיה עד סוף ימי ולקשור את חיי למקום אחד, לאזור אחד, לצורת חיים מיוחדת במינה, בעוד לי עצמי לרצונותיי ולחלומותיי כמעט אין סיכוי בלי שאחרים יתנו את הסכמתם לכך.

פתאום נהיה לי קשה להשלים עם הרעיון שכל חיי ימשיכו לעבור באותה מסגרת ובאורח חיים שכה מוכרים לי. רציתי להתנסות בדברים חדשים. כאן ידעתי כבר את כל הצפוי לי, ראיתי גם שלעומת קיבוצים ותיקים וגדולים, שם האפשרויות להתפתחות מרובות ומגוונות, המצב בגבולות אינו משתנה במשך שנים. העול הרובץ על הבודדים שמתמידים ושנושאים בעול הופך להיות קשה מיום ליום.

התווסף לכך שאראלה ודוד נשארו למעשה בלי קבוצת ילדים המתאימה לגילם. הדברים הגיעו לכך שהם צורפו יחד לאותו הגן למרות הפרש הגילים ביניהם. התברר שגם בבית ספר אשר ייפתח בקיבוץ מגן גם שם הם יצטרכו ללכת לאותה הכיתה.

האווירה בקיבוץ נהייתה כבדה מיום ליום. בין הוותיקים התחילה תסיסה. דיברו כבר בגלוי על חוסר האפשרות להמשיך לקיים את הקיבוץ. האנשים התבגרו, הילדים גדלו והעתיד נשאר מעורפל.

בקיבוצים האחרים במרכז הארץ הגיעו ימי הרווחה, התחילו נסיעות לחו"ל, תקציבים נדיבים לבניה, לריהוט ולביגוד. אנחנו תמיד היינו בקשיים, ולקשיים לא נראה סוף. אמנם הבטיחו לנו השלמות אך הם היו צעירים ולמי היה הביטחון ש הם יישארו בקיבוץ?

שורות הותיקים הידלדלו מאוד. גם היחסים החברתיים בין הותיקים לא היו תקינים ביותר. הייתה חשדנות רבה ונפערו בקיעים גדולים בשיתוף ובשוויון. פתאום היו כאלה שהיה להם כסף (נהגים, גזברים, מרכזי קניות), הקיבוץ שנאבק בהתחלה בשצף קצף נגד כל גילוי של חוסר שיתוף ראה לפתע שכל הסכרים נפרצו.

חברים מהגרעין האירופי נסעו לחו"ל, קיבלו חבילות ובגדים לילדים. מוסר העבודה ירד. היו ג'ובניקים כרוניים שהסתדרו כל הזמן לא לעבוד. היו גם מאבקים על רקע אישי. נוצרו קבוצות שנלחמו בעד חבריהם ולעומתם היו אחרים שלא הייתה להם תמיכה והם לא הצליחו להשיג את משאלותיהם. אני לא הייתי מסוגל להתמודד עוד עם כל התופעות השליליות אם כי נשארתי בין החברים המרכזיים.

לאט ובהדרגה, בשלה ההחלטה שלנו לעזוב. חברים אחרים מהותיקים התחילו לחשוב על עזיבה מאורגנת ומעבר לקיבוץ אחר. גם התנועה התערבה, הם הבינו שמצב הותיקים בגבולות הוא כלאחר ייאוש. התקבלה הדעה שיש להציל מה שאפשר, והתחילו לדבר ברצינות על מעבר לקיבוץ אחר, במיוחד כדי לפתור את בעיית חינוך הילדים הגדולים. לי ולמרים התברר שהמצב שלנו ללא תקנה. היינו צריכים להחליט אם אנחנו הולכים עם הותיקים לקיבוץ ותיק, האם אחרי ארבע עשרה שנה בקיבוץ שבניתי עלי לחזור לנקודה ממנה התחלתי כשעזבתי את מעברות. האם עלי להיקלט מחדש בקיבוץ ותיק, או לנצל את ההזדמנות ולעמוד על רגלי, לעזוב לעיר, ולנסות לחיות במסגרת משפחתית.

באותו זמן המשכתי לחשוב על השליחות החקלאית באפריקה, ובאחת הפעמים בתל-אביב הלכתי למשרד החקלאות בקיריה ומילאתי את הטפסים הדרושים לשליחות של סיוע חקלאי. קיוויתי שאם תוצע לי שליחות כזאת אוכל לעזוב את הקיבוץ מיד וגם הבעיה הכלכלית תמצא בכך את פתרונה.

בעיר לא חיכה לנו דבר. הורי לא היו מסוגלים לקנות דירה ובאותם זמנים העוזבים עדיין לא קבלו דמי עזיבה, רק סכום מזערי שהיה שווה לערך של חודש משכורת, ממוצעת כ- 500 לירות אז (50 שקל), סכום מגוחך שלא הספיק לשום דבר ואפילו לא לסידורים ראשונים הנחוצים לאנשים היוצאים לחיות בעיר. אחרי שמילאתי את הטפסים הייתה לי שיחה במשרד החקלאות. הם הבהירו לי שאינם שולחים לשליחויות חברים מקיבוצים בלי אישור הקיבוץ ושכן יש הסכם עם התנועות שלא לעזור לחברים לעזוב.

אם ברצוני לצאת לשליחות חקלאית עלי קודם כל לעזוב, למצוא עבודה ורק אז, במידה שיהיה להם צורך, יוכלו לשלוח אותי. הבנתי מהשיחה שמכאן לא תבוא לי ישועה ושעלי לחפש דרך אחרת לעזיבת הקיבוץ. התחלתי לעיין מודעות בעיתונים ולחפש עבודה שתתאים לנו.

מרים ואני הגענו להחלטה משותפת בעניין העזיבה. גם מרים קיוותה מאוד שנוכל לצאת לשליחות לאפריקה, אבל כאשר התברר שהעניין אינו מעשי בשלב זה, היא הייתה מוכנה לכל דבר אשר נמצא ושיאפשר לנו לעזוב.

כאשר החלטנו לעזוב לעיר ולא לעבור לקיבוץ ותיק היה ברור שעלינו למצוא מקום כזה שיפתור גם את בעיית המגורים. לכן באו בחשבון רק בתי ספר חקלאיים או חוות ששם יחד עם העבודה אפשר לקבל גם דיור. אפשרות אחרת לא נראתה מעשית.

באחד הימים נתקלתי במודעה של חברת "הזרע" שמחפשים חקלאי לאחת החוות שלהם. עניתי למודעה ובהמשך הוזמנתי לראיון. מדובר היה בחוות יבור של "הזרע" בצפון ליד עכו. שם היה דרוש מרכז ענף פלחה. ההצעה נראתה לי מאוד כי הייתי משוכנע שזאת עבודה שאני מסוגל לבצעה ולהצליח בה. בשיחה שהייתה לי פגשתי את מנהל החווה שמואל, גם הוא היה עוזב קיבוץ מכפר מנחם. השיחה הייתה מוצלחת והבנתי שהוא ימליץ להנהלה לקבל אותי לעבודה. נשארה הבעיה של דיור כי לפי הנהוג לא היו מרשים מגורים בחווה אלא לעובדים קבועים. פרוש הדבר היה שהמשפחה תוכל להצטרף רק כעבור כמה חודשים אחרי סיום תקופת הניסיון שלי בעבודה. אני לא הסכמתי לכך בשום אופן, ובקשתי מהם להתחשב במצבי כעוזב קיבוץ מרוחק, באשר אין לי שום אפשרות להשאיר שם את המשפחה שם.

הדרישה שלי הייתה יוצאת דופן והם התלבטו לא מעט עד שנענו בחיוב . נראה שהיו די מעוניינים בי. כי אחרי דין ודברים ממושך ואין סוף התחייבויות מצדי שבמידה ולא אעמוד במבחן כרכז ענף - אפנה את הבית שלהם בתום ששת חודשי הניסיון. לי הייה אמון רב בעצמי וביכולתי לבצע את העבודה, כי ידעתי שאני פלח טוב ורכז ענף מנוסה. בשום אופן לא העליתי על דעתי שאכשל ושלא אעבור את תקופת הניסיון בהצלחה. זכור לי שהובטח לי שכר של ארבע מאות לירות לחודש בהתחלה עם אפשרות של קידום מהיר. השכר הזה נראה היה לי סביר באותם ימים יחד עם ההקלה של המגורים במקום. גם ההוצאות האחרות במקום היו מצומצמות. כמעט שלא נדרשנו לשלם עבור מים וחשמל, ושכר הדירה היה מינימאלי.

הייתי שבע רצון מהדרך שבו העניינים מסתדרים, וגם בגבולות כבר לא העמידו מכשולים בדרכי. היה ברור שהחברה הקיימת בגבולות מתפוררת, וכל אחד היה עסוק כבר במציאת פתרון לעצמו. קבוצת חברים בסיוע הקיבוץ הארצי נהלה משא ומתן על הצטרפות לקבוץ אחר, (קיבוץ העוגן) קיבוץ ותיק, ואחרים הכינו את הקרקע לעזיבה לעיר או אפילו לירידה לחו"ל. אנחנו, מרים ואני, היינו נרגשים. הרגשנו שחיינו שוב הגיעו לפרשת דרכים. האם היינו מוכנים באמת לקראת העתיד? הן היינו בני 30 עם שני ילדים קטנים. מאחורינו שנות עבודה רבות בהן נתתי את מיטב אוני ומרצי. הייתי רגיל לעבודה מגיל שלוש עשרה. עבדתי מהרגע שהגעתי לשוויץ, ואחר כך במעברות ובשמיר ובגבולות, שם עסקתי כמעט תמיד בעבודות הקשות ביותר. האם יהיה לי הכוח להתחיל מחדש, בלי כלום, בלי זכויות וותק, בלי רכוש כלשהו עם עול של שני ילדים קטנים. היה חסר לנו הכול, לא היה לנו מקרר, ולא תנור גז, ומכונת כביסה, ארונות, וכלי בית ומעט מאוד בגדים. הבעיות היו ללא סוף אבל היינו אופטימיים והאמנו שנתגבר על כל הקשיים.

 

 

 

עזיבת הקיבוץ לחוות יבור 1963

 

אפשר שהיינו תמימים, ולא היינו מודעים לכל הקשיים בהם נצטרך להתמודד, אבל כאשר החלטנו והעניינים הסתדרו, וקיבלנו מגורים בחוות יבור, לא היססנו עוד. בחודש יוני 63 העמסנו על משאית את מיטלטלינו המעטים, עברנו בתל-אביב שם קנינו ארון בשוק הפשפשים של יפו, ומההורים שלי קיבלנו מעט כלי בית, סכו"ם, צלחות, מחבט וסירים וכך הגענו לפני רדת הערב לחוות יבור.

זכור לי שנהג המשאית היה הארי הבלגי מגרעין "אילן", הוא עזר לנו בסבלות עד שפרקנו את הכול בביתנו הקט. (עם הארי נשארנו בידידות גם בהמשך). ובינתיים עשינו הכרות עם ביתנו החדש. קשה לתאר היום מגורים יותר פשוטים מאלה שקיבלנו. היה זה בית סוכנותי סטנדרטי כפי שבנו אותם לאלפים במושבים של שנות ה- 50. הכניסה הייתה ישר לתוך חדר ששימש גם מטבח, חדר אוכל וסלון. היו בו כיור, וארון עץ מתחתיו. מהחדר נפתחו שני חדרי שינה, מקלחת ובית שימוש. רצפת בטון בכל הדירה. הכול בפשטות קיצונית אבל לנו זה היה נפלא. מסביב צמחו עצים עבותים והבית טבל בירוק, לא היינו רגילים לנוף כזה בגבולות. היה קיץ ובכל זאת החצר הייתה ירוקה פורחת ומוצלת. החווה מסביב הייתה מוקפת שדות וגבעות מוריקים.

את פנינו הקבילו מלבד שמואל שהיה מנהל החווה והתגורר בקריות, גם עמוס ואורנה קונפיטין, עוזבי קיבוץ תל יוסף שהקדימו אותנו בשנה וגרו גם הם במקום בבית לידינו. גם עמוס היה רכז ענף, וגם הם כמונו עזבו את הקיבוץ ומצבם היה דומה מאוד לשלנו. לכן היה רק טבעי שנוצרו בינינו קשרים טובים מיד עם הגענו למקום. עמוס היה בן קיבוץ, ואורנה התחנכה בתל יוסף בחברת נוער. מוצאה היה מרומניה, היא הייתה אישה נאה ומעשית מאוד. מיד הגישה לנו כתף תומכת ובחן רב ובהרבה רצון טוב. ואכן עזרתה הפרקטית הייתה נחוצה לנו כי היינו חסרי ניסיון לחלוטין בחיי עיר וגם בתנאים המיוחדים שהיו ביבור.

באותם ימים היו ביבור מלבדם עוד כמה זוגות שגרו שם, שתי משפחות של אחים ממוצא צפון אפריקאי, שאיתם לא היה לנו רקע משותף וגם לא נוצרו בינינו קשרים מחוץ לשעות העבודה. והיה עוד זוג בלי ילדים שגרו מרוחקים מעט מאיתנו וגם איתם לא יצרנו קשר כי היו אנשים מסוגרים ודוחים למדי במראה ובהתנהגות.

אחרי יום או יומיים, אחרי שנסענו לעכו והצטיידנו במה שנחוץ, (קנינו מקרר, כיריים גז ומכונת כביסה בתשלומים), הודות לחוש הנפלא של מרים, עד מהרה הפך ביתנו למעון מסודר ונאה שנעים לגור בו.

מיד התחלתי גם לעבוד. התפקיד דמה מאוד לתפקיד רכז פלחה שהייתי מנוסה בו, אם כי תנאי הקרקע לא היו דומים לאלה שהייתי רגיל להם. יבור הרי נמצאת באזור הצפון, בעמק זבולון. האדמה שם היא שחורה ויש גם משקעים רבים, לא דומה כלל לאזורים השונים שהכרתי בגבולות ואפילו לא פלוג'ה. גם מבחינות אחרות התנאים היו שונים. זה לא היה קיבוץ. כאן כבר היו הבדלים במעמדות, היו טרקטוריסטים והיו מנהלים. עמוס היה אחראי על גידול הכותנה והירקות ואני על גדולי הפלחה. היה עוד מנהל, נמרוד, והוא היה אחראי על ההשקיה, ועוד אחד שהיה עובד בצאן. היה גם עדר צאן, והיו עובדי מוסך ומסגריה, פקידים במשרד והמנהלים. חברת "הזרע" לא היתה קיבוץ. הייתה בה היררכיה ברורה בקבלת החלטות: ההחלטות המקצועיות היו בידי מטפחי הזנים השונים ששימשו לגידול הזרעים ובידי אגרונום החברה. הם קבעו את הכול, כמויות, זנים, מועדי זריעה וכו'.

תפקידנו היה לדאוג לביצוע - לא היו לי קשיים מיוחדים במילוי התפקידים שהיו מוטלים עלי וגם העבודה עצמה לא הייתה קשה במיוחד. לצורך התנועה בשדות הייתי לוקח טרקטור או טנדר של החווה.

כרכז פלחה ביבור הייתי הרבה פחות עצמאי מאשר בגבולות או בפלוג'ה. רוב הדברים נקבעו מלמעלה. ווקס, אגרונום החברה היה נותן הוראות, ושמואל מנהל החווה היה מתערב בכל דבר מקטון ועד גדול כי היה תמיד מלא חששות מתקלה כלשהי ושאף מאוד להצטיין ב בחברת "הזרע".

תפקידי העיקרי היה לשרת את הכלים הנמצאים בשדה, לדאוג לכוונונם הנכון, להביא אוכל לטרקטוריסטים ולשמור ולפקח שהעבודה תוצא לפועל. מעט מאד סמכויות היו לי כדי לגלות יוזמה כלשהי.

פרשה אחרת קשורה במערכת היחסים שלי עם עמוס. עמוס ואורנה הפכו לידידנו, והיינו נפגשים הרבה אחרי העבודה ובמיוחד הייתה חברות מצוינת בין מרים ואורנה. עמוס היה טיפוס מיוחד, הייתה בו מוזרות מסוימת. כדי להוכיח את עצמו בעבודה לא היה מואס במיני תכסיסים כדי להכשיל אחרים, כולל אותי שנחשבתי לחברו הטוב . כנראה שהיו לו בעיות קשות מתקופת היותו בקיבוץ. הוא לא עמד בנורמות של בני הקיבוץ בני גילו. בצבא לא נהיה קצין ולא השתייך ליחידה מובחרת. היו כל מיני סימני סטאטוס אצל בני הקיבוץ ילידי הארץ בגילו, רבים היו קצינים מ"פאים או אפילו מג"דים, כנראה שגם במשק לא זכה להערכה כפי שהוא ציפה וחשב שראוי לה. הוא היה פיקח מאוד, אוטודידקט שאהב לקרוא, ובעל דעות נחרצות בכל התחומים. מצד שני לא יכול היה להצביע על הישגים מיוחדים. התנהגותו בעבודה הייתה משונה: היה תכססן וסכסכן ונדמה היה שכל הזמן עסק בהלשנות קטנוניות. מעולם לא העיז להתייצב מול סמכויות, אבל נהנה כאילו מרכילויות קטנוניות ומתכסיסים שקופים.

אני הייתי מופתע מאוד לגלות שהוא חותר תחתי בגלוי ובסתר מנסה להכשיל אותי בכל מיני עניינים קטנים למרות יחסי החברות הטובים שהיו בינינו. בשום אופן לא הייתי מוכן לקבל את הסתירה הזאת בהתנהגותו אבל נשמרתי לשמור על יחסים טובים כי היה מעניין לשמוע את דעותיו ולנהל אתו וויכוחים.

המשכתי להתנהג אתו בטבעיות והקשרים בין שתי המשפחות, שהתפתחו גם לחברות בין הילדים היו יותר חשובים לי. לקחתי בחשבון רק שאין לי מה לסמוך עליו ולהיות זהיר כלפיו במיוחד אם הוא גילה שטעיתי בדבר מה, האמת היא שכוח רב להזיק לא היה לו, כולם עמדו על אופיו לא אהבו אותו במיוחד גם לא נתנו בו אמון רב.

אורנה ז"ל לעומתו הייתה אישה מקסימה. אורנה נהרגה בתאונת דרכים בשנת 1978 כאשר הם גרו כבר במושב בוסתן הגליל - היא חצתה את הכביש הראשי יחד עם אימה. מונית שחלפה שם לא הבחינה בשתי הנשים שירדו מהאוטובוס ושתיהן נדרסו למוות. מקומה בלבנו יהיה שמור לנצח.

באביב 64 קיבלנו עמוס ואני טוסטוסים לשימושנו. באמצעותם יכולנו לנוע בשדות. זאת הייתה הקלה גדולה בעבודה. הטוסטוס שקיבלתי לצורכי העבודה הביא לנו אושר רב. מרים ואני אהבנו מאוד לטייל ואהבנו מאוד את הסביבה.

חוות יבור נמצאת 12 ק"מ מעכו, באזור בעל יופי ייחודי. זהו אזור המשלב מרכיבים אהובים עלי במיוחד. עד היום אני נהנה כשאני מזדמן לשם: ראשית, גבעות הכורכר ויערות האורן בסביבה הקרובה של החווה ובהמשך הכביש העולה לכיוון הגליל ולצפת. צד קו החוף המערבי הנהדר מעכו צפונה בואכה נהריה והלאה לראש הנקרה, החוף המקסים של אכזיב, שפע המפרצים והשוניות, המטעים והפרדסים המגיעים עד לקרבת קו החוף ממש. לא פעם היו הורי מגיעים אלינו ושמחו להישאר עם הילדים. מרים ואני היינו יוצאים לטיולים ארוכים על גבי הטוסטוס.

בהיותנו ביבור חידשנו קשרים עם אידה ומרק, שעברו לגור בחיפה. אידה הייתה חברה טובה של מרים עוד משוויצריה. היינו מידי פעם מבקרים אצלם, גם בני דודי, אלי ויהודית פלורנטל, היו מגיעים לפעמים לבקר אותנו ביבור.

יהודית הייתה בימים ההם חיילת יפהפייה. עוד אורחת מקובלת בביתנו הייתה כריסטיאן השוויצרית, שהייתה מתנדבת בגבולות ואחר כך עזבה ולמדה באולפן לעברית במרחביה. כאשר סיימה את האולפן, אפילו באה לעבוד פרק זמן במטבח העובדים של יבור. משם הייתה יוצאת לטיולים בטרמפים בכל רחבי הארץ. ראינו את עצמנו קצת אחראים לה ודאגנו לה במידת מה. תמיד ידענו היכן היא נמצאת והשתדלנו לרסן מעט את יצר ההרפתקנות שהיה בה באותה התקופה.

הידידות בינינו לבין משפחת קונפיטין נמשכה. היו להם שתי בנות בערך בגילאי הילדים שלנו. בהמשך נכנסה אורנה להריון וילדה בת שלישית. בליל חורף סוער במיוחד הסעתי אותה לחיפה לבית היולדות עם הטנדר של החווה.

בסך הכול נהנינו מאוד מהיותנו ביבור. בעבודה היו אי נעימויות קטנות. מעמדו של עמוס לא היה טוב. המנהגים הקטנוניים שלו, היסוד החתרני שהיה באופיו, התככים הקטנים לא עזרו לו אלא להפך, הזיקו לו.אני השלמתי עם כל זה בלית בררה, כי האפשרויות החברתיות היו מצומצמות ולא רציתי לגרום לקרע בין המשפחות מה גם שאורנה הייתה נחמדה כל כך והידידות בינה לבין מרים הייתה ידידות אמיתית. בסך הכול ולבד מאותם אי נעימויות קטנות, היה לנו טוב והרגשנו את עצמנו סוף כל סוף עצמאיים. הרווחנו כסף ויכולנו לעשות בו ככל העולה על רוחנו. קנינו, כאשר ידנו השיגה, מה שהיינו צריכים לבית, ואפילו הצלחתי לקנות מקרנה קטנה לשקופיות, לשמחתנו הרבה. כל הדברים הקטנים האלה הסבו לנו אושר וסיפוק .

הילדים נסעו ללמוד בעכו. אראלה התחילה ללמוד בכיתה א' ודוד היה עוד בגן חובה. בקיץ 1964 חלפה השנה הראשונה לבואנו. הילדים יצאו לחופש הגדול. בשנה הבאה אראלה עמדה לעלות לכיתה ב ודוד לכיתה א'. אינני יודע להגדיר אושר מהו, אבל אני נזכר בתקופה ההיא מתוך נוסטלגיה ומתוך הרגשה שאכן היינו מאושרים שם בימים ההם.

מגבולות הגיעו ידיעות לא משמחות. קבוצת חברים ותיקים התארגנה ועברה לקיבוץ העוגן. אחדים שלא רצו להיות יחד עם הקבוצה הזאת עברו לקיבוץ דליה. את המעבר לקיבוץ העוגן ארגן צבי, שכבר היה שם קודם אחרי שעזב את גבולות יחד עם רות . גם ר. חברתי הראשונה, הגיעה לקיבוץ העוגן והתחתנה עם אחד החברים שם. בעקבותיהם באו לשם גם חנה ואברמיקו, ברטו וטובה, מרדכי וציפורה, נוגה ואליהו. בקיבוץ העוגן התרכזה חבורה מכובדת של עוזבי גבולות שחיים שם עד היום הזה (1986).(2008)

לקיבוץ דליה עברו אריה ושרה ומיכאל וקוקה. פרוש הדבר היה פירוק גמור של חברת הותיקים בגבולות. נשארו שם רק מושיקו ודבורה, שמעון ושושנה, ג'פי, דוידיקו, יהודה החשמלאי ואשתו רינה, פרד מגרעין "אילן" שנשאר לבד אחרי שאשתו ליסי נפטרה ממחלה קשה. גם חברים רבים מגרעין אילן עזבו ורבים מהם ירדו לחו"ל כמו גדעון, בן, רותי ויהודה, כל אלה חזרו לשוויץ. יהושע ורות שעזבו ועברו לגור בחיפה, רפאל ואידית שהתיישבו באשקלון. וכך נתפרדה לה החבילה כולה. אחרי עזיבת הותיקים נשארו בגבולות רק מעט חברים מגרעין "החוצבים" שקלטו את גרעין "רביב" ואחריהם עוד גרעינים שאותם כבר לא הכרתי. היום כאשר אנחנו מבקרים בגבולות איננו מכירים יותר את רוב האנשים החיים שם.

למרות זאת אנחנו נהנים כל פעם לבוא לגבולות. מושיקו ודבורה, שושנה ושמעון מקבלים את פנינו בשמחה וכנראה שהקשר העמוק אל המקום בו עברו עלי נעוריי עדיין מושרש בלבי ולא יימחק כנראה לעולם.

גם רחל עזבה אחר כך את גבולות. היא חייתה בגפה אחרי מותו של צבי. מירה הייתה עדיין ילדה קטנה. רחל ומירה עברו לקיבוץ העוגן מתוך תקווה לשקם שם את חייה מחדש.

כתבתי את הדברים האלה כי כל זה התרחש אחרי עזיבתנו את גבולות והידיעות על הנעשה שם הגיעו אלינו בכל מיני צינורות, למרות שקשר ישיר היה לנו רק עם אידה ומרק. אם אני מזכיר את הדברים האלה אז אפשר להוסיף שגם בירושלים נוצרה קולוניה קטנה של עוזבי גבולות.

יוסף ווינשטיין נשא אישה (ירושלמית) אחרי שסיים לימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה ועבד ברשות העתיקות, מיכאל ודורה, הארי ומרים, זליג וז'ק שהתחתן גם הוא עם ירושלמית באותו זמן. אנה - אשתו של בנו ז"ל, מצאה לה בן זוג בקיבוץ המעפיל וחיה שם. יעקב מגרעין אילן הגיע באיזו דרך לקיבוץ געתון עם נחשון, הבן שלו ושל נעמי - אחותה של אסתר מהילדות ההונגריות שלרוע המזל אבדה את שפיות דעתה וחיה במוסד סגור מהימים ההם ועד ליום הזה.

בלתי אפשרי הוא לספר את כל הסיפורים ואת קורות כל האנשים. אפשר לכתוב רומן על כל אחד. היו טרגדיות גדולות אפוסים . היו אנשים מעניינים עם גורלות מיוחדים וההכרות הממושכת והאינטימיות של חיי הקיבוץ במשך שנים רבות יצרו קשר מיוחד , קשר שנמשך לאורך כל החיים ומעורבות רגשית בין כולם, שהיו שותפים לחוויות של ימי בראשית בקבוץ גבולות.

עבורנו היו החיים החדשים ביבור מאין כור היתוך. התרחקות והסתגרות במסגרת המשפחה אחרי החשיפה הארוכה בתנאי הקיבוץ, זה הדבר שגרם לנו אושר כה רב וחיזק את האמונה שהעתיד עוד שומר בחובו עוד הרבה טובות.

מהמרחק המבודד של חוות יבור התבוננו בהתפוררותה הסופית של החברה שלנו בגבולות. עם אחדים מהם המשכנו לשמור על קשר עד לימים אלה. אחרים נעלמו לגמרי ולא נודע מה עלה בגורלם. היו רבים מגרעין "אילן" שלא עזבו לעיר כי אם ירדו ישר מהקיבוץ וחזרו לשוויץ או לצרפת, והיו אחרים שנשארו בארץ. רובם הצליחו מאוד ועשו קריירה, כמו מרק שפס שנהיה מנהל מוזיאון תל-אביב, רות שחר שאחרי שנפרדה מצבי חיה בתל-אביב, היא שניהלה את התזמורת הקאמרית ואחר כך הפכה לאמרגנית מצליחה.

מיכאל גרץ, האינטלקטואל, עזב לירושלים, השלים לימודים והיה לפרופסור, גם שוקי מהחוצבים - מופיע מדי פעם בטלוויזיה כפרשן מזרחן בשם יהושע פורת. אלכס מגרעין "אילן" עזב אך הגיע שוב לארץ משוויץ כמנהל סניף סוויסאיר בחיפה ומאוחר יותר נהיה למנהל החברה בארץ. גם רן כהן הצעיר בין חברי גרעין "אילן" עשה חיל. היה מנהל בכיר בחברת תקליטים, וגם קצין בכיר בצה"ל.

תוך כדי מעקב אחרי מעשי חברינו, ואני משתלב בעבודה, הלך והתקרב סוף שנת 1963-4 והגיעו ימי הקיץ השני שלנו. הילדים יצאו לחופשת הקיץ ובשבתות היינו מקבלים את הטנדר של החווה על מנת לנסוע לים, לנסוע לעכו, או צפונה יותר לכיוון נהריה וראש הנקרה. את הילדים רשמנו כבר לבית הספר. דוד עמד להתחיל את לימודיו בכיתה א' בעכו ואראלה בכיתה ב'. לקראת הסתיו של אותה שנה התחילו לדבר איתנו בחברת "הזרע" שהחברה לא מעוניינת עוד לספק מגורים לעובדיה, והיא שוקלת לסגור את מתחם המגורים ביבור. נמסר לנו שעלינו לחפש לנו דיור בסביבה, כי לא יארך הזמן ו"הזרע" תסגור את המקום

התחלנו לשקול את הדברים , כי גם אנחנו הבנו שלא נוכל להישאר לגור בחווה לעולמים. באותם הימים התחילו להקים את העיר כרמיאל ונמשכנו למדי לרעיון לקנות שם דירה ולבנות בה את ביתנו.

כך המשיכו להתנהל חיינו בנחת. החופש הגדול תם והילדים התחילו את שנת הלמודים בעכו. בשדות הסתיים הקציר, קציר ראשון שאני זרעתי והתחלנו להכין את השטחים לזריעות הסתיו והחורף.

הילדים נקלטו היטב. היה להם מזל שילדי קונפיטין היו בני גילם כך שארבעתם היו חבורה שלא נפרדה.

אראלה הייתה חברה של נוגה ודוד של איתי. לדוד היו קשיים להיקלט בכיתה א'. הוא לא הבין בדיוק מה רוצים ממנו בכיתה. התברר שהוא לא מקשיב וגם לא מכין שעורים. אראלה מצדה הייתה תלמידה טובה וממושמעת והתנהגה למופת. בסך הכול היו אלו דאגות קטנות, שגרה של חולין. מבחינה כלכלית חיינו בצניעות אך בתנאים סבירים. המשכורת שלי אפשרה להתקיים בתנאים של אותם ימים שהיו הרבה יותר צנועים מהמקובל בימינו.

היו לנו הרבה תוכניות לעתיד. חשבנו ברצינות על קנית דירה בכרמיאל. באותם ימים הדירות היו זולות שם. אילו ידענו עד כמה חיינו ישתנו בקרוב, אך אחרי שנה וכמה חודשים ביבור השלמתי בהחלט עם הרעיון שכך נוסיף לחיות לפחות בשנים הקרובות והחלום הגדול שלנו היה למצוא דירה מרווחת יותר במקום יפה בסביבה.

 

החודשים חלפו, והגיע חודש נובמבר. לפתע נקראתי לשרות מילואים. עדיין הייתי קשור עם ההגנה המרחבית באזור מרחבים, וההתייצבות שלי הייתה במשטרת אימרה. נסעתי לשם ברצון כי אחרי היעדרות של שנה שמחתי לחזור אל הנופים המוכרים של הנגב שלי.

לא זכור לי מה הייתה מטרת הקריאה הזאת למילואים, אולי רק התייצבות או איזה תרגיל של כמה ימים, זה באמת לא חשוב. מה שחשוב היה שכאשר חזרתי הביתה התעכבתי בתל-אביב והלכתי לבקר את הלל פרידמן (אבי החורג) שעבד אז כפקיד בשרות הבולאי, רציתי רק לעבור אצלו ברח' פינסקר ולראות מה שלומו ומה שלום אימא.

להפתעתי הרבה, הלל קיבל אותי בהתרגשות וסיפר שמחפשים אותי בקדחתנות במחלקה לסיוע חוץ של משרד החקלאות. הם התקשרו אפילו אליו פעמים מספר כדי שימסור לי שעלי לגשת מיד לקריה. הוא לא ידע במה מדובר, רק שאני במילואים ולכן לא מסר את הידיעה ביבור כי לא רצה שידעו שם מהעניין. מסיבה זו היה טוב שאני בתל-אביב כי כך אוכל לגשת מיד בעצמי למשרד החקלאות בלי שהדבר יהיה ידוע לאיש ביבור.

 

 

השעה הייתה כבר מאוחרת ולכן החלטתי להישאר בלילה אצל ההורים. ולמחרת לגשת למשרד החקלאות. התרגשתי, כי תיארתי לי שמדובר בשליחות כלשהי בעקבות הרשמתי מלפני שנה בעודי בגבולות. נסעתי ללון אצל הורי ברמת-גן ובלילה נדדה שנתי מרוב מתח והתרגשות לקראת הפגישה למחרת. ככל שהרביתי לחשוב על מטרת ההזמנה התחזקה דעתי שמדובר בשליחות כלשהי כמומחה חקלאי. ידעתי ששוב מגיע סוף לפרק בחיי ושאנחנו עומדים בפני הכרעות חשובות. הכרתי היטב את הרגש הזה רגש של ציפייה מתוחה, ציפייה לחוויות חדשות, והיא אופיינית לכל המעברים שהיו לי בעבר במהלך חיי. עקרונית הייתי נכון ומוכן לכל שינוי, אפילו רציתי בכך, אם כי התרגלתי במידה מסוימת לאורח החיים בחווה ולא הייתה לי סיבה שלא להיות מרוצה.

 

 

 

 

 

 

 

 

השליחות באפריקה - 1964

 

בבוקר התייצבתי במשרד החקלאות בקריה ונפגשתי שם, אם אינני טועה עם אדם בשם גבריאלי, שבזמן ההוא היה ראש המחלקה לסיוע לארצות חוץ. הוא לא הלך סחור ואמר לי מיד שמדובר בשליחות לסנגאל. ממה שהוא הסביר לי הבנתי שמדובר בפרויקט של חווה לגידול זרעים שעומדת לקום שם בשיתוף עם חברת "הזרע". לפי ההסכם בין משרד החקלאות וחברת "הזרע", צריכים להיות בחווה הזאת שני מומחים מישראל, אחד שיישלח על ידי "הזרע", והוא כבר נקבע, שמו תמרי, מטפח זרעים, והשני שליח מטעם משרד החקלאות.

מהעיון בשאלון שמילאתי התברר להם שאני מועמד מתאים, מה גם שידוע להם שאני עובד בחוות "הזרע" ביבור והניסיון שרכשתי שם יעזור במילוי התפקיד בסנגאל.

הבעיות שהיו סביב כל הנושא התעוררו בהמשך. השליח מטעם חברת "הזרע" היה מטפח הזרעים המוכר, תמרי, אבל תמרי צריך לעבור ניתוח ואיננו יכול כעת לנסוע לשם. בינתיים יצא לסנגאל מטעם "הזרע" בן-צבי מצנע (חבר ההנהלה בתפקיד מנהל החוות) כדי להכין את השטח לבואם של המומחים מישראל. בן-צבי חשב שתמרי יבוא להחליף אותו מיד אך משהתברר שתמרי יתעכב, פנו מ"הזרע" למשרד החקלאות וביקשו שהאיש השני מטעמם יצא לשם ראשון, כי הם זקוקים כעת מאוד לבן-צבי, ומנהל החברה עומד על כך שהוא יחזור מיד ארצה. כך קרה שהם חשבו מיד עלי כמועמד מתאים, אם ימליצו עלי ויסכימו לשחרר אותי.

את המשא ומתן עם "הזרע" בעניין תנאי יציאתי לשליחות משאירים לי, אחר כך הסביר לי שאיננו מעוניין להתערב במה שביני לבין "הזרע". מצדו ברגע שאתן את הסכמתי הם יעשו הכול על מנת להשלים את ההכנות לנסיעתי כי העניין דחוף ואין זמן רב.

הייתי המום, וקודם כל מהעניין עצמו ומהדחיפות שבו. מדובר היה ביציאה תוך שבועיים, שזה זמן מינימאלי שדרוש להכנות. הצגתי לו שאלות על התנאים בסנגאל, בעיקר בנושאים הקשורים במשפחה, בתנאי החיים במקום כמו בית ספר, מגורים וכו'. להפתעתי הוא לא ידע הרבה ולא היה מצוי בפרטים שקשורים בתנאים המצויים שם. אני בקושי ידעתי בכלל איפה נמצאת סנגאל במפה. זכור לי רק שיצאתי המום מהפגישה והבטחתי לשמור על קשר אתו ולדווח לו על ההתפתחויות.

ברור היה שעלי לפנות ל"הזרע" ולקבל את הסכמתם, כי גם למשרד החקלאות חשובה דעת החברה. לשליחות הזאת לא היו יכולים לשלוח אותי בלי הסכמה זו. זה הכניס אותי למצב עדין ביותר. הבנתי שהמהלכים הבאים תלויים בי והם חייבו אותי במשנה זהירות. קודם כל היה עלי לברר מה יחס "הזרע" לנושא יציאתי לאפריקה, האם הם יסכימו, האם בכלל הם מעריכים אותי במידה מספקת כדי להמליץ עלי למלא שליחות כל כך חשובה? ובמקרה שלא ימליצו עלי עלול הדבר יתקבל לא טוב במשרד החקלאות וספק אם יציעו לי אי פעם בעתיד שליחות אחרת. שלא כבעבר כבר לא דובר יותר על ניסיוני העשיר והצלחתי בריכוז הפלחה בגבולות,והנה היה כעת תלוי הכול בהערכה או באי הערכה לגבי תקופת עבודתי ביבור.

בעיה נוספת, למי בכלל לפנות? איש מ"הזרע" לא ידע שמדובר בי. הם ציפו ממשרד החקלאות להצעה של מועמד לשליחות זו ולא עלה על דעתם שהמועמד עשוי להיות איש מעובדי "הזרע". הם התכוננו לשלוח את תמרי כסמכות מקצועית בכירה, תמרי ותיק ב"הזרע", נחשב לאחד ממטפחי הזרעים הבכירים בארץ ומי אני הייתי לעומתו? מומחיותי בגידול זרעים לא הייתה רבה וגם וניסיוני בכך קצר למדי. אך בראש ובראשונה הייתי צריך לחזור ולספר את כל העניין למרים. היא חיכתה לי בחיפה חסרת סבלנות לשמוע את החדשות.

יצאתי מתל אביב בחזרה וסיפרתי את כל העניין למרים. התחלנו להסתכל במפות כדי לקבל מושג היכן המדינה הזאת - סנגאל. מרים התלהבה מהרעיון. היציאה הזאת בשליחות פרושה עבורנו גם התקדמות כלכלית. אחרי הכול היינו כבר מבוגרים והילדים גדלו ולנו לא היה דבר. במשך שנה וחצי ביבור מהמשכורת שהשתכרתי לא היינו יכולים לחסוך, וחסר לנו כל כך הרבה. בכלל ,השינוי הצפוי והחוויות החדשות הציתו את דמיוננו. ידענו שנינו שקורה דבר חשוב בחיינו. אנו עומדים לפני תמורות ששוב ישנו את הכול ויסיטו את חיינו מהמסלול שהתרגלנו אליו.

בינתיים הוספתי לחשוב איך לקדם את העניין, שהפך דוחק למדי. בחירתי נפלה על ווקס, אגרונום החברה. ידעתי כבר אז שהוא מעורב בנושא החווה בסנגאל. ידעתי גם שהוא ביקר שם ושיש לו חלק בהכנת הפרויקט.

התקשרתי אליו לביתו. הכרתי אותו מביקוריו בחווה והיו בינינו יחסי עבודה קורקטיים בהחלט. כאשר התקשרתי ואמרתי לו במה מדובר, שמעתי הפתעה גדולה בקולו. הוא אמר לי מיד שלא לדבר עם אף אחד על הנושא ובקש להיפגש איתי בדחיפות בחיפה, ועד אז לא לדבר ולא להזכיר את עניין סנגאל בפני אף איש. שמעתי בקולו ונסעתי לפגישה אתו. כאשר נפגשנו הוא אמר שחשב בינתיים על העניין והוא רואה בחיוב את יציאתי לסנגאל. העניין הוא שתמרי, השליח המיועד, יתעכב כנראה עוד ואי אפשר להפסיד שם עונה נוספת.

בן צבי חייב לחזור ולכן נראה לו כפתרון מניח את הדעת שאסע לשם, אחליף את בן-צבי ואבצע את העבודות לפי ההוראות שלו, בדיוק כפי שהוא ימסור לי לפרטי פרטים. בהמשך יבוא תמרי ואז נצטרך לעבוד יחד בהנהלתו של תמרי, אבל זה יקרה רק כעבור כמה חודשים. בינתיים הוא יעשה את הדרוש ויביא את העניין בפני מנדל רייזנר, מנהל "הזרע", מקיבוץ רמת יוחנן. הוא מעריך שמנדל יקפוץ על העניין כי הוא זקוק מאוד לבן-צבי, ו"הזרע" ממילא כבר מעורב חזק בנושא החווה בסנגאל. כעת אי אפשר למשוך את העניין. יש לחץ ממשרד החוץ ויש התחייבויות לנושא. אני צריך לשבת בשקט עד להסכמת הנהלת החברה, שלכך הוא ידאג ואחר כך נשב ונדון בכל הפרטים. יהיה עלי לרשום את כל ההוראות שלו, וגם בסנגאל אעשה הכול לפי ההוראות שלו, כי הוא מכיר שם את המצב היטב ויודע מה צריך לעשות.

חזרתי הביתה מעודד מהפגישה והרגשתי שהעניינים עלו על דרך המלך. מרים כמובן התרגשה מאד ובשלב זה אני חושב ששיתפנו גם את משפחת קונפיטין בסודנו. הורי ידעו כבר במה העניין כי כל הפרשה התחילה למעשה דרכם. אני חיכיתי לסימן מווקס. זה היה יום שישי ופתאום צלצל הטלפון אצל עמוס: על הקו היה מנדל מרמת יוחנן שבקש ממני לבוא בשבת בבוקר אליו לקיבוץ.

בשבת לקחתי את הג'יפ ונסעתי לרמת יוחנן להיפגש עם מנהל הזרע. הוא קיבל אותי בחדרו, וזאת הפעם הראשונה שפגשתי אותו פנים אל פנים.

השיחה עם מנדל לא נמשכה זמן רב. הוא אמר לי שדיבר עם ווקס וזה שסיפר לו שאני המועמד ליציאה לסנגאל. מאחר שהוא איננו מכיר אותי הוא קיבל את המלצתו ודבר עלי גם עם שמואל. כעת חשוב לו רק דבר אחד: שבן-צבי יחזור לארץ במהירות ולכן הוא מבקש שאצא לדרך במהירות האפשרית. חברת "הזרע" תיתן לי חופשה ללא תשלום למשך שנתיים, וכמו מפא"יניק טוב לא שכח להזכיר לי שהוא יודע שאני איש השומר הצעיר ומבקש לא לערב את השקפותיי הפוליטיות בעניין השליחות.

צחקתי ואמרתי לו שאינני רואה ניגוד בין היותי איש השומר הצעיר ובין הצורך לעזור למדינה כמו סנגאל. הבנתי שהתשובה הזאת ספקה אותו. נפרדנו תוך הסכמה שהחל מיום ראשון אני משוחרר מעבודתי ומתחיל בהכנות לנסיעה. הוא חזר על העניין שעלי לשבת עם ווקס ולהקפיד על בצוע הוראותיו ביחס לכל העבודות בסנגאל.

יצאתי ממנו בהתרוממות רוח. עכשיו כבר היה ברור שאנחנו נוסעים, כל מה שנשאר היה לטפל בפרטים הטכניים, היה עלי להתייצב שוב במשרד החקלאות ולעבור את התהליכים של היציאה לשליחות.

כבר יכולנו גם לספר לכולם על עניין הנסיעה, עמוס ואורנה התרגשו יחד אתנו. עמוס קצת קינא, אבל זה כבר לא היה חשוב לי. מרים ואני היינו שלמים בהחלטתנו ויחד התלהבנו והתרגשנו מכל העניין. הקשה ביותר הייתה הדחיפות ביציאתנו. אחרי שכולם הסכימו נראה היה שכל מה שעניין אותם היה שנסע במהירות האפשרית.

זה לא היה קל, כבר ביום ראשון נסעתי למשרד החקלאות ושם קבעו לי פגישה עם ועדת קבלה, זאת ועדה שכל שליח חייב לעבור, שאלו אותי שאלות על ניסיוני ושאלות כלליות למען ההתרשמות גם בדבר כוונותיי ומטרותיי בקשר לשליחות הזאת. אמרתי בגלוי שאפריקה קוסמת לי וגם השיפור הצפוי במצבנו הכלכלי. ועדת הקבלה אישרה כמעט מכאנית את מועמדותי וקבלתי מכתב עם המאשר את קבלתי, כדי להתייצב במשרד החוץ בירושלים לתדרוכים ולסידור כל העניינים הטכניים הקשורים בשליחות.

 

אני קיוויתי שבירושלים יוכלו למסור לי יותר פרטים על סנגאל ולכן נפגשתי עם הממונים על הנושא. להפתעתי נוכחתי לדעת שהידע שלהם על סנגאל קלוש. לא ידעו דבר על רישר-טול, המקום אליו הייתי צריך להגיע, לא ידעו מה מספר התושבים שם, מי בכלל נמצא שם, מה מצב בתי הספר ומה יהיה על חינוך הילדים. התחילה התרוצצות מתישה סביב ההכנות, וויזה לסנגאל אי אפשר להשיג בארץ, עלי להגיע לשגרירות סנגאל בפריז.

במשרד החוץ החתימו אותי על חוזה, קבלתי כספים לנסיעה על פי התקנות, כרטיסי נסיעה, סידורי הובלה, מטען מוטס וכו'. לא היה לנו מה לקחת מהארץ, אפילו לא ניצלנו את זכויותינו למשקל המטען שהיה באפשרותנו לקחת אתנו.

תוך כדי כך נפגשתי עם ווקס פעמים מספר, הוא הכתיב לי שמות של אנשים אתם יהיו לי קשרים ונתן הוראות לגבי הזריעות. יחד איתי נשלחו גם זרעים מסוגים שונים כדי שאבדוק התאמתם לתנאי סנגאל.

הייתי מבולבל מהקצב המטורף אליו נקלענו. החלטנו להתעכב בדרך בשוויץ ליומיים שלושה אצל ההורים של מרים והבטחתי לנסות להשיג שם את הוויזה לסנגאל בברן. במשרד החוץ הסכימו והכרטיסים סודרו עם אפשרות חניה בשוויץ.

כך עברו הימים והזמן ברח בין האצבעות. פרידות, הילדים נפרדו בבית הספר, ואני נפרדתי מכולם ביבור, ארזנו, נפרדנו מההורים, מדוב ואילנה בחצור, מהמשפחה. היינו כסהרורים. כל כך הרבה שינויים בזמן כה קצר, פתאום התחלתי לקבל כספים, הייתי צריך בגדים חדשים גם מרים וגם הילדים, היו לנו בלי סוף דברים לעשות כי יצאנו לקראת הבלתי ידוע. מה ידעתי בכלל אז על אפריקה, ובקושי שסנגאל קיימת. חיפשתי באנציקלופדיות, ובאטלסים. זה היה בסוף העולם ואיפה רישר-טול? אפילו במפות לא הופיע המקום הזה. אמרו שהמקום נמצא בצפון סנגאל מרוחק מדקאר הבירה. לא היה טעם לשבור את הראש, בקרוב ממילא נגיע לשם ונראה את הכול בעצמנו.

כך עברו הימים, בעיסוק קדחתני בכל הקשור לנסיעה, הגיעו הדרכונים, דרכוני שרות של משרד החוץ, החוזה נחתם, הבגדים נקנו, המזוודות נארזו, נקבע יום הנסיעה, נדמה לי שזה היה בעשרים לדצמבר 1964, שהגיע היום הגדול, באיזה התרגשות נפרדנו מכולם בעיקר מהורי. הפעם ידענו שזאת פרידה ממושכת לפחות לשנתיים אם לא יותר מזה.

בנוסף להתרגשות מן ההליכה אל הלא מודע, והייתה גם חווית הנסיעה, הפעם נגיע לשוויץ לא כמסכנים הסמוכים על השולחן של הורי מרים, הפעם המצב שונה לחלוטין. קודם כל היה לנו כסף רב שקיבלתי כמקדמה ולא היה לנו מה להתלונן, כרטיסי טיסה, אשל וכו', עבור כל הימים שנהיה בדרך. נוסף לזה זו הפעם הראשונה בחיינו עמדנו לטוס במטוס, חודש לפני כן עוד לא חלמתי שכל זה יתרחש. הילדים אראלה ודוד גם הם התרגשו מאוד, ועם כל יום נוסף שחלף תוך כדי ההכנות, ההתרגשות גברה, ויום הנסיעה התקרב ובא.

 

 

 

הנסיעה

 

ממרחק הזמן הימים ההם נראים בעיני כחלום, כאירוע מיוחד בחיים שאין רבים כמותו. בסופו של דבר וכמו כל דבר אחר , הגיע גם היום המיוחל ובלווי הורי נסענו לשדה התעופה, פרידה אחרונה, עליה למטוס, איזו חוויות חדשות, הכול בלתי מוכר והעיקר אין זו נסיעת תיירות להנאתנו, מדובר בתפקיד, בשליחות חשובה שעלי למלא. ובכלל לאן אנחנו נוסעים, ומה מצפה לנו שם? הפעם אני עוזב את הארץ לתקופה ארוכה, לחיות בקרב עם אחר. האם אצליח האם התקוות שטפחתי תתגשמנה, בינתיים אנחנו בדרך לשוויץ, המטוס צובר תאוצה על המסלול, מתרומם כמו צפור כבדה, הארץ בורחת לנו במהירות מבט אחרון על תל-אביב החולפת תחתנו ואנו עוזבים את קו החוף אנחנו מעל הים יצאנו אל הבלתי נודע. תם פרק בחיינו, מתחיל משהו חדש.

את השבת לפני הנסיעה בילינו בקיבוץ חצור. היה יום שמש בוהק ובהיר, אופייני לימי השמש של דצמבר. גם ביום הנסיעה היה בהיר וחמים למדי. אנחנו התלבשנו בהתאם לצפוי באירופה. במסגרת ההכנות שלי לנסיעה רכשתי חליפה וגם כמה עניבות פריטי לבוש שלא הייתי רגיל להם עד כה בחיי

במשך הטיסה התחלתי לצלם, במיוחד עשה עלי רושם המראה המרהיב של הרי האלפים המזדקרים מתוך העננים בעוד אנו מתקרבים לנחות בשוויץ. צילמתי שקופיות, והן ישנן עד היום, החלטתי לצלם הרבה כדי שכל מקום אליו נגיע יושאר בזיכרון ומונצח לשנים הבאות.

הטיסה הראשונה שלי, שלנו בחיים הייתה מלאת חוויות, היחס של הדיילות, הארוחות המוגשות, כל הדברים האלה עשו עלינו רושם. כעבור כמה שעות של טיסה נחתנו בציריך, משם המשכנו ברכבת לז'נבה והלאה למונטי, עיר מגורי ההורים של מרים באותם הימים. בצאתנו מהמטוס הכה בנו קור עז. ירד גשם והכול היה אפל וקר.

בהמשך נוכחנו להכיר את הנוחות השוויצרית את האולמות המחוממים, האוטובוס המחומם והרכבות הנוחות, הניקיון והסדר בכל מקום ואותה הרגשה נעימה של נוסעים בתנאים המעולים שמעמדנו החדש אפשר לנו.

לא זוכר כבר את כל הפרטים. הגענו להורים של מרים, הם שכרו לנו חדר במלון כי דירתם לא הייתה מספיק גדולה כדי לארח אותנו, צריך הייתי מיד לחשוב על המשך הנסיעה כי לא באנו לבלות חופשה , המטרה הייתה לראות את ההורים, לסדר את הוויזה לסנגאל ולנסוע לשם עד כמה שיותר מהר.

לכן כבר למחרת בואי למונטי, נסעתי לברן כדי לנסות לסדר שם את הוויזה לסנגאל. לפי ההוראות שנתנו לי במשרד החוץ היה עלי להתייצב בשגרירות ישראל ולהיעזר בהם בהשגת הוויזה. הגעתי לשגרירות אך להפתעתי הרבה הם לא הבינו בכלל מה אני רוצה מהם. התברר שאי אפשר לקבל ויזה לסנגאל בשוויץ ובכלל הימים היו ימי חג המולד והתפלאו שבאתי בכל בימים אלה בהם כל המשרדים והקונסוליות סגורות. ניסיתי לשווא למצוא מישהו שם שיכול להדריך אותי, אך השגרירות הייתה כה עלובה, ומידת הרצון שלהם לעזור לי הייתה מינימאלית כך שלא הפקתי מהם כל תועלת. כל מה שהיו מסוגלים לייעץ לי היה לנסוע לפריז ולסדר שם את הטעון סידור.

חזרתי למונטי, ובהתייעצות החלטנו שאסע לפריז לבד, להשיג שם את הוויזה לסנגאל. כאשר הכול יוסדר וכרטיסי הטיסה לסנגאל יהיו בידי, אתקשר, ורק אז מרים והילדים יבואו ויצטרפו אלי.

רק כעת אני שם לב שהרבה פרטים פרחו מזיכרוני, אינני זוכר איך נסעתי לפריז, רק זה שנסעתי לבד. היכן התאכסנתי? ובכלל הגעתי לפריז לראשונה לבד, בלי ידיעת השפה. על פרשת השפה עלי להתעכב מעט. אני לא ידעתי בכלל צרפתית באותה שעה. בגלל חיי עם מרים והסביבה הצרפתית השפה לא הייתה זרה לי לחלוטין אבל בשום אופן אי אפשר היה לאמור שידעתי אותה. לא הייתי מסוגל לחבר אפילו משפט שלם אחד, ובקושי הבנתי כאשר פנו אלי. גם אנגלית לא ידעתי. למעשה לא הייתי מוכן בכלל מבחינת שפה לשליחות, למרות שאחד השיקולים לשליחתי לסנגאל היה שאני כאילו דובר צרפתית, משום מה בזכות מרים האנשים חשבו שגם אני יודע צרפתית. למזלי רק אני ידעתי את האמת לאמיתה שאני בור ואילם מחוץ לישראל ועלי יהיה לעשות מאמץ אדיר ובמהירות כדי להצליח להבין ולהיות מובן לאחרים .

הגעתי לפריז לבדי לעיר הגדולה הזאת עליה חלמתי תמיד והיא הלמה בי מיד עם הגיעי. לא היה קץ להתפעלותי, ספגתי מראות וקולות בלי לדעת שובע.

דבר ראשון פניתי לשגרירות ישראל , והם גילו נכונות לעזור. גם כאן הייתה הבעיה של חג המולד, וכמעט בלתי אפשרי היה לחשוב על סדור עניינים כלשהם בימים אלה. הכול היה סגור, בכל זאת הצליחו לברר בשבילי את הכתובת של שגרירות סנגאל, לפני שניגשתי לשם הייתי צריך לחכות יום או יומיים כי הכול היה סגור, ניצלתי את הזמן לטיולים אין סופיים ברחובות יומם ולילה. לא הייתי יכול ללכת לישון כי היה לי חבל על כל רגע.

חייתי בחלום שלא רציתי להתעורר ממנו, עד אז הכרתי את פריז מהספרות והנה העיר הענקית הזאת פרושה לפני בשלל אורותיה, מקושטת ומרהיבה ביופייה לקראת חג המולד והשנה החדשה.

לבסוף הגעתי לשגרירות סנגאל, בנין בן כמה קומות, נכנסתי לתוך מסדרון אפל, ילדים כושים מוזנחים שחקו על הרצפה, כמה נשים לבושות מעין סארי צבעוני הסתכלו עלי בתימהון, מהחדרים עלה ריח תבשילים, זה היה נראה הכול רק לא שגרירות, למרות הדגל הסנגאלי שהתנופף מעל הכניסה. בסוף נכנסתי לחדר שבו שרר אי סדר בולט, הגשתי את המכתבים וכתב המינוי לכושי מרושל שישב ליד שולחן כתיבה. כעבור כמה דקות חותמת הוויזה לסנגאל הייתה טבועה בדרכונינו, והדרך לאפריקה נפתחה, התקשרתי מיד למרים וסדרתי בעזרת השגרירות את כרטיסי הטיסה לדקאר. הודענו לשגרירות בדקאר ולבן-צבי שנגיע ב- 28 בדצמבר 1964.

למחרת הגיעו מרים והילדים לפריז, העיר הייתה לבנה משלג, הילדים קפאו מקור, דוד בכה באמצע הרחוב כל כך היה לו קר, נשבה רוח מקפיאת עצמות. אנחנו היינו כבר מוכנים לנסיעה, היום שחיכינו לו הגיע, נסענו במונית לשדה התעופה, לקראת הטיסה פריז-דקאר, טיסה של שש שעות, ממרכז אירופה אל חופי אפריקה הלוהטים, מכורבלים במעילים הגענו לשדה התעופה, עמדנו על סף השליחות שלי, לטיסות היינו כבר רגילים, כמה ימים הספיקו כדי לעשותנו לבני העולם הגדול.

החורף היה עוד במלוא עוזו, רק לפני ימים אחדים עזבנו את הארץ. ביום חורף בהיר וחמים, וכעת אנו עומדים לעזוב את אירופה המכוסה שלג, מוכנה לשנת 1965.

את פריז המוארת על חלונות הראווה הנוצצים, את רחובותיה המקושטים, את עצי האשוח בכיכרות ובחלונות הבתים, אירופה השנואה האהובה, כור מחצבתי עמוסת הזיכרונות ורוחות ימי ילדותי הרחוקים.

ושוב מטוס, אנו ניתקים מהקרקע, פונים לכיוון ספרד. הטיסה נמשכת שעות רבות, חולפים מעל ספרד, מתחתינו מיצר גיברלטר, ואחר כך חופי מרוקו, ואנו מעל יבשת אפריקה, הרים ומדבריות, האוקיינוס האטלנטי, הטיסה נעימה אם כי ארוכה במקצת והילדים כבר חסרי סבלנות, מגישים משקאות וארוחות וכך חולף הזמן, אנחנו סקרנים, להגיע לאפריקה, מה מזג האוויר שם? איך האנשים ומה בכלל יהיה? האם יחכו לנו בשדה התעופה? ואיך נסתדר בזמן הראשון? כל המחשבות האלו חלפו בראשינו, בעוד השעות חולפות ואנו מתקרבים סוף כל סוף ליעדנו, מתחתינו מתגלה בין העננים העיר דקאר. המטוס חולף מעליה, דקות אחדות לפני השקיעה והעיר בוהקת בלובן טובלת בירוק, המטוס חולף מעל העיר והוא שוב מעל הים, מתכונן לנחיתה, הגישה אל העיר היא מן הים, כי היא נמצאת על חצי אי הבולט לתוך הים ונקרא כף וורדה, בפורטוגזית, נמל עתיק ששמש לסחר עבדים. נוחתים, גלגלי המטוס נוגעים באדמת אפריקה מקום שליחותי, ביתנו לשנים הקרובות.

סנגאל- ימים ראשונים והתחלה חדשה

 

מתחיל פרק חדש שמעמיד לפני קשיים חדשים על דרך סיפורי, כל פעם שאני מגיע לפרק חדש אני מתלבט כיצד לספר אותו. אם כי עם הזמן החולף והדפים הנוספים אני רוכש ניסיון ובטחון בכתיבה. גם הזיכרונות עם הזמן המתקרב לימי אלה מתבהרים, על כל פנים אשאר נאמן לסגנון הכתיבה שאימצתי לי , בלי הרבה פרטים ותיאורים , אני משאיר לעלילה לזרום, בסגנון יבש במקצת, תוך תאור האירועים לפי הרצף הכרונולוגי שלהם.

תמו הפרקים הקודמים ותקופה חדשה מתחילה. דלת המטוס נפתחת, אנחנו בחוץ מיד הולם בנו חום לוהט מלווה בריח כבד ושמנוני, כאילו עם הפתח דלת המטוס נפלנו ישר לתוך מרק סמיך וחם. הכול מעיק, זיעה מבצבצת פתאום, מסירים מעילים ונושאים הכול על הידיים, יורדים ודורכים לראשונה בחיים על אדמת אפריקה, סנגאל, דקאר 28 לחודש דצמבר 1964. מכאן והלאה יסופר ספור שלוש שנות חיינו בסנגאל על האירועים והתהפוכות שהתרחשו בהן, אני מאחל לעצמי רק שיהיה בכוחי לספר את הספור הזה עד תומו בשל חשיבותו ומרכזיותו בחיינו.

 

 

 

השליחות בסנגאל 28.12.67 - 28.12.64

 

קם לו בן אדם בוקר אחד, יוצא מבית קטן טובל בירק בפאתי עמק זבולון, מישוב קטן מכפר, איש אדמה ולפתע הוא לובש חליפה, עונב עניבה ועולה על מטוס אל העולם הגדול. האם זה לא חלום? פתאום אתה מישהו אחר, בגדי העבודה המוכתמים שמן וסולר, נעלי העבודה הכבדים שעוד הבוץ החום דבק בהם, נשארים אי שם, וזה כבר לא אותו אדם אלא מישהו אחר , נושא דרכון דיפלומטי וממריא אל עולמות חדשים. כמה נפלאים ומעניינים הם תהפוכות החיים.

מיד בהתחלה כבר התעוררה בעיית השפה. למעשה מהרגע שנפרדתי ממרים הייתי צריך להסתדר לבד והשפה האירופית היחידה שידעתי הייתה ההונגרית אבל היא לא הייתה יכולה להועיל לי הרבה. לא ידעתי לא אנגלית ולא צרפתית והיה חיוני ללמוד צרפתית במהירות האפשרית. באחד משדות התעופה קניתי לי ספר בלשי בצרפתית כי זה סוג ספרות אהוב עלי וידעתי שאקרא אותו בעניין אפילו אם אבין את הכתוב בו רק חלקית. ושקריאתו תמשוך אותי בגלל סוג ספרות זה האהוב עלי מאוד.

במשך שעות הטיסה הארוכות, שקעתי בקריאה והשקעתי מאמץ אדיר להבין את הכתוב, מילה פה מילה שם, כמו תשבץ ההולך ומתמלא התחלתי לרכוש מילים חדשות. הרגשתי שמשהו מתחיל לזוז, שוב נוכחתי לדעת שאני לומד היטב כאשר אני מוכרח וכך היה גם עם הצרפתית, למרות זאת המצב היה רחוק מלהשביע רצון והחרדות מפני הבאות בגלל אי ידיעת השפה היו וצדקות.

נחתנו בדקאר ואחרי הביקורות שהתנהלו באיטיות ובחוסר יעילות מצד שוטרים כושים לבושים ברישול והמתקשים בקריאה, אחרי זמן שנמשך ונמשך יצאנו לבסוף אל מחוץ לנמל התעופה.

שם חיכו לנו כבר מלבד בן-צבי מצנע גם איש השגרירות, יתכן שזה היה מר פשטן, המזכיר או יהודה הממונה על נושא הביטחון והמזכירות, אינני זוכר כבר וזה גם לא חשוב כל כך.

הרשמים הראשונים מסנגאל כוללים ריחות, חום כבד, מראה כושים רבים לבושים באופנים שונים מלבוש אירופי רגיל ועד לתלבושות מסורתיות צבעוניות. את מיטלטלינו העמסנו על מכונית השגרירות ונסענו משדה התעופה לכיוון העיר הנמצאת במרחק מה מהשדה.

בן-צבי שאותו הכרתי טוב בארץ, סיפר לי בדרך שהוא מחכה לי כבר בחוסר סבלנות מזה כמה ימים ובדעתו לחזור לארץ מיד. הוא לא הבין מדוע התעכבנו שבוע באירופה. הייתי צריך לספר לו את עניין חג המולד והמשרדים הסגורים שהיו הסיבה לעיכובנו. תוך כדי נסיעה חלפנו בפרבריה של דקאר ואני לא הפסקתי מלגמוע את המראות שחלפו ליד המכונית הנוסעת. פרברי דקאר אינם מן המראות המלבבים, ניכר בהם העוני הנוראי של דייריהם אלה שעזבו את כפריהם כדי להתיישב בסביבות העיר ולחפש שם את מזלם. רבים מאד היו אלה שהתיישבו סביב העיר הגדולה, אך על כל זה עוד יסופר בהמשך.

כעבור זמן מה הגענו למרכז העיר, עצרנו מול בית קפה עם מרפסת גדולה, תפסנו שולחנות והמשכנו לשוחח, אני ומרים היינו מלאי סקרנות, ורצינו לדעת הכול ובמיוחד על מה שמצפה לנו בימים הקרובים.

מרכז העיר דקאר, מודרני, הרחבות והשדרות רחבות, מכיכר הרפובליקה המוקף בנינים גבוהים מתפצלים רחובות עם בנינים לבנים רבי קומות. במרכז גרים בעיקר צרפתים ובני המעמד העליון המקומי, החנויות הם זהים לחנויות בצרפת, הסחורה גם היא מצרפת, האווירה ברחוב תוססת, מכוניות התרוצצו, הרבה מוניות, וערב רב של אנשים, בעיקר כושים אך גם הרבה לבנים, הייתה זו כבר שעת ערב ובכל זאת החום העיק, האוויר היה שמנוני משהו, ועל העיר רובץ ריח כבד ממזקקות שמן הבוטנים הנמצאות בסביבה.

ככל שהוסיף בן-צבי לספר ולתאר את המצב, התבהרה תמונה מדאיגה לגבי התנאים שבהם אצטרך להתחיל לעבוד. אם בארץ נתנו לי להבין שהעניינים הקשורים בשליחות ובהקמת חוות הזרעים הם עניינים מסודרים והדבר היחיד שיש לעשות הוא להתחיל לעבוד, הרי ככל שבן-צבי המשיך לתאר את המצב התברר עד כמה העניינים רחוקים עדיין מפתרון.

הדבר הראשון קשור ברישר-טול, המקום נמצא רחוק מעיר הבירה, יש שם חווה לגידול זרעים של אורז. שכונת ווילות בנויה, ירושה מהשלטון הצרפתי ושם יש בתים מתאימים למגורי אירופאים, בן-צבי הצליח לקבל מבנה כזה לצרכינו אבל המבנה הרוס ומוזנח ויש צורך לבצע בו שיפוצים מינימאלית כדי להתאים אותו למגורים שלנו.

קיימת גם הבעיה של ריהוט הבית, הסנגאלים הבטיחו לדאוג לכך אבל יש לדעת שכאן העניינים יגעים והוא לא הצליח עדיין לקבל שום דבר. יש לדאוג יחד עם השגרירות לבסיס חומרי מינימאלי במקום. דחוף מאד כעת להתמקם ברישר-טול כי אחרת נפסיד עונת זריעה. בקרוב יהיו רוחות קדים חמות ומיבשות שבגללן לא ניתן יהיה כנראה לבצע זריעה ולהבטיח את השתילים הצעירים.

הסנגאלים צריכים לסדר גם חוזה עבודה עבורי כי חשוב שהם ישלמו לפחות מחצית משכורתי בהתאם למוסכם אתם.

אלה היו פחות או יותר הקשיים הקשורים בסדורים הראשונים ובלי לדבר עוד בקשיים הקשורים בעבודה ובתנאי העבודה. הסנגאלים צריכים לספק לי רכב ולהקצות שטחים ותקציבים לבצוע העבודות בשדה.

בגלל כל הבעיות האלה, בן-צבי הציע שנתמקם בשלב ראשון, במלון בדקאר אפילו אם זה יארך כמה שבועות. בינתיים נעשה הכרות עם ראשי משרד החקלאות ונדון אתם על תקציבים ותנאי העבודה. אחר כך ניסע לרישר-טול וגם שם נעשה הכרות עם מנהל החווה ועם אנשים נוספים הקשורים לעבודתי. אחרי זה הוא בן-צבי ישאיר אותי ויחזור ארצה אך ימשיך לשמור על קשר וגם ישתדל לזרז את בואו של תמרי על מנת שלא אהיה לבד ושנוכל להוכיח במהירות את האפשרויות הטמונות בגדול ובהפצת זרעים בכל עמק נהר הסנגאל.

אחרי ההסברים האלה, השעה נהייתה מאוחרת והילדים היו כבר עייפים וחסרי סבלנות. ליוו אותנו למלון אטלנטיק שהיה בקרבת מקום וחדרים היו שמורים שם עבורנו, חדר לילדים וחדר למרים ולי. כך הגיע יומנו הראשון בסנגאל לסיומו. נדברנו להיפגש למחרת מוקדם בבוקר ולדבר ביתר פרוט על העבודה ולנסות לקיים עוד כמה פגישות, עם הסנגאלים ובשגרירות וכו'.

היה הרבה מה לעשות ובן-צבי היה חסר סבלנות כי נמאס לו מסנגאל ורצה לחזור לארץ. בן-צבי לא ידע מילה בצרפתית וזה הרגיז אותו, הוא שלט באנגלית אבל כאן לא היה יכול לעשות כלום כי איש לא דבר אנגלית מלבד בודדים מאוד.

בן-צבי מצנע הוא איש מרשים, סמכותי מאוד ונוהג לפתור בעיות בנחרצות ובביטחון עצמי רב. בארץ ובהזרע מילא תפקיד בכיר כמנהל החוות, בסנגאל היה מחוץ למסגרתו, לא ידע את השפה, מעמדו לא היה ברור ואת דרישותיו השונות לא הזדרזו למלא, המערכת הסנגאלית היא עצלה ומושחתת, איננה אחוזה בלהט של עשייה. בן-צבי ניסה להפגין מנהיגות, לחץ ועשה רעש אך זה לא עשה רושם על אף אחד. השגריר הקבוע שלנו לא היה במקום, מיכאלי הממונה זמני על השגרירות לא הבין כלום בעבודה חקלאית וראה בנו מטרד שמנע ממנו ליהנות מיתרונות וממנעמי החיים בקרב הקהילה הדיפלומטית. הדבר התמוה ביותר שהבנתי רק בהדרגה היה, שהסנגאלים עצמם שכאילו היו צריכים להיות מעוניינים בפועלנו, אינם מבינים בדיוק למה באנו ושיש כאן אי הבנה רצינית של נושא שליחותנו ודבר החווה לגידול זרעים, כל זה יתברר עוד בהמשך הדברים.

אי ידיעת השפה בשלב זה מנעה ממני להבין בדיוק מה המצב. מהדברים של בן-צבי, שבאופיו הוא שוויצר לא קטן הצלחתי להבין שרוב הזמן מאז הגיע לכאן הוא מבלה את הזמן בדקאר בבתי קפה, וברישר-טול כמעט לא היה, כי אין שם עדיין תנאים לעבודה ומגורים ולכן המצב כל כך מסובך. ברור היה שלא באתי בשביל להתיישב בדקאר ושעלי להגיע לרישר-טול ולהתחיל לעבוד שם במהירות האפשרית כי למטרה הזאת באתי.

בינתיים שיכנו אותנו במלון אטלנטיק המלון נמצא באחת הסמטאות השקטות במרכז העיר. הוא לא היה מלון מפואר, אבל בהחלט על רמה מתקבלת על הדעת. היו שם מרפסות גדולות עם בצמחי בית ירוקים, הכושים שעבדו במלון היו לבושים בלבן עם מקטורנים אדומים מצחיקים, החדרים לא היו מפוארים אבל נוחים והייתה גם מסעדה במקום שם נהגנו לאכול.

הרושם שעשה עלי העיר היה מעורב. כשיצאנו לטייל, היינו עוברים ברחובות ראשיים רחבים ונטועים עצים, וראינו ככרות שסביבן בניינים רבי קומות, מבהיקים בלובנם.

דקאר עיר יפה מאוד, מודרנית, מוקפת ים וטובלת בירק. עם הזמן למדתי להכיר את כל פינותיה, פרבריה, שכווני העוני שלה ואת שוקיה. הישראלים התגאו להראות לנו את העיר, הם לקחו אותנו כבר למחרת במכונית ועשינו את הסיבוב בכביש המקיף את הים, כביש שנקרא "הקורניש". כל ישראלי שהזדמן לדקאר היה חייב ביום הראשון שלו להקיף את הקורניש. יוסף לינדר הירושלמי שחי בגפו שם היה מדריך לדבורים ודבש. הוא היה מדריך התיירים הראשי גם אנחנו עשינו את סיבוב הקורניש בפעם הראשונה בהדרכתו.

כל פעם שיצאנו לרחוב, בן-צבי היה מתבדר ומתבדח, - תראה כל כך הרבה כושים, כולם שחורים כאן. ואכן הרחובות היו מלאים בכושים, הרבה מקבצי נדבות והיה נורא לראות את חולי הצרעת שהסתובבו בעיר חושפים את אבריהם הנגועים והאכולים מהמחלה לעין כל. אי אפשר היה להתעלם מהלחץ הבלתי פוסק של העוני מסביב. נהגי המוניות ממש צדו נוסעים בכל האמצעים. די היה בהרמת גבה או בהזזת אצבע ומיד נעצרת מונית לידך והנהג מפציר לנסוע אתו, היו גם הרבה אירופים ברחובות, בעיקר במרכז, בבתי הקפה בחנויות היוקרתיות, בבתי המלון ובמסעדות. אוכלוסיית דקאר מונה כמאתיים חמישים אלף תושבים מהם 40 אלף אירופים, באזורים המסחריים היו הרבה לבנונים ואף סורים. בין הלבנונים הרבה יהודים. חלק ניכר של המסחר היה בידי הלבנונים, יהודים ונוצרים. הלבנונים היהודים קיימו קשר מסוים עם השגרירות, בעיקר בימי החגים כאשר השגרירות ארגנה מסיבות וקבלות פנים.

בימים הבאים בן-צבי סחב אותי לפגישות. הוא רצה להציג אותי בפני הסנגאלים, וחשב שעם בואי הם יחישו את קצב טיפולם בעניינים הנוגעים לחוות הזרעים, הוא רצה שאקבל מכונית, ושהבית ברישר-טול ישופץ וירוהט. ברוב הפגישות השתתף גם מיכאלי, טעיתי כשכתבתי מקודם על פשטן. הוא בא מאוחר יותר לסנגאל, את פני קיבל מיכאלי שהיה הממונה הזמני על השגרירות עד לבואו של השגריר הקבוע. מיכאלי בעצמו לא היה בקי במה שקשור עם החווה, הדאגה העיקרית שלו הייתה לראות אותנו מסתלקים עד כמה שאפשר מהר ורחוק יותר.

פגשנו אנשים מהסגל הבכיר של משרד החקלאות. הפגישות נערכו בסגנון מיוחד, אנחנו היינו מתייצבים בשעה היעודה לפני המשרד ומארחינו נתנו לנו לחכות כרבע שעה עד שהרשו לנו להיכנס למשרדים. גם כאשר נכנסנו כבר, הם הוסיפו לעיין במסמכים כדי להראות עד כמה הם עסוקים, רק אחרי שחיכינו בנימוס עוד כמה דקות התפנו אלינו. ככל שבעל התפקיד בעמדה רמה יותר התבטא הדבר גם בצורת החדר. סגני שרים ושרים שאתם נפגשנו ישבו ליד שולחן מורם על הדום, כך שהיושבים מולם בכל מקרה נמצאים מתחתם וחייבים להרים את הראש כדי להסתכל בפניהם רמי המעלה. צורה זו של גינוני שררה ירשו הסנגאלים מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי שקדם להם והתמחה בכל מיני שיטות וטכסים על מנת לבטא את עליונות השליטים.

האפריקאים שקיבלו עצמאות, רצו להפגין גינוני שררה במיוחד כלפי הלבנים ולכן השאירו בעינם את השיטות המקובלות מזמן השלטון הקולוניאלי. אנחנו הישראלים שהיינו רגילים במנהגים דמוקרטיים וביחסים פתוחים גם עם בעלי תפקידים בכירים גיחכנו למראה ההצגות הקטנות האלה, מה גם שהבנו מיד שאחרי החזות המוצגת בפנינו מסתתרת שחיתות, חוסר יעילות ואנדרלמוסיה שלמה. בכל הפגישות חזרנו על תביעותינו לקבל את התנאים הנחוצים להמשך העבודה ברישר טול ובני שיחנו התחייבו שיטפלו במרץ בכל הבעיות וידאגו לפתרון שיספק את רצונותינו. היה מוסכם שמכונית תועמד לרשותי, וגם עניין המשכורת וגם עניין הדירה. למרות זאת התקשיתי להבין מה מקור הקשיים. הבנתי אותם רק מאוחר יותר בהמשך. זה קרה כאשר נודעו לי ממקורות שונים פרטים נוספים הקשורים בחווה לגדול הזרעים.

כך עברו הימים הראשונים ואנחנו התכוננו לנסיעה לרישר-טול. בן-צבי קיווה שהסנגאלים יתנו לנו כבר את המכונית המובטחת לנסיעה הזאת הוא גם קיבל הבטחות רפות ברוח זו אבל כאשר הגיעה השעה לא הייתה עדיין שום מכונית באופק. בכל זאת החלטנו שאם לא נקבל מכונית, נשכור אחת לכמה ימים ונסע בכל מקרה. כעת כבר היינו דחוקים בזמן ומה שהיה הכי חשוב עבור בן צבי הדאגה איך יוכל יותר מהר להסתלק מסנגאל ולחזור לארץ.

בינתיים לא הפסקתי להתמודד עם שפע הבעיות שנחתו עלי, הקשיים העיקריים נבעו מעניין השפה, בימים המעטים שעברו מאז עזבנו את הארץ, התקדמתי בצרפתית. כל חושי היו פתוחים לקליטת השפה שלא הייתה זרה לי לגמרי. נעזרתי הרבה במרים, היא עמדה לצדי בפגישות חשובות וידיעתה את השפה היה לעזר רב. בכל זאת לא היה מצבי נוח כי מרים לא הייתה יכולה לבוא איתי לכל מקום, היינו עם הילדים והם היו עדיין קטנים.. אי אפשר היה לעזוב אותם לבד. מרים התחילה ללמד אותם צרפתית, בעיה נוספת הייתה בעיית ההסתגלות לאורח החיים והסביבה ולתנאים המיוחדים האלה שנקלענו אליהם לפתע פתאום.

המציאות שפגשתי עם בואי לאפריקה הייתה שונה מכל מה שחשבתי בעבר. אני קיבלתי חינוך מרקסיסטי, הייתה לי ביקרת על הקולוניאליזם ועל הגזענות, תיארתי לי שעם השחרור משלטון צרפת ומתן העצמאות למדינות האפריקאיות, הכוחות המקומיים המדוכאים בעבר יתגייסו כדי לסגור את פער הנחשלות והפיגור. חשבתי שיש כוחות מקומיים שחיכו לרגע שיוכלו לגשת לפתוח מהיר של כלכלתם. בהקשר הזה ראיתי את עצמי במצב של מי שיכול לעזור להם, הודות לניסיוני הרב בחקלאות המודרנית והידע הנוסף שרכשתי בהזרע בגידול זרעים. כל אלה יוכלו לתרום להם באמת לפתוח ארצם.

הדבר שהפתיע אותי כבר בהתחלה היה חוסר ההתלהבות שלהם ואולי גם חוסר הרצון לשתף אתנו פעולה כפי שהעניין היה ראוי. נוצרה הרגשה שלמעשה אנחנו מטרידים אותם ושהם מצדם אינם מעוניינים בנו כל כך. זה סקרן אותי ורציתי להבין מה מקורו, גם את ההיסטוריה של הפרויקט רציתי להכיר על מנת לדעת מדוע השוני הגדול בין הסיפורים של ווקס על הסכמים וסכומים ברורים הקשורים לעבודתנו ובין המציאות שבה העניינים מתנהלים בעצלתיים ונסחבים חודשים בלי שיהיה ברור מה מגמת הדברים ומה היקף פעילותנו הצפוי.

למזלי יש לי תכונות של כושר ניתוח והסתגלות ועד מהרה התרחקתי מצורת חשיבה דוגמאטית. ניסיתי לראות את הדברים והמציאות החדשה כמות שהם תוך השארת המסקנות לזמן מאוחר יותר. בינתיים קיוויתי שבסופו של דבר אצליח להתגבר על הקשיים ותליתי את הקשיים הנערמים על דרכנו בחוסר ניסיון, במנטאליות הקיימת שהם תוצאה של שלטון קולוניאלי ממושך. מציאות חברתית שבטית מפגרת וחוסר יעילות האופיינית לכל משטר חדש שעבר זעזועים כה משמעותיים בעת האחרונה.

מועד נסיעתנו לרישר-טול קרב ובא, התברר סופית שלא נקבל רכב, לבן-צבי לא היה נעים שאפילו דבר פעוט מסוג זה לא הצליח לסדר, בסופו של דבר חוסר היכולת שלהם להעמיד לרשותנו רכב לצורך הנסיעה לרישר-טול העיד על מעמדנו, זה היה מוזר. מראש נראה היה שאין הם המעוניינים במיוחד בנוכחותנו אלא זה אנחנו המעוניינים בכך יותר מאשר הם זה לא היה טוב. אבל זאת הייתה המציאות והיא שלוותה בהמשך את כל תקופת שליחותי בסנגאל.

כאשר התברר שאין רכב ובן-צבי בשום אופן לא רצה להאריך עוד את העברת העניינים לידי, החלטנו לשכור רכב ולא לדחות יותר את הנסיעה לרישר-טול. בסופו של דבר, שכרנו סימקה 1000, מכונית קטנה ויצאנו לדרך. הייתי נרגש לקראת הנסיעה כי מקום שליחותי ועבודתי ברישר-טול, ורציתי לצאת כבר מדקאר. ידעתי שדקאר איננה אפריקה אלא עיר אירופית. ידעתי שהנסיעה לצפון היא נסיעה ארוכה של כארבע מאות קילומטר ושסוף סוף אזכה לראות את אפריקה ממש, ואת נופיה של סנגאל. הייתי גם סקרן לגבי רישר-טול - מה אמצא שם, מה מצב ביתנו, האם בכלל יש שם תנאים להביא לשם את המשפחה, לכל השאלות האלה שהציקו לי עמדתי לקבל תשובה בנסיעה הזאת.

אחרי הפעם הראשונה הזאת עשיתי את הדרך בין דקאר לרישר-טול אין ספור פעמים, עד שהכרתי כל עיקול בכביש בעל פה, אבל אין ספק שהנסיעה הראשונה היא זאת שמשאירה את הרושם הגדול ביותר.

גיאוגרפית דקאר נמצאת על שפת הים בערך במרכז, סנגאל, מדרום לדקאר נמצאת המובלעת של גאמביה ואחר כך הקזמנס, בגבול עם גינאה. ככל שמדרימים מדקאר מתקרבים לאזורי הגשם הטרופי של קו המשווה והיער הטרופי.

הדרך צפונה שונה. אנחנו עוברים את האזור המרכזי של סנגאל שהיא ברובה סוואנה או סהל. בצפון, גובלת סנגאל עם מאוריטניה. מפריד ביניהם נהר הסנגאל שרישר-טול על גדתו הדרומית, כ- 15 ק"מ פנימה במעלה הנהר. מאוריטניה היא ארץ מדבר הסהרה, והנהר הוא הגבול בין אפריקה הלבנה על אוכלוסייתה הערבית ברובה לבין אפריקה השחורה שאוכלוסייתה כושית.

בנסיעה צפונה עם צאתנו את העיר חלפנו תחילה על פני אזורים מיושבים, רופיסק פרבר תעשייתי של דקאר וכעבור עוד ארבעים ק"מ טייס, עיר מחוז גדולה במרכז עם אוכלוסיית וולוף צפופה. זה גם אזור גידול הבוטנים העיקרי של סנגאל. אחרי זה ככל שנוסעים צפונה הנוף הופך יותר ויותר מדברי. בנסיעה חולפים על פני עצים רבי רושם, עצי הלחם המסוקסים בעלי הצמרות הרחבות, פרות גדולים דמויי קוקוס תלויים על הענפים, הפרות נקראים לחם הקופים. אחר כך מתחילה הסוואנה, מישור אין סופי הנמשך למרחקים, מכוסה צמחיה נמוכה קוצנית עם נוף שמזכיר את נוף הנגב המערבי, עם עצי צאלה שטוחי צמרת, המוכרים לנו מהנגב ומהערבה.

בצד הדרך אין ערים נוספות, רק כפרים קטנים שנבדלים מהערים בעיקר באופי הבנייה. צורת הבנייה המקובלת בכפרים היא הצורה המוכרת בנגב , לבנים מבוץ, חמר מיובש מעורב בטבון (קש) גם הכפרים מפוזרים בדלילות ורוב הזמן נוסעים על כביש שומם שמשני צדו נוף צחיח של הסוואנה האין סופית.

מאתיים ק"מ הדרך מטייס לסן-לואיס, דרך מונוטונית ומשעממת בכביש ישר שאין בו עליות וירידות. הרגל לוחצת על הדוושה, המהירות המקובלת 120 קמ"ש, כמעט אין תנועה והכביש רחב ונוח לנסיעה. הסכנה העיקרית הם עדרי פרות וחמורים שחוצים לפתע, הם יוצאים מבין העצים בריצה, הרבה תאונות קורות בגלל הפרות ובגלל חוסר הזהירות של הנהגים האפריקאיים. הנסיעה בדקאר העיר מסוכנת כי יש זכות קדימה לרכב שבא מימין והם מתפרצים מכיוון זה בלי שום אזהרה ובמהירות מטורפת, אבל הנסיעה בכביש הראשי נעימה, וכעבור כשלוש וחצי שעות הגענו לסן-לואיס. מהעיר הזאת ועד רישר-טול יש רק עוד 100 ק"מ ובן-צבי עצר בפונדק דרכים תוך שהוא מסביר לי שהפונדק הזה כבר מוכר לו ושהמקום נעים ומתאים ללגימת כוס בירה צוננת. נדמה לי שגם שעת ארוחת הצהרים הגיעה. עכשיו צריך לעצור ולספר מעט על העיר סן-לואיס.

סן-לואיס הייתה בעבר בירה חשובה, היא הייתה מרכז של אזור שכלל את סנגאל ואת מאוריטניה תחת שלטון צרפת. לעיר מיקום גיאוגרפי מעניין . סן-לואיס בנויה על הדלתה של נהר הסנגאל. על שפך הים, העיר מחולקת לשלושה חלקים המחוברים ביניהם בגשרים. החלק הראשון הוא החלק היבשתי, אחר כך יש גשר באורך קילומטר מעל הנהר לחלק השני שהוא אי הנמצא בין שני זרועות הנהר. מהאי יש עוד גשר צר וקטן יותר שמוביל אל השכונה המזרחית ביותר שהיא ממש על שפת הים.

כאשר הגענו בפעם הראשונה לסן-לואיס עברנו את הגשר הנקרא פונט (גשר) פדרב, ליד הגשר על שפת הנהר המסעדה שבה סעדנו ארוחת צהרים בן-צבי ואני. בעתיד אני אמור עוד לבקר פעמים רבות במסעדה הזאת אם לצורך ארוחה ממש או רק לרענון במסעותיי הארוכים ברחבי סנגאל. כמובן שהייתי סקרן והתפלאתי מכל מה שראו עיני, המקום שבו ישבנו היה קרוב לנהר והיה גם מעין נמל. נהר הסנגאל מתאים לשיט ובעבר עלו ספינות במעלה הנהר עד למאלי ומאוריטניה. היום המזח שומם מלבד ספינה אחת המשייטת והמובילה משאות דואר ונוסעים עד פודור, הנמצא בגבול המשותף לסנגאל מאלי ומאוריטניה.

במראה הראשון התרשמתי בעיקר מההזנחה של העיר. בכל מקום. ראיתי מיד שהיא ידעה ימים טובים יותר בעבר. היו רחובות ושדרות עם פנסי רחוב לאורכם, ככרות ובנינים רבי קומות אחדים, אולם הכול היה עזוב ומוזנח בצורה שקשה לתאר .

בהזדמנות זו של נסיעתי הראשונה לרישר-טול עם בן-צבי לא התעכבנו זמן רב בסן-לואיס. את העיר יצא לי להכיר היטב מאוחר יותר, כאשר בהיותנו גרים כבר ברישר-טול היא הפכה לעיר מחוז עבורנו שם ערכנו את קניותינו וקיבלנו שרות רפואי מרופאים צרפתים שגרו שם ועבדו בבית החולים האזורי.

אחזור לבטח לתיאור מפורט יותר של העיר בהמשך אולם עכשיו אמשיך בתיאור האירועים לפי הסדר. עצרנו בסן-לואיס, התרעננו במסעדה ושוב יצאנו לדרך. חזרנו וחצינו שוב את הגשר הגדול, פנינו צפונה. החלק הזה של הנסיעה מקרב אותנו אל החלק הצפוני ביותר של סנגאל. זה אזור מושבם של שבטי הטוקולור והפל. המרחק מסן-לואיס לרישר-טול הוא 100 ק"מ, הנוף יותר ויותר מדברי ומזכיר את הנגב המערבי, רואים הרבה פחות ירוק, עדרי פרות המלחכות קמל, רועי הבקר הם משבט הפל. רק הם מחזיקים בעדרים, הם שבטי נוודים הדומים לבדווים, מוסלמים קנאים המונים כשמונה מיליון איש. הם נודדים על פני מרחקים גדולים. חלקם חי בסנגאל אך הם נמצאים גם במאלי וגם בגינאה. על פי סברה מסוימת זה שבט ממוצא שמי אך גם על כך ידובר בהמשך. בדרך עוברים מאהלים של הפל, כי הם יושבי אוהלים, ואינם נוהגים לבנות בתים. הם גרים בבתי קש עשויים מענפי עצים. כאשר הם עוברים הלאה עם העדר הם משאירים כפר שלם במקום, ועוברים לאזור אחר ששם גם בנו כפר בעבר. בדרך לרישר-טול אנחנו עוברים כפרים ריקים מאדם כי המרעה באזור נאכל כבר לחלוטין.

כך חולפים במישור על כביש ישר כסרגל והמכונית דוהרת בתוך נוף מונוטוני במהירות של 120 קמ"ש. אני מתרגל בהדרגה לנוף הזה שעתיד להיות נוף חיינו במשך השנים הקרובות. מאת הק"מ נגמעים במהירות, הנוף משתנה, אנחנו מתחילים לחלוף על פני שדות, חלקות גדולות מוקפות סוללות עפר ומוצפות מים. בן-צבי מסביר שיש כאן חברה גדולה לגידול אורז. החלקות שאנחנו רואים מוצפות על ידי מערכת השקיה משוכללת שבנו הצרפתים. מקור המים הוא נהר הסנגאל העובר כאן קרוב.

בנקודה מסוימת על הכביש מגיעים לצומת שמשם אם ממשיכים הלאה מגיעים לרוסו ולגבול סנגאל מאוריטניה, כאן יש לפנות ימינה, מערבה וזהו מעין כביש גישה לרישר-טול באורך של 12 ק"מ. הכביש הזה מוקף שדות אורז, אנחנו מתקרבים. מימיננו תעלה גדולה ורחבה, זאת התעלה הראשית המובילה את מי הנהר לשדות, משמאלנו מתגלית השכונה של הווילות טובלות בירק, כאן יהיה ביתנו בעתיד.

את המקום הקימו הצרפתים והם שהקימו את החברה, זאת הייתה חברה צרפתית. והם עשו את עבודות העפר הגדולות .בימי השיא היו כאן מאתיים משפחות של צרפתים לבנים. אחרי העצמאות החברה הפכה לסנגאלית, חברה ממשלתית. רוב הצרפתים עזבו מלבד אחדים שרצו להישאר ושהסנגאלים רצו שיישארו.

ביניהם היו מכונאים וכמה מומחים נוספים כ- 20 איש שהמשיכו לעבוד כאן בחברה הסנגאלית לגידול אורז היתר עזבו והשאירו את הבתים. בבתים האלה יש חשמל ומים זורמים. בשכונה הזאת יהיה ביתנו. בקצה שיכון הווילות מתחיל הכפר רישר-טול, הכפר לא היה קיים בעבר וכל הישוב האפריקאי הנקרא רישר-טול קם והתפתח עם בוא הצרפתים לאזור.

המקום התגלה במאה ה- 19 על ידי אדם שנקרא רישר. הוא קבע כאן את ביתו והתחיל להשקות שדות עם מי הנהר. גן רישר זה תרגום השם של המקום והוא נשאר קשור בשמו של האיש הזה עד היום.

רישר-טול עושה רושם משגשג יותר מכפרים אחרים שעברנו בדרך, בנוסף לבתים הרגילים מבוץ חום היו גם בתים קטנים בנויים בלוקים, אבל לא התעכבנו, המשכנו לאורך הכביש עד שהגענו לגשר צר העובר מעל התעלה המרכזית. משמאלנו היה בנין גדול שצינורות גדולים יוצאים ממנו לתוך התעלה ולמערכת סכרים. בן-צבי הסביר לי את עקרונות המערכת. כעשרים ק"מ מכאן דרומה, יש אגם גדול, מהאגם זורם נחל האטאווה ונשפך לתוך נהר סנגאל. בעונת הגשמים כאשר הגשמים מתחילים בחודש מאי בפוטה ג'לון בגינאה, מתחילים מים רבים לזרום בנהר אל הים, הנהר עולה על גדותיו והמים הרבים זורמים גם דרך האטאווה לתוך אגם שנקרא לגואר, בעונה זו פותחים את הסכרים ומעלים את מפלס המים באגם.

עם תום עונת הגשמים המים מתחילים לרדת והנהר חוזר לאפיקו, אז סוגרים את הסכר ובצורה כזאת נוצר מאגר גדול של מים בתוך האגם, המשאבות שואבות את המים האלה לתוך התעלה המרכזית ממנה מתפצלות תעלות משנה שבאמצעותן מציפים את שדות האורז. זאת מערכת גדולה ומשוכללת שהצרפתים הורישו לסנגאל ואשר מאפשר השקיה של כ- 16 אלף דונם. גם החווה שלנו תשתלב בעתיד במערכת הזאת ואנחנו צריכים לקבל כמה חלקות חקלאיות מרושתות בתעלות למטרותינו.

בן-צבי סיפר שיש במקום חברה ממשלתית המגדלת זרעי אורז בשביל החווה הגדולה. שמה של החברה C.M.C מרכז לגדול זרעים. בנוסף לזה יש גם תחנת ניסיונות ששייכת לצרפתים I.R.A.T, שהוא מרכז למחקר החקלאות הטרופית, מוסד מחקר צרפתי הפועל במדינות אפריקה השייכות לאזור ההשפעה הצרפתית. עלינו לקיים קשר אתם כי הם מתעניינים בנו וחשוב לשתף פעולה אתם כי השפעתם רבה בקביעת המדיניות החקלאית של המדינה.

אנחנו שובצנו לעבוד במסגרת ה- C.M.C, ואת מנהלו, טורדו גאי. אנו אמורים לפגוש מיד. אחרי שעברנו על הגשר המשכנו לנסוע על דרך עפר לצד תעלת מים שמימיננו ומשמאלנו. משם ראינו כבר את מבני המשק הראשונים של ה- C.M.C, נכנסנו לחצר, עברנו סככה של טרקטורים אחדים, צריף מוארך עם כמה משרדים ומבנה מרכזי ששם המכון לניקוי זרעים.

טורדו גאי חיכה לנו, קטן קומה לובש חליפת ספארי מעשן מקטרת וחיוך ממזרי על פניו. הוא קיבל אותנו בנימוס רב במשרדו. בן-צבי הציג אותי כמומחה שבא למלא את מקומו וביקש מטורדו לדאוג לי ולעזור בכל מה שקשור בחווה. טורדו ידע קצת אנגלית, והסביר לנו את מצב העניינים. בן-צבי הזמין כמאה מטר צינורות 6 צול לצרכיי השקיה.

ושהצינורות האלה הגיעו והם נמצאים בדקאר. טורדו אמר שהבית שלנו עוד לא שופץ כי לא קיבל תקציב אבל הוא יטפל בזה כדי שנוכל לעבור בקרוב. מספר חלקות, ניתן לפנות מגידולים אחרים, לגידול הזרעים שלנו וכי יש לו

כאן ניסוי מסוים של גידול כותנה ומהחלקות האלה שנקטפו כבר הוא יכול לפנות חלקות מסוימות בקרוב כדי שנוכל לזרוע כבר את הגידולים שלנו. בפגישה הזאת טורדו עשה עלי רושם טוב וחביב.

אחר כך נסענו יחד לראות את הבית בו אנו עתידים להשתכן. הבית נמצא באזור הווילות. הדירה הייתה ריקה ובזמן האחרון התגוררו שם שלושה בחורים אמריקאים שהיו מתנדבים באזור. כשהגענו אל הבית חשכו עיני, כל הבתים האחרים היו מוקפים ירק, הבית הזה כבר מבחוץ עשה רושם מוזנח. הבתים האלה הם דו-משפחתיים, והדירות בנויות גב אל גב. דירה אחת צפונית ודירה דרומית. אנחנו צריכים לקבל את הדירה הדרומית. בין הצפונית לדרומית הפרידה גדר חיה קוצנית גבוהה, כך שלא היה קשר בין שתי הדירות.

הדירות היו בנות שלושה חדרים, שני חדרי שינה, סלון, מטבח, מזווה ושירותים. החדרים גדולים למדי. יש מרפסת גדולה וחצר עד לשער הכניסה. החצר מוקפת גדר חיה קוצנית, אך הכול היה מוזנח, הגן יבש, החדרים מלוכלכים, הרשתות על החלונות קרועות ובמטבח עמד תנור ברזל מוסק בעצים שמפתחו יצאו עטלפים, בכל מקום היו קורי עכביש ואבק רב.

נדהמתי ולא הבנתי איך מזה חודש ימים מאז בן-צבי נמצא במקום אפילו לא התחילו לשפץ את הבית. זה העיד עד כמה לא ברורה מהות שליחותנו כאן. שמרתי את הדברים בלבי, אבל הבנתי שאם אני מעוניין שמרים והילדים יוכלו לרדת לרישר-טול יהיה עלי לדאוג בעצמי לזירוז כל העניינים האלה.

טורדו הסביר שהכול קשור בתקציבים, שהחווה ממשלתית ושלמעשה עניין גידול הזרעים לא נלקח בחשבון בתקציב של השנה. התפלאתי ושאלתי את עצמי איך קרה דבר כזה וכיצד בכלל אפשרי לפעול ללא תקציב כבר מהתחלת השנה.

קיוויתי לקבל הסברים בשגרירות. בן-צבי גם הוא לא הבין בדיוק מה קורה והאשים את השגרירות בהזנחה וחוסר טיפול מתאים. אני כבר לא זוכר בדיוק את סדר העניינים. זכור לי רק שבאותו יום או למחרת בבוקר, נסענו לבקר בשדה שבו בן-צבי זרע בין חלקות האיכרים. הייתה זו חלקה קטנה עם זרעים שהביא איתו מהארץ.

כמה מילים על החקלאות המקומית. ברוב השטחים המעובדים בסנגאל זרועים בוטנים, את הבוטנים זורעים לקראת עונת הגשמים, הנקרא כאן היברנז'.

HIVERNAGE - מעין חורף, עונת הגשמים מתחילה סביב חודש יוני ונמשכת עד נובמבר. זו עונת גידול הבוטנים. באזור הנהר המצב שונה, בערך בחודש יוני עולה מפלס הנהר כתוצאה מגשמים בגינאה, הוא עולה על גדותיו בשמונה מטר בקירוב המים מציפים שטח רחב משני צדי האפיק, במקומות מסוימים השטח המוצף מגיע בשיא רוחבו לשלושה עד ארבעה קילומטרים. בסוף עונת הגשמים בערך בחודש נובמבר ותחילת דצמבר, המים נסוגים. בהתחלה הם חוזרים לאפיק הטבעי ואחר כך מוסיפים לרדת עוד ועוד.

החקלאות המסורתית, המקובלת באזור מבוססת על שיטה לפיה האיכרים יוצאים אל המקומות משם נסוגו המים, שהיו מוצפים במשך חודש חודשיים, וזורעים באדמה הלחה, בעיקר סוגי סורגום מזני הדורה. שיטת הזריעה היא שהגבר הולך קדימה עם מוט מחודד בקצה, במכה חזקה עושה חור באדמה, האישה ההולכת אחריו זורקת לתוך החור חופן זרעים. בגלל הטיב הגרוע של הזרעים רק אחוז קטן מהם נקלט ונובט.

הצמחים זרועים במרווחים גדולים והם צומחים לגובה רב. בהמשך נגרמים נזקים כבדים ליבולים על ידי סוג מסוים של ציפורים המגיעים במיליונים ועושים שמות בכל שדות הסורגום.

בגלל הסיבות האלו היבולים המקובלים נמוכים מאוד, כ- 30 ק"מ לדונם. את המצב הזה היינו אמורים לשנות, ולכן היה חשוב לנסות לגדל את הזרעים שלנו, את זרעי המכלוא בעלי הפוטנציאל הגבוה, בתנאים המקומיים ולבדוק אם נוכל להגיע ליבולים טובים יותר בתנאים הקיימים בשדות של האיכרים.

בן-צבי בתיווכו של טורדו יצר קשר עם אחד האיכרים בעל שטח אדמה מרוחק קילומטרים אחדים מרישר-טול ובשדהו של האיכר הזה זרע, בתנאים זהים חלקה קטנה של זרעי מכלא שונים. את הזריעה הזאת ביצע קרוב לבואו לסנגאל ועכשיו הייתה הזדמנות לבקר שם ולראות מה עלה בגורל החלקה.

נסענו שלושתנו למצוא את האיכר בשדה, ולשמחתנו ראינו שהחלקה עם הזרעים שלנו מראה סימנים מעודדים מאוד. כל הזרעים נבטו, הזריעה בוצעה במרווחים קטנים והצמחים היו חזקים ובריאים. סיכמנו שעם בואי למקום אמשיך לטפל בחלקה הזאת עד לקציר. את היבול הבטחנו לתת לאיכר. למרות הפגישה הנימוסית עם האיכר המקומי שמתי לב שתוך כדי התדיינות ממושכת עם טורדו הוא מצפה מאתנו לאיזה מתת. הוא ראה בהפרשת חלק משדהו לצורך הניסוי שלנו, מעשה שמזכה אותו בתשלום.

הסברנו לו שאם יקבל יבול העולה על היבול בחלקותיו האחרות אז ממילא תהיה לו תמורה הולמת ובמקרה שחלקתנו לא תיתן לו את היבול המקווה אנחנו נבטיח לו את ההפרש בגרעינים.

ההסבר שלנו היה הגיוני והוגן אך שמתי לב שהוא איננו מרוצה כל כך. אחרי שדיברנו עוד והבטחנו לו שיהיה יבול טוב בשדה שלו, עלינו למכונית וחזרנו לרישר-טול. עכשיו כבר הכרתי את המקום, לא היה מה לחפש יותר שם ובן-צבי, שראה בנסיעה הזאת את המחויבות האחרונה שלו לעניין ,היה לחוץ כבר ורצה להסתלק מסנגאל ולהשאיר אותנו עם כל הבעיות. אני בינתיים גיליתי מדי ויום מחדש עד כמה הן רחוקות עדיין מפתרון.

אחרי שהות של יומיים חזרנו לדקאר כדי להמשיך ולטפל בענייני החווה. היה ברור שבתנאים הקיימים אינני יכול להתמקם עם המשפחה ברישר-טול.

מרים והילדים הוסיפו לגור במלון אטלנטיק, מרים הצליחה באותם הימים כבר לארגן סדר יום מסוים לה ולילדים. היא הכירה את הישראלים שגרו בדקאר, רובם אנשי השגרירות ועוד כשתי משפחות של שליחים. בדרך כלל הם דאגו לה פחות או יותר והיו מזמינים אותם אליהם לארוחות או לסתם טיול של אחרי הצהרים .

כך עברו הימים הראשונים והגיע רגע הפרידה מבן-צבי. הוא ביקש ממני לשמור איתו על קשר, והבטיח שיוסיף לדאוג לעניינים מהארץ, הוא ישתדל לזרז את בואו של תמרי, וינסה להשיג תקציבים לפעולה וכו'. בסך הכול היה שמח להסתלק מהעניין מהר ככל האפשר כי סנגאל נמאסה עליו והבין שהעניין שנכנסנו אליו איננו פשוט וקל כפי שנראה היה בהתחלה.

כתבתי כבר במקום אחר, שבן-צבי הוא שוויצר גדול למדי, אוהב החיים הטובים ועשיית רושם. הוא היה מחונן באישיות מרשימה גם בהופעה, גבוה גברי וחזק, איש העולם הגדול אך שטחי מאד ונוהג לקבל החלטות על סמך נתונים לא מבוססים. אחת ההחלטות שהשפיעה בצורה שלילית על התחלת עבודתי הייתה הזמנת הצינורות. כאשר הוא סיפר לי שהזמין צינורות השקיה קבלתי את דבריו כמובן מאליו. רק כאשר ראיתי את מערכת ההשקיה הקיימת ברישר-טול הפועלת על זרימת מים בתעלות פתוחות התחלתי לתהות לאיזה צורך הזמין צינורות השקיה. הוא כמובן ראה במעשה זה צעד מהפכני שיועיל לגידולים שלנו אבל אני לא הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון. לפרשה זו יש המשך והיא תוסבר עוד. אינני רוצה כעת להתעכב עליה כאן.

בן-צבי עזב ולי הייתה הרגשה כבדה שהנה אני נשאר לבד עם בעיות קשות לאין ספור להתמודד אתן והפעם לבד. בכל זאת נוכחותו של בן-צבי הקלה , כי יחד עם תכונותיו השליליות, קלות דעתו, ושטחיותו, היה איש חברה ומצטיין ביחסי ציבור. אין ספק שהיה יותר קל כשיש מישהו שאפשר להתייעץ אתו ולשתף אותו בבעיות.

 

 

 

 

להתמודד לבד מול הבעיות הקשות

 

אחרי עזיבתו של בן צבי עשיתי שוב סבב אצל קובעי המדיניות החקלאית. כעת התרכזתי בתביעה לקבל מכונית, בלי מכונית לא היה לי מה לעשות, זה היה תנאי להתחלת העבודה, ואת העניין הזה הבהרתי להם. גם ברישר-טול עצמה המרחקים גדולים ולא הייתה שום אפשרות להסתדר בלי כלי תחבורה שעומד לרשותי.

לא אחזור על כל מה שעבר עלי בימים ההם, לפעמים התלווה אלי מיכאלי מהשגרירות. הסנגאלים נתנו לנו לחכות מחוץ ללשכותיהם, פגישות נדחו, ואנחנו עמדנו עמידה משפילה ליד דלתות נעולות. התפלאתי שאנחנו צריכים לעבור השפלות כאלה, ושהנציגות של מדינת ישראל צריכה לעמוד כענייה בפתח כאשר באנו לעזור עם הרבה כוונות טובות. לא באנו כדי לנצל אותם, מטרתנו טהורה לקדם את החקלאות, לייצר מזון, ולהגדיל יבולים. שאלתי את מיכאלי ותקפתי אותו לא פעם בגלל העניינים האלה. לא הבנתי למה קורה כך. והוא הסביר שזו אופייה של מדיניות הסיוע, אנחנו המעוניינים בחיזוק ובקיום הקשרים ולכן הצעות הסיוע שלנו מתחרות עם הצעות דומות של מדינות רבות. הסנגאלים מבינים שמתחרים על חסדיהם. לפקידות בדקאר אכפת כקליפת השום מצב היבולים באזור הנהר ולכן אם אנחנו רוצים לפעול עלינו לעשות זאת בכל תנאי אפילו בתנאים המשפילים האלה.

יצאנו מהפגישות עם הרגשה שהאיש הדובר איתנו אינו מאמין במה שהוא אומר והכול מן השפה ולחוץ.

היחיד שהוכיח יעילות מה, היה מר בוקר לי יועץ שר החקלאות. בוקר לי, כושי גבוה ואינטליגנטי, משבט הטוקולור, מוצאו מאזור הנהר, הכיר אישית את טורדו ג', והיה קשור עם הפרויקט שלנו מהתחלה. מפיו שמעתי לראשונה את ההסבר האמיתי הראשון הנוגע לפרויקט ואת הסיבות שגורמות לכל הקשיים.

העניין היה בזה שגידול הזרעים היה רעיון של שגריר ישראלי. השגריר היה קשור בקשרים עם יהודי, ממוצא צפון אפריקאי ששמו מימרן. אותו מימרן היה יבואן גרעינים עשיר מופלג ובעל ממגורות באפריקה המערבית כולה, השגריר ניסה לגייס אותו למפעל משותף עם ישראל והציע לו להשקיע כסף בפרויקט של גידול זרעים. מימרן נתן כנראה הבטחה ברוח זו לשגריר וזה מיהר להודיע לארץ את העניין וכאילו שכל העניין סגור ויש משקיע לפרויקט.

מאותו רגע כל הצעדים שנעשו היו חד צדדיים, וחלק מקומדיה של טעויות. בארץ פנו לחברת הזרע ושלחו את וקס לעשות סקר, וקס נפגש עם הצרפתים והם דחו את רעיון הפרויקט , בגלל שהם מובילים את המדיניות החקלאית בסנגאל, באמצעות I.R.A.T והם עוסקים בנושאים של סורגום ותירס, הם אינם מאמינים בזני כלאיים ובכלל גילו חשדנות כלפי כניסה של גורם זר למערכת החקלאית שהתרגלו לשלוט בה. לעומת זאת היו גורמים מקומיים, בעיקר מאזור הנהר, ובוקר לי עצמו, שיש להם חשבון עם הצרפתים ומעוניינים לשחרר את החקלאות הסנגאלית מאחיזתם ומהתלות המוחלטת בהם. לכן מהתחלה הוא היה בעד הפרויקט ועשה הכול מצדו כדי לעזור.

מצבו איננו קל, הוא מייצג אופוזיציה מסוימת, הורחק ממוקדי השפעה. בזמנו כשהיה מנהל משרד החקלאות שלח סנגאלים מקומיים להחליף צרפתים בתפקידים בכירים והצרפתים שומרים לו טינה בשל כך. חינו סר והוא מועסק כעת כיועץ, למרות זאת יש לו כוח מסוים והשפעה באזור הנהר והנשיא איננו מעוניין להחריף את היחסים עם הטוקולר. טורדו גיי הוא ידידו האישי ויעשה לשכנע את טורדו לאפשר לנו לפעול במסגרת ה C.M.C.

מההבטחות של מימרן לא יצא דבר. מהתחלה זה לא היה רציני, הסנגאלים לא כללו פרויקט כזה בתקציבם. התקציב נקבע למעשה על ידי הצרפתים. במצב הנוכחי אין תקציב נוסף ואפשר יהיה לעשות רק מה שיתאפשר במסגרת ה- C.M.C. אם ישראל תרצה לממן פעולות, הם הסנגאלים לא יתנגדו, זה המצב.

לאור הדברים האלה שהתגלו לי רק אחרי נסיעתו של בן-צבי, התברר גם שהצינורות שהוא הזמין היו על חשבון ה- C.M.C, בניגוד לדעתו של טורדו, ההוצאה הזאת, רוששה את החברה, וכעת אין לה כמעט אמצעים לבצע דברים נוספים.

הייתי המום מהגילויים האלה, ניסיתי לברר בשגרירות את האמת והתברר לי שהסנגאלים צודקים. חיכינו לבואו של השגריר הקבוע. אמרו שהוא שגריר מנוסה באפריקה ובלעדיו איש לא רצה לקחת אחריות על העניינים.

 

יום אחד התבשרתי שקבלתי את המכונית, שמחתי מאוד ובאתי למשרד החקלאות שם מסרו לי רנו 4 ממשלתית במצב עלוב למדי. אני קבלתי אותה בשמחה כי זו הייתה עדות לכך שמשהו בכל זאת זז וכעת אוכל לנסוע לרישר-טול ולטפל בעניין הבית ובעבודות שהיה כבר הכרחי להתחיל בהן.

בערך בסביבות סוף ינואר יצאתי לדרך והפעם לבד לרישר-טול. מרגע זה הייתי כבר עצמאי, וכל האחריות הייתה מוטלת עלי להתחיל בעבודה ולהצליח בה בכל תנאי. הגעתי לרישא-טול, וטורדו מסר לי את מפתחות ביתי. הבית נוקה איך שהוא. סיכמתי איתו שאת עבודות השיפוץ ההכרחיות יבצע צוות בנאים שעמד לרשותו. במסגרת השרות הממלכתי כמעט לכל דבר היו צוותי אנשים, שרוב הזמן היו מובטלים מחוסר תקציב, היה צוות בנאים שלא בנו דבר, היו נהגים, חצרנים, ממלא דלק, סבלים, מנהלי עבודה, אחראים על כל מיני דברים, אבל למעשה הייתה בטלה ואבטלה בלתי סמויה, המשכורות שקיבלו האנשים היו עלובות והרצון שלהם לעבוד היה בהתאם.

הצורך הראשון היה להתארגן בשטח. כעת עמדה לרשותי מכונית ובית, צוות האחזקה ניגש לשיפוץ בהדרכתי. הרשתות בחלונות הוחלפו, הבית סויד ותנור הברזל במטבח סולק. גם בעיית הארוחות נפתרה, כי יש ברישר-טול מסעדה, המקום נקרא ה- CERCLE, פעם בעבר היה שם המועדון חברתי של הצרפתים במקום גם כמה חדרי מלון, בר, ומסעדה. מנהל המקום ממוצא קורסיקאי נקרא סנקיני, דמות ציורית, אחת הדמויות המרכזיות בעולמה הקטן של רישר-טול, בבעלותו גם תחנת הדלק היחידה ברישר-טול וה CERCLE (סרקל).

הופעתי עוררתי סנסציה. מיד הרגשתי בגילויים בולטים של סקרנות כלפי, הייתי זר, ולבן בראש וראשונה ובתוקף זה שייך חברתית למעמד המיוחס. הסנגאלים הילדים והנשים קראו לנו "טובאב", אך בכל זאת שונה מהלבנים האחרים, אינני צרפתי כמו כולם, אלא ישראלי, וגם יהודי.

באותו זמן שנמשך כחודש, הייתי קשור מאוד לסרקל הזה והתקופה הזאת קשורה גם בהתחלת התגברותי על מחסום השפה. הייתי מופיע שם בשעות הארוחה, במיוחד בצהרים ובערב, אז התאספה שם בדרך כלל חבורה משונה וססגונית, כל מיני עוברי אורח, הרפתקנים שהיו גם מכורים לטיפה המרה גם בין האפריקאים היו בודדים שיכורים. כיוון שהמקום היה גם מלון, התגוררו שם אנשים שהיו בשליחויות קצרות באזור. היו גם צרפתים שנשארו מתקופת הזוהר, מכונאים, פועלים, אנשים שלא העזו לעזוב את סנגאל, שהתרגלו לאורח החיים הנוח של הקולוניה, היו גם כושים אחדים בעיקר לא מהמוסלמים שהתמכרו לשתיה כמו מ. באו המכונאי של ה- C.M.C, שהיה משתכר בקביעות. סנקיני כיבד אותי והיה מזמין אותי לשולחנו, אחרי שהמבוכה הראשונה עברה והקרח נשבר, התחיל שלב השאלות והחקירות.

בעיני האנשים שהתקבצו בסרקל, הייתי חיה נדירה, ישראלי ויהודי. והם היו מעוניינים מאוד לתהות על קנקני. מה שהפריע לי מאוד היה שלא שלטתי עדיין בשפה הצרפתית, זה נטל ממני את הכושר להסביר להם דברים, הם היו חשדנים כלפי סיבת בואי לרישר-טול. המקום היה שמור לצרפתים, מה פתאום אני מופיע כאן ומה הם כוונתי האמיתיות. יותר מאשר את התוכן קלטתי את נימת הדברים. חלק מהשאלות התייחס ליהדותי, באי המסעדה היו ברובם אנשי העם, צרפתים ממעמד נמוך שנשארו לעבוד בחווה כי בין האפריקאים נחשבו עדיין לבני המעמד הגבוה.

עמדתי על כך עד כמה עמוקים שרשי האנטישמיות שלהם, הם לא הפסיקו להדגיש את הכבוד שהם רוכשים לישראל ובייחוד משום הלקח שאנו מלמדים את הערבים, כי את הערבים הם שנאו שנאה עמוקה, בגלל אלג'יריה והמלחמה שבה הם הפסידו שם. מאידך לא התבטאו בעדינות גם כלפי היהודים, השאלות שחזרו - מדוע היהודים כל כך עשירים, מדוע הם שולטים בעולם, אינם עובדים וכולם נצלנים. היה לי קשה להסביר להם ולהחזיר מנה אחת אפיים על האנטישמיות שלהם. באותם ימים הייתי עדיין מוגבל מאד מבחינת כושר הביטוי בצרפתית, והרגשתי את עצמי נבוך ומבויש עם ידיים קשורות בעוד הם חובטים בי.

בינתיים לא פסקתי מלהתפעל מאותו עולם חדש שנגלה לפני, עולם מוזר ואקזוטי, עם שלל הדמויות הססגוניות שפקדו את הסרקל, נהניתי מן המזון שהוגש, הוא היה משובח, למדתי להכיר ולהוקיר את הבישול הצרפתי, גם הנוף הנשקף מהמסעדה היה מקסים, המקום נבנה על שפת הנהר ממש. כל רישר-טול הייתה בנויה על שפת הנהר.

באותו זמן ינואר 1965 הנהר חזר כבר לאפיקו הטבעי אבל גם כך הוא היה מרשים בגודלו ועשה עלי רושם כאילו הוא אגם. המים כמעט לא זרמו באפיק, צבעם היה חום כהה, וסירות דייגים וסירות משא שטו בו לכל הכיוונים. העונה הייתה נוחה יחסית כי עוד לא היה חם מאוד. זאת העונה הנוחה ביותר בסנגאל, אבל באמת הדבר היפה ביותר ברישר-טול היה הנהר רחב הידיים, מהעבר השני רואים היטב את הגדה השנייה שהיא כבר מאוריטניה. מול רישר-טול עצמה לא היה ישוב מאוריטני אבל כל האזור שימש נקודת מפגש ומעבר מארץ אחת לשנייה.

גם בתוך רישר-טול הסתובבו הרבה מאורים, הם עסקו בעיקר במסחר זעיר. המאורים בלטו בשטח בגלל צבעם הבהיר יותר ולבושם; בובו לבן ומצנפת שחורה. בתוך הכפר החזיקו חנויות מכולת קטנות שם רבצו יומם ולילה תוך כדי שתייה אין סופית של תה, בישיבה שפופה. החנויות היו מאין כוכים אפלים, ושם אפשר היה לרכוש בפרוטות כמעט כל דבר, החל משמן, אורז ודגים מיובשים ועד לסוכרייה בודדת או סיגריה בודדת, או בטריות לטרנזיסטור, סכיני גילוח, סכינים וכלי מטבח ועוד מוצרים שפשוט קשה להעלות על הדעת שחנות זעירה כזאת יכולה להכיל.

ברחובות הכפר הייתה פעילות עליזה, ילדים ונשים קראו לי טובאב, טובאב, תן לי עשרה פרנק וכו' .

כך עברו הימים הראשונים, בשעות הפנאי יושב בסרקל או מטייל בכפר ובשעות העבודה מתחיל בבצוע המשימות הראשונות שלקחתי על עצמי. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להשתמש בזרעים שהבאתי איתי ולזרוע את החלקה הראשונה בת 50 דונם.

בימים הראשונים, עסקתי בהכנת השטח ובזריעה. בינתיים הגיעו הצינורות וקרה מה שחששתי מכל, פשוט לא היה להם שימוש. הם לא פתרו שום בעיה, עצם הזמנתם היה מעשה שטות מצד בן-צבי, כי המים זרמו ממילא בתעלות, הצינור לא היה מספיק ארוך כדי להשתמש בו, וכדי להזרים בו מים חסרה הייתה מערכת של הובלת מים בצנרת. אפילו אם הייתי מצליח לתקוע אותו ביציאת המים מהתעלה הראשית אל תעלת המשנה גם אז לא היה מספיק ארוך. כך קרה שהצינורות שעלו הון נשארו מונחים כאבן שאין לה הופכין. לבסוף החלטתי להסתמך בענייני ההשקיה על הניסיון של המקומיים שהיטיבו להוביל מים בתעלות פתוחות ולהפעיל סיפונים כדי להזרים אותם אל השדה המתולם.

אחרי שבעיית ההשקיה נפתרה, קיבלתי פועלים מהחווה ויצאנו לזרוע את החלקות, זרעתי לפי ההוראות של ווקס והשקיתי כדי להנביט. השלב הזה עבר בשלום, והצרות התחילו רק כעבור ימים אחדים. חיכיתי וחיכיתי לנביטת השטח, הייתי יוצא אליו פעמיים ביום לפחות, להפתעתי לא היה זכר לנביטה.

כעבור שבוע כאשר הכול היה צריך כבר לנבוט, ייאושי גבר, שום דבר לא הציץ אפילו לא צמח אחד. התחלתי בקדחתנות לחפור ולחפש את הזרעים. האם הם פגומים? לא מצאתי זכר לזרעים באדמה, ואז נוכחתי באימה שכל הזרעים הטמונים באדמה נחפרו ונאכלו על ידי עכברים.

עבורי הייתה זאת אכזבה מרה וכשלון צורב. הכישלון הראשון הבהיר לי מיד עד כמה בעייתי התפקיד שלקחתי על עצמי, האם בכלל אהיה מסוגל להתמודד עם בעיות ששמות את כל מאמצי לעל, מה קרה ואיך קרה ששדה שלם נאכל על ידי עכברים עוד לפני הנביטה. הבנתי מאוחר מדי שבשדות רישר-טול שורצים מיליוני עכברים שניזונו והתרבו קודם בשדות האורז הנרחבים, העכברים האלה זכו בכמויות אדירות של אורז ושרצו בשדות בזמן ואחרי הקציר. אני זרעתי את החלקה שלי כמה חודשים אחרי קציר האורז ומיליוני העכברים שבשלב זה היו על סף גוויעה ברעב, קיבלו פתאום ממני גרעינים .לכן התנפלו על השדה וחיסלו אותו בלילה אחד.

אז ראיתי לראשונה והבנתי שהפיתוח החקלאי קשור גם בשאלת האיזון הקיים בטבע. בסנגאל הדבר בולט במיוחד, לא רק עכברים, גם ציפורים וגם קופים מהווים סכנה לגדולים חקלאיים, וזאת בנוסף למזיקים אחרים מכל הסוגים והמינים. הבנתי גם שאם אני רוצה להגיע לתוצאות עלי להשתלב ולהיות חלק ממכלול. שרצוי לא לפרוץ מהמעגל המקובל, אחרת אתה מוצא את עצמך עם שדה מבודד שאינו מסוגל להתמודד עם מסות של מזיקים שונים. זאת הסיבה שהאיכרים שזורעים באזור הנהר, מתארגנים בקבוצות גדולות על מנת ליצור חלקות גדולות שנזרעות באותו זמן כדי שנזקי הציפורים יתחלקו פחות או יותר על שטחים גדולים.

נניח לרגע לבעיות החקלאיות. ישנם תיאורים מפורטים למדי לבעיות האלו בדו"חות שהעברתי לארץ ויש לצרף לחלק הזה של התיאור האוטוביוגראפי את התיקים בהם נשמר חומר ארכיוני מהתקופה שבה הייתי שם.

התייחסתי לנושאים האלה בעיקר כדי לתאר עד כמה שאפשר בנאמנות את הימים הראשונים שלי, שאי אפשר לתאר אותה בלי ציון הקשיים והאכזבות הקשורים בעבודתי.

בשבועות הראשונים הייתי נוסע לסופי שבוע לדקאר אל המשפחה. מרים והילדים. אראלה הייתה בת שמונה ודוד בן שש וחצי, הם התחילו לאבד כבר את סבלנותם. לא היה פשוט לחיות במלון, הילדים נותקו מבית ספר ויצאו לגמרי משגרת חיים נורמאלית. למרים היה קשה להעסיק אותם כל היום ולהיות איתם מהבוקר ועד הערב.

בביקורי היינו מטיילים בדקאר, נפגשים עם החבורה הקטנה של הישראלים שהתקבצה בעיר. קשה לומר שהישראלים האלה היו לרוחנו. באנו אמנם מאותה ארץ ודיברנו אותה שפה אבל במנטאליות היינו שונים מאוד. אנחנו היינו עדיין קיבוצניקים בנשמתנו, לא ייחסנו חשיבות רבה מדי לנושאים החומריים. אי אפשר לאמור שלא נהנינו מהשינוי בחיינו וברמת חיינו. מבחינה זאת אין ספק שהחיים בלי דאגות כלכליות נעמו לנו, אבל נדמה היה שאת הישראלים האחרים העסיקו בעיקר ורק השאלות הקשורות בקניות, רכילות על אחרים, קנאה קטנונית של האחד בשני ועוד דברים מסוג זה.

 

עם כל הרצון הטוב לא מצאנו איתם שפה משותפת וגם למרים, כמוני, נמאס לה מהם מאוד, למרות המאמצים שעשו כדי לעזור לה בזמן שהותה הממושכת בדקאר.

באחד הימים לקחתי את הילדים ואת מרים לרישר-טול. מרים הייתה כבר סקרנית לראות את המקום ואני עשיתי מאמץ שהבית יהיה נקי. באותו שבוע היה איזה חג במקום. היו ריקודים של ילדי בתי ספר, וצפוי היה ביקור של שר החקלאות. נדברנו עם טורדו שנשתדל לפגוש את השר ולהסביר לו את הקשיים שלנו. היה חשוב שמרים תהיה במקום בגלל השפה. בסוף אכן הייתה חגיגה ססגונית, היו ריקודים ותופי טמטם.

השר הגיע וראיתי את טורדו מסתודד אתו, להפתעתי הוא ביקש לפגוש אותנו ולבקר בביתנו. באותו זמן הבעיה המרכזית הייתה שאלת ריהוט הבית כי בשלב זה רק עניין הרהיטים מנע בעד המשפחה להתמקם במקום. השר עם מלוויו נכנסו לדירה ומרים הסבירה לו את הצורך הדחוף לרהט את הבית בצורה הולמת כדי שהמשפחה תוכל להתאחד ברישר-טול. להפתעתנו השר התחיל להתווכח בצורה קטנונית על כל פריט שביקשנו ולא מחל על כבודו עד כדי כך שהלך ובדק בעצמו את מצב המזרונים על המיטה. צחקתי בתוכי מהמעמד המגוחך הזה ששר מתערב בעניינים חסרי חשיבות כאלה. מרים הייתה בסדר גמור, עמדה בתקיפות מולו ותבעה שידאגו לדיור הולם עבורנו.

ביקור השר הסתיים. מרים והילדים חזרו לדקאר והעניינים המשיכו כאילו לא קרה דבר. בביקורי בדקאר הוספתי לעלות לרגל אל המשרדים השונים, קיבלתי או יותר נכון המשכתי לקבל הבטחות שהעניינים יסתדרו בקרוב, אך לא קרה דבר ואנחנו נכנסנו כבר לחודש השני של שהותנו שם. עניין המשכורת והחוזה הסנגאלי שלי עדיין לא סודר, גם לא עניין הריהוט. התחלתי לאבד את הסבלנות, כי המצב של מרים והילדים היה באמת בלתי נסבל בדקאר. גם לי נמאס כבר לאכול במסעדות ולהיות לבד.

בסוף הרגשנו שבאו מים עד נפש. החלטנו להשתמש בזכותנו לקנות ריהוט בתקציב משרד החוץ שנקבע בחוזה שלנו. בחוזה היה כתוב שאנחנו יכולים לקבל מענק מסוים לרכישת ריהוט, אבל הסכום לא היה מספיק, והיינו צריכים להוסיף עוד הרבה לריהוט מתקבל על הדעת. בכל זאת ובלית ברירה החלטנו לבחור באפשרות הזאת.

בסוף העניינים התגלגלו אחרת, אני הודעתי לטורדו שהחלטנו לקנות את הרהיטים על חשבוננו, ומרים הלכה לשגרירות לקחת את הכסף המגיע לנו, היה גם סכום שיועד לקניית פריג'ידר ותנור והלכנו לקנות את כל הפריטים האלה. אחרי שמרים לקחה את הכסף קיבלנו פתאום הודעה מטורדו שקיבל אישור מתאים לקחת רהיטים מהמחסנים של הממשלה, מרים בינתיים לקחה את הכסף, ולכן החלטנו שנלך לראות קודם מה הסנגאלים נותנים לנו ורק ואז נחליט מה לעשות.

נסענו עם טורדו ועם המשאית של החווה למחסן וראינו שאנחנו מקבלים רהיטים סבירים ומתקבלים על הדעת, פשוטים אבל בהחלט חדשים ומספיקים לצרכינו. קיבלנו שולחן אוכל, שידה, כורסאות, שולחן סלון וחדר שינה ושתי מיטות לילדים. העמסנו את הרהיטים על המשאית ומרים הזדרזה לחזור לשגרירות כדי להחזיר את הכסף.

מתברר שהפרשה הזאת עוררה סערה בכוס מים בביצה הקטנה של השגרירות, כמה ישראליות בעלות פה גדול הזדרזו להאשים את מרים שלקחה גם כסף מהשגרירות וגם קיבלה רהיטים מהסנגאלים, כמובן שלא הייתה בנו כל אשמה, החזרנו מיד את כל הכסף, אבל המעשייה הקטנה הזאת העידה יותר מכל על האווירה החשדנית שהייתה בין הישראלים, ואנחנו התפללנו לרגע שנוכל לעזוב את דקאר במהירות האפשרית ולהתרחק מהחבורה הזאת כמה שאפשר מהר יותר.

חודשיים עברו מאז הגענו לסנגאל, מרים והילדים הגיעו לקצה סבלנותם מהשהיה הממושכת בדקאר. גם לי נמאס להיות לבד ונמאס לי מהאוכל ומהחברה בסרקל, רצינו מאוד לסדר את הדירה שלנו כמו שצריך וכמו שרק מרים יודעת לעשות, ובעיקר כדי ליצור מסגרת מתאימה לילדים.

 

 

 

 

 

בית חדש למשפחה ברישר-טול

 

אינני זוכר את התאריך המדויק אבל הגיע היום המאושר בו נפרדנו מדקאר ועלינו (או ירדנו) לרישר-טול. מרים ניגשה מיד לסדור הבית ותוך ימים אחדים הפך ביתנו למעון נאה שנעים לגור בו, הרהיטים לא היו מפוארים אבל היו חדשים ויעילים, ידי הזהב של מרים והטעם שלה, עם כמה אביזרים פעוטים, מפה פה ופרח שם, תמונה על הקיר ושטיחונים כיסוי מיטה והנה אנחנו בביתנו, המטבח מסודר, פריג'ידר חדש וכיריים של גז. כל כך שמחנו שסוף סוף הסתיימה תקופת הטלטולים והארעיות.

יחד עם ההתמקמות שלנו במקום, ברגע שנודע על כך שמשפחת לבנים חדשה הגיעה התחילה עליה לרגל אלינו, הופיעו גברים ונשים שהציעו את עצמם לכל מיני עבודות בית, כל אחד הסתמך על כך שבעבר היה בביתו של נכבד צרפתי כלשהו, אחד אמר שהיה טבח בבית המושל, השני היה עוזר בבית מפקד המשטרה, באו טבחים, נהגים, עוזרים ועוזרות בית, גננים, כל אחד הפגין רצון ונכונות לשרת אותנו, השכר שביקשו לא היה גבוה. עוזרים ממין זכר נשאו את התואר בוי ועוזרות נקבות נקראו פאטו.

לאחר התייעצות החלטנו לבחור בגבר, בחרנו בעלי. בחרנו בו כי נראה היה נקי ומסודר ודיבר טוב למדי צרפתית. לימים התברר שבחרנו בחירה טובה ועלי נשאר איתנו עד לסיום שהותנו ברישר-טול. סיכמנו אתו על שכרו, 8000 פרנק C.F.A לחודש והוא התחיל במלאכתו מיד. האמת היא שהעסקת בוי חיונית במקום כזה, בלי עזרתו, מרים לא הייתה יכולה להסתדר בשום פנים ואופן עם כל עבודות הבית. ניהול משק בית בתנאים של רישר-טול שונה ממה שהכרנו עד כה.

תעסוקה רבה נדרשת למשל סביב השימוש במים. המים שנשאבו ישר מהנהר זרמו בברזים, הם היו עכורים, וצבעם חום כהה. נוסף לכך שלא היה מתקן מרכזי לטיהור מים, הם היו מזוהמים בבוץ ומסוכנים מבחינה בריאותית, המים נשאו בתוכם אין סוף פרזיטים ונושאי מחלות, החל בבילהרציה עד לאמבות ושאר מזיקים מסוגים שונים.

כדי לאפשר את השימוש בהם, לבישול ולשתיה, היה צריך לבצע תהליך שלם. קודם כל רכשנו מערכת לסינון בקטריולוגית, מין גליל עשוי חרס שהמים מטפטפים דרכו מדלי לדלי בכוח הכלים השלובים, את המים המסוננים בדרך זו היה צורך להרתיח, ורק אחר כך הם היו ראויים לשתיה.

גם בחצר הייתי צריך להתקין מתקן סינון גס שהורכב מחבית שמילאתי בשכבות של חצץ פחם וחול וחוזר חלילה, המים שסוננו בדרך זו שימשו לכביסה.

נוסף לעיסוק האין סופי במים, היו עוד בעיות שרק בעזרתו של הבוי ניתן להסתדר איתן. כמו הצורך ללכת לקניות בשוק. ברישר-טול היה שוק ושם אפשר היה לקנות בשר ודגים במצב כזה שחייבים היינו עוד לנקות אותם היטב. מכרו גם תרנגולות חיות והיה צריך לשחוט ולנקות אותן, מוצרי חלב לא היו. בהתחלה לא ידענו באמת איך להסתדר. אמרו לנו שהצרפתים עושים קניות בסן-לואי, גם אנחנו נסענו בהתחלה לשם והצטיידנו בכל טוב, היה שם בית מסחר צרפתי, בו ניתן היה לקנות את כל תוצרת המזון מצרפת, גבינות, אבקת חלב, נקניקים, משקאות, ממתקים וכו'.

בצד השני של הבית שלנו גרה משפחה צרפתית, הגבר: מסייה לנה, עבד כמכונאי בחברת האורז והיה אחראי משאבות המים בשדות, היה לו ג'יפ איתו יצא כל בוקר לעבודתו. עם בואנו עשינו הכרות אתם, מרים שאלה את מדאם לנה והתייעצה אתה דרך מרפסת המטבח בעניינים שונים הקשורים למקום, להפתעתנו הם לא הזמינו אותנו אליהם לביתם. הייתה אתם ילדה קטנה, הנכדה שלהם, שהוריה הפקידו אותה אצל הסבתא והסבא, הם גילו כלפינו יחס מנומס אך מרוחק כלשהו ואנחנו כמובן החזרנו להם באותו מטבע ושמרנו על מרחק בלי לדעת ולחקור את סיבת הדבר, היינו שכנים קרובים והתפלאנו שהם לא מחפשים יותר את קרבתנו מה גם שהנכדה שלהם הייתה בגיל הילדים שלנו. הם לא הרשו לה לבוא לשחק בחצר שלנו. הילדה הייתה עומדת ימים ושעות על יד הגדר ומסתכלת איך אראלה ודוד משחקים. בהתחלה אמרנו לגב' לנה שהיא יכולה לשלוח את הילדה אלינו אבל היא דחתה בנימוס את הזמנתנו תוך המצאת תירוצים שונים.

לעומת היחס שזכינו מצד שכנינו הקרובים, התחילו להופיע אצלנו צרפתים אחרים שדווקא חיפשו את קרבתנו. באחד הימים הוזמנו למפגש עם עובדי IRAT. אירט היא חברה לחקר החקלאות באזורים הטרופיים, וברישר-טול נמצאת תחנה ניסיונית שלהם, תחנה זו העסיקה כ- 10 אגרונומים שגרו ברישר-טול עם משפחותיהם. בנוסף לכך הייתה ברישר-טול גם תחנה לחקר הצפרים השייכת למוסד מחקר צרפתי אחר. את התחנה הזאת נהלה משפחה צרפתית משפחת מורל שגם גרה במקום עם ארבעת ילדיהם. שלוש בנות ובן.

אנשי אירט והמורלים היו סוג אחר של צרפתים במקום, אותם לא פגשתי בסרקל. הם לא היו חלק מהדור הישן של הקולוניה, הם באו לסנגאל במסגרת הקופי רציה והסיוע, והיו בעלי רמה גבוהה ומומחים בתחומי החקלאות. משפחת מורל היו מדענים הם שמרו מרחק מהעובדים האחרים ברישר-טול מהתקופה הקודמת.

את הקשרים החברתיים עם אנשי אירט קשרנו בעיקר הודות למרים. היא כנראה הקסימה אותם, קודם כל הודות לשליטתה בשפה הצרפתית. הצרפתים אינם קושרים קשרים בקלות עם זרים ובמיוחד לא כאשר קיימת בעיה של שפה זרה, הם לא יודעים בדרך כלל שפות אחרות מצרפתית אך רגישים לכושר הביטוי בצרפתית. נדמה לי שהעובדה שהייתה מפתיעה בשבילם הייתה שהנה מגיעים זרים, מארץ רחוקה ולא מוכרת כישראל, והם מדברים צרפתית רהוטה. זה כבש אותם ואפשרה לנו להתקרב אליהם ולהיקלט בחברתם.

הכרנו שם גם את מ. קואה- הווייטנאמי מהנוי שהיה בעבר במולדתו סגן שר החקלאות בתקופת שלטון הצרפתים שם, הוא עזב עם הצרפתים הנסוגים, קיבל אזרחות צרפתית, ובהיותו אגרונום ובקי בגידול אורז וגידולים טרופיים אחרים, נשלח לסנגאל בתור מנהל חוות רישר-טול. יחד איתו הייתה אשתו, מדאם קואה, אישה וייטנאמית, צעירה יפהפייה עד כדי עצירת הנשימה.

מסייה קואה לא היה אהוד על הצרפתים האחרים, הם שנאו אותו כי היה ערמומי כמו נחש וידע לסכסך בין הנתונים למרותו כמנהל החווה. אי אפשר היה לדעת אף פעם מה טיב רגשותיו, תחת חיוכו המטעה הסתתרה אכזריות וחתרנות בלי סוף.

היה גם מסייה ספן, בלגי הממונה על גדול הסורגום והתירס, גבר רזה, גבה קומה עם שער בלונדי קצר, מכור לטיפה המרה, שיכור כרוני, רוב חייו חי במושבות, התרגל לאורח החיים המיוחד הזה. מעולם לא הצליח לחזור ולהיקלט בחזרה במולדתו, בלגיה.

על משפחת מורל כבר כתבתי, הם לא היו שייכים לאירט אלא למוסד מחקר אחר. הם היו ברישר-טול כדי לחקור את הצפרים, זוג מוזר, עם גינונים של אריסטוקרטים נוצרים, נוקשים בחינוך ילדיהם, מכורים לצייד ומושרשים בהווי החיים ברישר-טול.

היה גם זוג נוסף וסימפאטי מאד מסיה ומדאם שבסיו. הוא היה טכנאי חקלאי, אנשים חביבים מדרום צרפת, בעלי מזג נוח וחוש הומור.

היה עוד אחד ורק שמו פרח מזיכרוני, הוא חי בגפו כי אשתו העדיפה לחיות בדרום צרפת, הם התראו רק בחופשות, אדם בודד ומסתגר שלא יצא לנו לקשור אתו קשרים מיוחדים.

בנוסף לאלה היו עוד שתי משפחות שלא היו שייכות לאירט. אחד היה ממונה מטעם ארגון המזון הבינלאומי על השמדת ציפורי הקלאה (MILLE
(MANGE שגרמו נזקים חמורים לחקלאות באזור הנהר. עמד לרשותו כוח משימה עם משאיות וג'יפים והם היו יוצאים למסעות השמדה במקומות הקינון של הצפרים המסוכנות האלה.

היה עוד צרפתי מאותו ארגון של האו"ם, שתפקידו היה לצאת למדבריות סהרה ולגלות סימנים להתקדמות הארבה. יתכן שעוד אחזור לספר על האנשים האלה בהמשך.

בין כל משפחות הצרפתים, מצאנו שפה משותפת מיד עם משפחת דו-טרטר. הם מלאו עבורנו תפקיד דומה לזה שהיה ביבור לעמוס ואורנה קונפיטין .

אינני יודע הודות למה אבל המשפחה הזאת מיד מצאה חן בעינינו וכנראה שגם אנחנו מצאנו חן בעיניהם. בין ליליאן ומרים נוצרו מיד יחסי קירבה וידידות. ליליאן הדריכה את מרים בכל העניינים הקשורים בחיי היום יום באפריקה. הם היו אנשים מנוסים מאוד היות וכבר התנסו בהרבה שליחויות. בנוסף היו רגילים לחיות במקומות מרוחקים ומבודדים. אנחנו שהיינו חסרי ניסיון למדנו מהם הרבה והקשרים הטובים שקשרנו אתם מיד עם בואנו לרישר-טול הקלו מאד את תקופת ההסתגלות שלנו.

אוסיף עוד לכתוב אודות המשפחה הזאת שהקשרים עימם לא נותקו לרגע עד לעצם היום הזה, למרות כל התהפוכות והמרחקים שנפערו בינינו עם הזמן.

זמן מה אחרי בואנו לרישר-טול התחלנו לתת את דעתנו על עניין בית הספר לילדים. התחלנו לברר את האפשרויות הקיימות במקום. מרים התייעצה עם מכריה החדשים ורצינו ללמוד מהם איך הם פותרים את הבעיה.

הצרפתים נמנעו מלשלוח את ילדיהם לבית הספר המקומי, הם אמרו לנו שרמת בית הספר נמוכה , והם משוכנעים שילדינו לא יכולים להיקלט בו. משפחת מורל פתרה את הבעיה על ידי כך שהביאו בחורה צעירה מצרפת שגרה אצלם ולימדה את שלוש הבנות והבן.

משפחת דו-טרטר שגם להם שלושה ילדים לא הביאו מורה, ליליאן לימדה את הילדים בעצמה בעזרת תוכנית התכתבות מיוחדת של משרד החינוך הצרפתי.

לנו לא נראה היה בשעתו הסתייגותם מבית הספר המקומי ולא ראינו כל רע בכך שילדינו ילמדו עם הילדים המקומיים. את חוסר רצונם של הצרפתים לשלוח את ילדיהם לבית הספר המקומי ייחסנו לגזענות והרגשת עליונות הבלתי מוצדקת שלהם כלפי המקומיים. אנו החלטנו שילדינו ילמדו בבית הספר. יום בהיר אחד ניגשנו לבית הספר המקומי ורשמנו אותם ללמודים. ימים מעטים אחרי בואנו לרישר-טול אראלה ודוד התחילו ללכת לבית הספר. באותם ימים הם כבר התחילו להבין ולדבר קצת צרפתית, וחשבנו שלא יהיה כל נזק אם יהיו בבית ספר מקומי, גם הילדים האפריקאים הקטנים אינם יודעים צרפתית היטב ולפחות ילמדו את השפה. בראש וראשונה קרוא וכתוב, כי זה מה שהיה נחוץ להם באותה שעה.

בואם של אראלה ודוד לבית הספר עוררה סנסאציה לא קטנה. המפגש עם בית הספר המקומי גרם לילדים שלנו זעזוע גדול. הילדים הכושים לא פסקו להציק להם, בהפסקות היו מקיפים אותם, קוראים להם טובאב טובאב, והייתה מהומה גדולה סביבם.

בעיה אחרת הייתה השתייה והאוכל, אנחנו היינו רגילים לשלוח איתם ארוחת עשר ושתייה, בשום אופן לא הסכמנו שישתו מים מהברזים. גם סביב ארוחת העשר והשתייה שלהם פרצו מהומות. הילדים המקומיים עמדו בפה פעור הסתכלו איך שהם אוכלים ושותים וביקשו מהם ונדנדו בלי סוף כדי לקבל מהם אוכל, הם ביקשו את האוכל והשתייה וחלקי לבוש ולא נתנו להם מנוח.

דבר אחר שזעזע את הילדים שלנו היה המנהג של המורים להכות . לזה הם לא היו רגילים. בבית הספר הסנגאלי זאת הייתה תופעה מקובלת ונפוצה. כמעט על כל עניין המורה הייתה מצליפה מכות, האווירה בכיתה הייתה זרה ומשונה לילדינו. הכיתות היו מלוכלכות וצפופות, המשמעת ירודה, מכות צעקות ורמת לימודים נמוכה מאד, אמרנו למורה שלא נסכים בשום אופן שילדינו יקבלו מכות, וקיווינו שאחרי תקופת הסתגלות קצרה הם יתרגלו לבית הספר וגם הילדים האפריקאים יתרגלו לנוכחותם ויחדלו להציק להם. לא העלינו על דעתנו שמצב כזה יוכל להמשיך וחשבנו שהחגיגה סביבם תסתיים בקרוב. קיווינו שכל הבעיות הן זמניות ושבסופו של דבר הדברים יסתדרו לטובה ויתקדמו בלימודים.

להפתעתנו המצב נמשך ונמשך, לא הייתה שום התקדמות, הילדים לא הפסיקו להציק לאראלה ודוד, הדברים הגיעו לידי כך שהם לא היו יכולים לצאת לחצר בזמן ההפסקה נשארו סגורים בכיתה נשמרים על ידי המורה. אנחנו רצינו בכנות שהם ילמדו בבית ספר מקומי אבל מיום ליום התברר עד כמה הדבר קשה ואפילו בלתי אפשרי.

בינתיים חיינו נכנסו לשגרה מסוימת. הבית התחיל לתפקד, עלי הבוי התגלה כברנש יעיל מרים והוא עשו הכול שהבית יהיה נעים, נקי ומסודר עם ארוחות מסודרות ותנאים מתאימים להזמנה ואירוח אורחים.

השלב השני היה להתחיל לטפל בחצר הגדולה שלפני הבית. כשנכנסנו לבית החצר הייתה מוזנחת לגמרי, היו סימנים כלשהם שבעבר הייתה גינה, אבל המצב היה כזה שהכול התייבש ולא היה זכר לשום דבר. רצינו שתהיה לנו גינה יפה, ואם כבר היה שטח מתאים לכך, רצינו גם שיהיו לנו ירקות טריים כי בזה היה מחסור.

כשעלתה שאלת הגינה על הפרק, התייעצנו עם עלי והוא הציע להעסיק גנן כמקובל בבתים אחרים. אני לא התלהבתי מהדבר כי היה בזה הוצאה כספית נוספת, והייתי מעוניין יותר שנוכל לחסוך הרבה ככל האפשר בתקופת שליחותנו, אבל בסוף גם בגלל השיקול של הצורך בירקות טריים, הסכמתי ועלי לקח על עצמו את מציאת המועמד המתאים. שוב לא היה בכך כל קושי, מועמדים היו בשפע, כושים מובטלים עם עבר, גננים שעבדו אצל צרפתים בתקופת הזוהר של רישר-טול, רק יצאה השמועה שאנחנו רוצים להעסיק גנן והם עמדו בתור כבר מוקדם בבוקר לפני דלתנו והתחננו לקבל עבודה.

לבסוף נפלה הבחירה על ממדו, בחור צעיר, שרירי, משבט הטוקולור שהצטרף בשמחה לסגל עובדינו, שוב הייתה זו בחירה מוצלחת, ממדו השתלב יפה בעבודות החצר, רכשנו ממטרה, צינור וזרעים וכן שתילים של בננות. את המחסן הקטן שהיה בחצר הפכנו ללול תרנגולות וכך היו לנו מעתה גם ביצים ועופות מתוצרת משק הבית. בחזית הבית התחלנו להשקות את השטח והדשא שהיה במקום התחיל להתאושש, בחלק אחר של הגינה ממדו סידר ערוגות ואנחנו זרענו עגבניות, שעועית, חצילים ומלפפונים. לא עבר זמן רב והגינה פרחה, הפרחים שזרענו לצד השביל אל הבית, צמחו ופרחו, הבננות נקלטו, הייתה גם נדנדה בחצר לשמחת הילדים שנשארו שעות בחוץ כדי לשחק. הילדה של השכנים הייתה עומדת ליד הגדר ומביטה בהם בהתפעלות. גם היא רצתה מאוד לבוא לשחק אצלנו, אך משום מה כל פעם שהזמנו אותה היא אמרה שסבתא שלה לא מסכימה לה לבוא אלינו. לא הבנו את הסיבה כי בינתיים התהדקו היחסים בינינו לבין משפחות הצרפתים האחרות, ומוזר היה שדווקא שכנינו הקרובים שומרים כל כך על מרחק אתנו. משפחת מורל ודו-טרטר והילדים הרבו להיפגש ביניהם לשחק יחד או אצלם או אצלנו בחצר

הקשרים הטובים עם הצרפתים הביאו לנו עוד יתרונות: פעם בשבוע יצא רכב לעיר סן-לואיס לקניות, שם ארזו את ההזמנות לפי רשימות. הם הציעו לנו להצטרף להסדר הזה ומאז לא היו לנו בעיות הספקה לבית וקניות, בשר ודגים הוספנו לקנות בשוק ברישר-טול, ביצים ועופות היו לנו מהלול שלנו וגם ירקות מסוגים שונים. הקניות בסן-לואיס השלימו את החסר כי שם יכולנו להצטייד במשקאות, דברי חלב, נקניקים ושאר מוצרים כמו שימורים שונים וכד'.

בינתיים הזמינו אותנו לפעמים לארוחות או לאפריטיף אצל כל הצרפתים כמעט. הגיע הזמן שגם אנחנו נתחיל לארח. בהתחלה הייתי משתתף בפגישות עם הצרפתים כמאזין אילם כי עדיין לא העזתי כל כך לפתוח את הפה בשפה הצרפתית, מרים הייתה זו שמהתחלה ניהלה את השיחות, סיפרה על ישראל ועל החיים בקיבוץ דברים שעניינו אותם מאוד, אני הקשבתי והרגשתי איך מיום ליום ידיעתי את השפה הצרפתית משתפרת. יחד עם זאת גבר גם אומץ רוחי ובהיסוס מסוים התחלתי לקחת חלק בשיחות שהתנהלו בפגישות החברתיות האלה.

בהתחלה דיברתי כמובן צרפתית עילגת למדי משובשת ועם הרבה שגיאות, אבל עם הזמן השתפרתי והצרפתים כל פעם היו מציינים בהערכה רבה את התקדמותי בידיעת השפה. במפגשים האלה התחלתי להכיר את אופיים ועולמם של הצרפתים, הם הרבו לדבר על הנעשה באפריקה, על חוסר היכולת של האפריקאים לנהל את מדינותיהם, על השחיתות ועל העצלנות ועל המנהגים שאינם מאפשרים להתקדם בשום דבר.

למדתי מהם הרבה על אפריקה, הם היו וותיקים ומנוסים ממני, הם הספיקו כבר להיות במקומות רבים ורכשו ניסיון עשיר. בדרך כלל הם גם נהנו מאורח החיים הזה של עשרה חודשי עבודה וחודשיים חופשת מולדת. חופשה שבמהלכה היו מוציאים ומבזבזים את כל חסכונותיהם. רק למעטים מהם היה בסיס קיום בצרפת.

דבר אחר שהפליא אותי היתה החשיבות שייחסו לאוכל. שעות על שעות היו מסוגלים לנהל שיחות על מאכלים, על צייד, ועל הכנת מאכלים שונים. ברישר טול היו אפשרויות צייד רבות והיה מקובל לצוד חזירי בר וציפורים בעיקר. מחזירי הבר שצדו היו חלק אוכלים מיד וחלק אחר מכינים ממנו ז'מבון.

הדו טרטרים היו צדים ציפורים, דגים צפרדעים ומכינים מעדנים של ממש.

ליליאן שמוצאה היא מחבל בורגון הייתה אשפית מטבח ועקרת בית למופת, פעם ראשונה בחיי ראיתי מישהי שהפכה את תפקיד הרעיה למקצוע של ממש, ליליאן תפרה, בישלה ורקחה ריבות ושימורים, דאגה לילדים ולבית ובנוסף לכל זה טיפלה גם בגינה, שם גידלה מיני ירק לסלט, אספרגוס ושאר ירקות והכול בחן בדייקנות ונועם הליכות. בנוסף לכל מעלותיה ליליאן ז"ל הייתה גם אישה נאה מאוד, טיפוס קריאולי עם עצמות לחיים בולטות קצת, שיער שחור ועיניים שחורות כעורב וגזרה נאה של אישה בשלה. אכן זכינו בידידות של זוג סימפטי והודות להם והידידות שהתפתחה בינינו נהיינו מקובלים בחברת הצרפתים במקום. גם ז'אן בעלה של ליליאן אדם חביב מאוד, בעל חוש הומור, אוהב מזון משובח, והיה מסוגל לדבר שעות על מיני מזון ומאכל שונים. בשעותיו הפנויות אהב לצאת לצייד והביא הביתה ציפורים, חזירי בר, דגים וכד'.

ז'אן היה אחראי על הניסיונות בקני סוכר, עד היום הינו המומחה הצרפתי החשוב ביותר בגידול קני סוכר. ברישר-טול חשבו להקים חווה לגידול קני סוכר ובית חרושת , אירט הייתה אחראית על השיטות האגרו טכניים לקראת הקמת החווה המסחרית. ז'אן היה אחראי על הניסיונות ובהמשך הדריך את הסנגאלים בחלקות המסחריות הראשונות של קני הסוכר. מצאתי בו ידיד שהתעניין בעבודתי ולא פעם עזר לי בעצות מועילות. גם אם התייחס בספקנות לעצם העניין שלמענו הגעתי ולא האמין שיצא משהו מכוונתי להקים חווה לגדול זרעים עם הסנגאלים.

האמת היא, (וזה התברר לי בהמשך) כאשר באחד הימים, זמן מה אחרי שהגענו התבקשתי להופיע בפני סגל בכיר של אירט כדי להסביר את מטרת בואי ואת תוכניתי שהצרפתים בכלל ואנשי אירט בפרט התנגדו בתוקף לכוונות שלנו. הדבר קרה חודשים מעטים בלבד אחרי בואי לסנגאל ועדיין לא שלטתי כל כך טוב בצרפתית, המעמד היה מביך, כי הייתי צריך בפעם הראשונה לדבר לפני קהל בצרפתית. יצאתי מהעניין בשן ועין, הסברתי להם שהכוונה שלי לגדל במקום זרעי מכלא במטרה לשבח את רמת הזרעים והודות לכך את רמת היבולים באזור הנהר, ידעתי כבר אז שלצרפתים אין ניסיון וטכניקה של ייצור מכלואים בקנה מידה מסחרי, והם ראו בי מתחרה בלתי רצוי, מה גם שפעולה זאת שלי (שלנו) עמדה בניגוד למגמתם ועמדתם שהיו מרוכזים במאמץ להשבחה ובירור זנים מקומיים. הדבר היפה והמיוחד שציין את יחסיי עם ז'אן במשך השנים מאז ועד היום הוא שהשתייכותו לאירט והדעות המקובלות אצלם באשר לתפקידי בסנגאל אף פעם לא השפיעו על מערכות היחסים והידידות שהייתה בינינו. הם באירט טענו נגדנו באותה פגישה שאין בטחון שזני המיכלוא יתנו יבולים גבוהים במיוחד וכי הדבר לא הוכח חד משמעית בניסיונות שלהם. נוסף לכך יש לקחת בחשבון את הטעם ואת אפשרויות השימוש כמזון של הסורגום. הסורגום מיועד למאכל בני אדם. אני לא קיבלתי את הנימוקים המתייחסים לטעם הסורגום, כי סנגאל קיבלה עודפי מזון כסיוע מארה"ב, בתקופת הסודור. תקופה של מספר חודשים, כל שנה בהם היבול הקודם נאכל ועדיין הסורגום בשדות אינו בשל לקציר. הסורגום שהאמריקאים שלחו היה סורגום מכלא והוא התקבל בברכה, לכן הנימוקים המתייחסים לטעם לא היו מבוססים הייתי משוכנע אז כמו היום שהמטרה החשובה ביותר הוא היבול וככל שהוא רב יותר זה משובח.

האמנתי שבתחום הזה אוכל לתרום יותר מאשר הם לקידום האזור והחקלאות. הם רגזו כי ידעו שאני עולה עליהם ביכולתי ובידע שלי בייצור זני מכלא.

מה שהדאיג אותי הייתה שאלה אחרת, ובזה חלקתי על ווקס ואנשי הזרע, לא הבנתי איך קרה שהם לא צפו את הסכנות האחרות המתלוות להחדרת זרעי מכלא למערכת. הסכנה הייתה בחוסר האפשרות להסביר שזרעי מכלא טובים לזריעה חד פעמית , ושאחרי פעם אחת אין למעשה אפשרות לזרוע את הגרעינים כי לא יהיה יבול. רק שבוש והידרדרות משנה לשנה .

משמועות שהגיעו אלי התברר שכבר חולקו בעבר זרעי מכלא בין האיכרים, הם המשיכו לזרוע אותם בשנים הבאות עד שהשדות השתבשו לחלוטין. הייתי משוכנע מיד מהתחלה שאין הצדקה בתנאים של סנגאל להתעקש דווקא על ייצור מכלואים שייצורם קשה ופרובלמאטי בגלל בעיות של תאום הפריה בין זנים בעלי עקרות זכרית ותאום הפריחה בין שני קווים טהורים. בעיות שנוספו עליהן קשיים של השקיה והנבטה ובעיות של רוחות יבשות בלתי צפויות בעונת ההפריה. חשבתי שמוטב היה לעסוק בשלב ראשון במציאת זנים רגילים בעלי פוטנציאל גבוה כדי להגדיל את היבולים המקובלים במאה אחוז, ולא להתעסק בשלב זה בבעיות הקשורות בזני כלאיים. אני מצטער שאנשי הזרע נתפסו לטעות כל כך יסודית אבל הייתי מחויב לנהוג בהתאם להחלטותיהם, אחרת הייתי פותח לי חזית חדשה של מאבקים שלא הייתי זקוק לה באותה שעה.

איני חושב שיש כאן עניין לתאר את כל המהלכים הקשורים בעבודתי, רק לציין ולזכור, שאחרי הקשיים הראשונים והאכזבות הראשונות, זרעתי חלקות גדולות יחסית, ברישר-טול ובהמשך גם בגהדה, מקום מרוחק מרישר-טול כמאה קילומטר, היו לי שם שדות סורגום ותירס שנבטו והתפתחו לתפארת, גם השדה של האיכר בדגנה הגיע לשלב הקציר, והצלחתי להגן עליו למרות הסכנות מצפורים על ידי שימוש באגרולן (חוטי ניילון) נגד ציפורים, והיה לי רושם שמלאכתי צולחת בידי.

באחד מימי פברואר הגיע השגריר המיועד לסנגאל - חנן עינור. נסענו לדקאר לפגוש אותו ולהכירו. שמחתי שיש כבר שגריר קבוע שיוכל לטפל בצורה רצינית יותר בפרויקט החווה שהיה פרויקט יוקרתי עבור ישראל בסנגאל ואולי באפריקה כולה.

אוסיף לכתוב על חנן עינור בהמשך כי היה לו חלק חשוב בפרשת השליחות שלי. לעת עתה אסתפק בכך שהוא עשה רושם סימפטי וכאדם שמתמצא היטב בבעיות של אפריקה. אחרי ששוחחתי איתו באריכות על כל הבעיות הקשורות בחווה הוא הבטיח לי לטפל בכל העניינים העומדים ותלויים. בראש וראשונה הבטיח לבוא לבקר ברישר-טול כדי לעמוד על העניינים מקרוב ולראות בעצמו באיזה תנאים אני עובד. בשיחה עלתה גם עניין בואו של תמרי, נודע לנו מהמכתבים שקבלתי מהארץ שתמרי הבריא והוא מתכונן לנסיעה. שמחתי מאד שלא אהיה יותר בודד כל כך וחשבתי שברגע שיהיה לצדי מישהו נוסף יהיה יותר קל להתמודד עם הבעיות הצצות בדרכנו.

ככל שעברו הימים, התמונה הלכה והתבהרה ומבחינות רבות לא הייתה מעודדת בכלל. היה ברור יותר ויותר שלא הוכן בסיס כלשהו לפעולות שעמדנו לבצע ברישר-טול, הסנגאלים לא בדיוק הבינו מה מטרתנו במקום, והצרפתים התנגדו התנגדות שקטה אך יעילה. נושא החווה לא הופיע בכלל בספרי התקציב של ממשלת סנגאל. יותר ויותר נוכחתי שבואנו ומטרות פעילותנו נקבעו בצורה חובבנית ובלתי אחראית, היו לי ספקות שהתגברו עם הזמן גם בנוגע לכוון הרצוי שיש ללכת בו בתנאים המיוחדים של סנגאל.

קיוויתי שבואו של השגריר, ואחר כך תמרי. יחזקו את מעמדנו ונוכל להתמודד ביתר הצלחה עם המכשולים הנערמים בדרכנו. יתכן גם שנוכל לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לשינוי הכיוון של פעילותנו ומעשינו.

השגריר עינור הגיע אלינו לרישר-טול באחד הימים, הוא בא לבקר וקיבלנו אותו בכבוד רב, ערכתי לו סיור ושיחות הכרות עם הגורמים הרשמיים במקום והוא התרשם ממה שעשינו עד עתה. היה גם מה להראות ולראות בשדות. החלקות שלנו נבטו והבטיחו יבולים נאים, גם התוצאה שהשגנו בחלקות ההדגמה אצל האיכר בכפר דגנה היו מרשימות.

השגריר התרשם שאנחנו משפחה ישראלית שלמה ובאנו לגור באזור מרוחק כל כך בסנגאל, הוא התפלא לראות שאין לנו מזגן והבטיח לדאוג שנקבל מיד. אני ידעתי שאין בחוזה מ.ש.ב. סעיף לרכישת מזגן והייתי מודע לכך שאם אנו רוצים לרכוש מזגן עלינו לרכוש אותו מהקצבת הריהוט הכללית שקיבלנו כבר. חנן הרגיע אותי ואמר שהוא לוקח את העניין על עצמו ושידאג שמיד נקבל מזגן. הסברתי לו גם את הקשיים האחרים שיש לנו במקום והוא הבטיח לפעול בדרגים הגבוהים ביותר כולל אצל נשיא סנגל לאופולד סנגור ולברר מה הם הקשיים וכיצד ניתן להתגבר עליהם. בסך הכול הוא היה אופטימי ומעודד והאמין ביכולתו לקדם את כל העניינים. הפרויקט של חוות הזרעים הוא יוקרתי עבור מדינת ישראל והוא השגריר חושב שאנחנו והמדינה נצטרך להעמיק את מעורבותנו ולדאוג גם לכספים מסוימים.

ביקורו של השגריר עינור ברישר-טול הרחיק ממני לזמן מה את הרגשת הבדידות והייאוש שהתחילו לכרסם וחיזק את ידי. נוצרה אופטימיות מסוימת לגבי גורל הפרויקט. קיוויתי שהשגריר יוכל במעמדו הבכיר, להיפגש עם גורמים סנגאלים וצרפתים בעלי משקל ושהתקציבים הדרושים לנו כל כך ימצאו. הוא סיפר לי גם על בואו הקרוב של תמרי וגם זה עודד אותי כי ראיתי בכך תוספת כוח במקום ושותף לבעיות הרבות שיש להתמודד אתן.

יחד עם השמחה לקראת בואו של תמרי לא יכולתי שלא לשתף את חנן גם בחששות ובספקות הקשורות בבואו. העובדה הייתה שבמסגרת ה- C.M.C. ברישר-טול פעלנו כמעט במחתרת. היה זה מוזר מאד, ולא הייתי מסוגל להבין מהתחלה, אבל המציאות הייתה שהסנגאלים אף פעם לא דנו בעניין שלנו ובעניין חוות הזרעים בצורה רצינית ואף פעם לא לקחו עליהם התחייבויות בנוגע לפרויקט הזה. הם חשבו שיקבלו את חוות הזרעים במתנה מישראל ובצורה כזאת הם לא התנגדו, אך מה שהיה קשור בתקציב שלהם היה כבר עניין אחר שחרג ממשרד החקלאות והיה שייך לאוצר שהיה תחת פיקוח הדוק של הצרפתים.

חודשים לקח עד שהעניינים האישיים שלי הסתדרו, ועד שנחתם החוזה הסנגאלי והתחלתי לקבל מהם את חלקם במשכורתי. גם עניין הדירה והריהוט בבית היו קשורים בקשיים ולא פעם ושאלתי את עצמי מה יהיה דינו של תמרי, הסנגאלים בקושי הכירו במומחה אחד, איך הם יקבלו את בואו של מומחה שני? האם ירצו להתחייב לגביו ואם לא היכן יגור? מי ישפץ לו בית ומי ירהט אותו, את כל השאלות האלה הפניתי לחנן אבל הוא ניסה להיות אופטימי ודחה דאגות מיותרות, הוא הרגיע אותי ואמר שיש לו ניסיון בכגון אלה והוא כבר הודיע אפילו לשלטונות הסנגאלים על בואו של תמרי.

זמן מה אחר כך יצא לי לראות את מכתב התשובה של הסנגאלים, היה שם אישור שקיבלו את הידיעה ורשמו אותה לפניהם. לא הייתה מצדם כל התחיבות כשם שמעולם לא התחייבו בכתב לשום דבר שהיה קשור עם חוות הזרעים.

בינתיים נמשכו חיי היום יום שלנו ברישר-טול. היו מדי פעם נסיעות לדקאר לסידורים שונים. מהישראלים שחיו בעיר היה לנו קשר טוב למדי רק עם יוסף לינדר, שהגיע לסנגאל כמדריך לגידול דבורים. ממנו למדתי הרבה דברים פרקטיים כמו כיצד לשרוד בתנאים המיוחדים בהם עבדתי. הוא לימד אותי מיומנויות כיצד להסתגל לשיגיונות הביורוקרטיה של כל הגורמים ולימד אותי להפיק מהם תועלת לעצמי, הוא היה מסדר לעצמו א.ש.ל והוצאות לכל דבר והסביר לי מה עלי לדרוש לעצמי וממי. הוא המציא כוורת מתפרקת הנתלית על עצים, קרא לה בשם רבקה אשתו והיה נוסע לכל פינות סנגאל כדי לפזר את הכוורת ולהדריך את המקומיים כיצד להפיק דבש. הכוורות שלו היו פרימיטיביות, אבל בכל זאת מתקדמות יותר מאשר של המקומיים שרגילים היו לייצר דבש על פי שיטותיהם שלפיהן תלו על העצים סלים קלועים מקש ונחילי דבורים פראים התיישבו בהם. הבעיה הייתה בשיטה לניקוי ולהפרדת הדבש והדונג, הדבש הקומי שיצרו בשיטות שלהם לא היה ראוי למאכל ולשיווק.

יוסף המציא מפריד פרימיטיבי שעבד על חום השמש וחלק ערכות שלמות כאלה בכל המדינה. למרות מאמציו נדמה לי שלא היו לו הישגים, ואחרי נסיעתו המקומיים חזרו לשיטותיהם המסורתיות.

הלקח שלמדתי מזה עם דברים נוספים שלמדתי במשך הזמן היה שכמעט אין אפשרות לשנות הרגלים מסורתיים באפריקה. למרות היתרונות שיש לשיטות חדשות ומשוכללות. התפלאתי למשל מכך שמשדות הבוטנים הם אינם מפיקים חציר להזנת הבהמות, היה להם חציר בוטנים בשפע אבל מגדלי הבוטנים לא עסקו בגידול בעלי חיים, מקצוע זה היה שמור לפולאנים. ואלה מצדם היו במצב של עוינות עם הוולוף, האיכרים, הפולאנים לא היו מוכנים להשקיע מאמץ במקורות אחרים של חציר שעמדו לרשותם, שדות הדיירי הנרחבים הניבו עשב רב בתקופת היברנז'ים ((HIVERNAGE.

בזמני בא לשם מומחה איטלקי שניסה ללמד אותם לקצור את העשב ולהכין חציר לקראת עונת היובש, הפולאנים לא שמעו למומחה מאיטליה ולא היה להם כל עניין בעצותיו, הם לא ראו בגידול בקר ענף כלכלי, אלא רק שגודל העדר קבע את מידת כבוד המשפחה. הם סרבו לעסוק במסחר. סנגאל נאלצה לייבא בשר כי הפולאנים לא רצו בכלל למכור את הבקר, בעונת היובש השלימו בפטליזם עם אובדן חלק ניכר של העדר. הם קיימו אורח חיים צנוע שהתבטא בכך שהגברים ישבו בצל העצים ובילו ימים שלמים בשתיית תה.

הנשים הן אלו שדאגו לכל, כולל חליבה והליכה למרחקים עם קלבסים (מין קליפת דלעת יבשה המשמש ככלי קיבול) מלאים בחלב עד לכפר הסמוך כדי למכור שם את החלב ולקנות בתמורה קצת שמן ואורז לצרכיי המשפחה. מסורת ומנהגים, חשדנות כלפי חידושים שמביאים הזרים היו אופייניים לאוכלוסיה המקומית. אפילו האיכר שאצלו קצרנו יבול מצוין מהחלקה שזרענו בזרעים שלנו, לא השתכנע ולא היה מוכן לזרוע את כל חלקותיו בזרעים שלי. בשום אופן לא היה מסוגל להבין שקיימת אפשרות לשפר את רמת היבולים באמצעות שינויים מהפכניים. הוא היה משוכנע שאם הוא מעמיד לרשותנו חלקת אדמה אנחנו בכוח מאגי מסוים מגיעים ליבול טוב אבל הדרך שלו שממשיך בה מזה דורות היא דרך בטוחה יותר ואין לו רשות לשנותה. הוא חשב וחיכה כל הזמן שניתן לו תשלום או מתנות עבור נכונותו לתת לנו אפשרות להוכיח את מה שאנחנו מתכוונים אבל בלי שתהיה לפעולתנו השפעה כל שהיא על שיטות עבודתו המקובלת מזה דורות רבים.

ככל שלמדתי יותר צרפתית התקדמתי גם בהבנת המציאות המיוחדת של אפריקה. הרבה אשליות, הרבה דעות קדומות הייתי צריך לשנות. שום דבר במציאות לא התאים לדעותיי ולהשקפת עולמי, כלי ניתוח מרקסיסטיים בנוגע להתפתחויות היסטוריות של משטרים והשפעתם על חיי האנשים לא עמדו במבחן המציאות, דעות קודמות על עוולות המשטר הקולוניאלי ועל אשמת המשטר הזה בפיגור הכלכלי והחברתי לא מצאתי להם הסבר.

המשטר הקולוניאלי הביא אתו קידמה בתחומים רבים, אפריקאים רבים התגעגעו לשלטון הצרפתים, כי שלטון בני עמם לא היה פחות רודני, בני העם, התייחסו בחוסר אמון גמור לשליטים החדשים, את גנוני השלטון של הצרפתים הם הכירו וכבדו, אבל זה שבא מצד בני עמם , היה להם קשה לקבל. הנורמות המוסריות של האוכלוסייה האפריקאית שונות מהנורמות המקובלות עלינו, ניצול המעמד והתפקיד הרשמי לצורך טובות הנאה וחלוקת טובות הנאה מקובלות על כולם.

בעלי התפקידים בממשל העצמי היו בדרך כלל צעירים שנשלחו ללמוד בחו"ל וחזרו כדי לקבל ניהול מפעלים, או ארגונים והם מצאו את עצמם מיד תחת לחץ כבד של קרובים שהגיעו אליהם מכל קצוות המדינה, נטו אוהליהם בחצרם וחיו על חשבונם. את כל מי שבא לברך אותם אי אפשר היה לשלוח הביתה בלי מתנות. המנהגים האלה, והמחויבות לבני המשפחה אפילו הם רחוקים, יחד עם חוסר אפשרות להתקיים ולמלא את כל ההתחייבויות שהמסורת מחייבת,לא הותירה ברירה רבה לבעלי התפקידים בשלטון לגלוש לעבר עסקות בלתי חוקיות.

ברישר-טול היה זה סנקיני מנהל ה- CERCLE, במרכז העסקות המפוקפקות. הוא ניצל את בעלותו על תחנות הדלק לקניית תלושים מהמוסדות הממשלתיים בחצי מחיר. ידעתי כל הזמן שטורדו מנהל ה- C.M.C מוכר לו את תלושי הדלק ומשלשל את הכסף לכיסו. השחיתות, העצלות והמנהגים מנעו מן הארגונים הסנגאליים לתפקד כהלכה וזה השפיע כמובן גם על עבודתי ועל האפשרויות לפתח ולהרחיב את שטחי המזרע בחוות הזרעים.

נעזוב כעת לזמן מה את העניינים הקשורים בעבודה, חשיבותם גדולה והם העסיקו אותי כל הזמן וגרמו לי דאגות אין ספור, אך לא רק העבודה הייתה חשובה בסנגאל לא באתי רק כדי לעבוד, הייתה מטרה נוספת והיא להכיר ארץ אחרת ביבשת אחרת, לגלות את אפריקה השחורה שכה הדליקה את דמיוני.

ברישר-טול ובנסיעותיי התגלה לי עולם ססגוני חדש, נופים ואנשים והווי שכדוגמתם לא פגשנו מעולם. ערב אחד למשל שמענו קול תופי הטם טם, ושירה נלהבת שעולה מהבקתות. מרים ואני קמנו התלבשנו ונסענו לחפש את מקור השמחה. מאוחר בלילה היה וכולם ישבו בחוץ, מסביב דלקו מדורות , החום בתוך הבקתות היה כבד. האנשים והנשים הצטופפו בחוץ, ושרו בדבקות שירי דת מוסלמיים בעוד צלילי תופי הטם טם מלווה אותם.

באחת ההזדמנויות, הייתה חגיגה של ממש ברישר-טול. מרים והילדים היו עוד בדקאר והם באו לרישר-טול במיוחד לרגל האירוע. היה זה מפגש של ארבע נשיאים שמדינותיהם גובלות בנהר סנגאל, גינאה, מאלי, מאוריטניה וסנגאל, הם התכוונו להקים רשות משותפת לפיתוח הנהר לצורך הפקת חשמל והשקאה. בסוף נשיא גינאה סקו טורה לא הגיע לפגישה, רק שלושת הנשיאים האחרים נפגשו, ממאוריטניה, הנשיא מוקטר אוגדדה, נשיא מאלי מודיבו קייטה, ונשיא סנגאל לאופולר סדר סנגור.

קבלת הפנים לנשיאים האורחים הייתה ססגונית. ילדי בתי הספר בתלבושות רקדו, הטמטמים רעמו, ובכל המקומות ריקודים ספונטאניים. צילמתי הרבה שקופיות באירוע הזה, הצלחתי לקלוט גם את שלושת הנשיאים. הם עברו בתוך ההמון והחגיגה הייתה גדולה. זה היה אחד הדברים היפים ביותר ברישר-טול, לא פעם היו גם חגיגות ספונטאניות, אפילו בימי חול, לפנות ערב, פתאום התאספו ברחבה באמצע הכפר המון רב, כעשרה גברים הוציאו תופי טם טם והתחילו להכות בהם בקצב, מיד הופיעו גם נשים בתלבושות ססגוניות ופתחו במחול קצבי חושני עד כדי אקסטאזה.

מרים ואני אהבנו מאוד את החגיגות האלה ונדחקנו בהמון כדי לראות את הריקודים. מה שעשה עלי רושם היה חוש הקצב המיוחד של האפריקאים, מעולם לפני בואי לאפריקה וגם אחר כך לא ראיתי כשרון כזה לקצב כמו אצל האפריקאים. כאשר הם רוקדים או רוקדות יש בתנועות שלהם שלמות והתמזגות עם המחול של הגוף כולו.

בביקורי בדקאר הייתי מבקר בערבים במועדונים שם רקדו ריקודים מודרניים. במקומות אלה היה קהל מעורב של לבנים ושחורים , הייתי מתבונן ברוקדים. ההבדל בין הרוקדים הלבנים לשחורים היה בולט. לא חסרים בין הלבנים המטיבים לרקוד אבל כאשר רואים אותם בין השחורים רואים את ההבדל שלא ניתן כלל להסביר במילים. מהופנט ומוקסם צפיתי ברוקדים וחיפשתי את המקורות לחוש הקצב המופלא הזה.

אני חושב שהחוש המופלא הזה קשור לפעילויות השכיחות שלהם , הנשים עוסקות בטחינת גרעיני הסורגום עושות זאת באמצעות מכתש ועלי מעץ, ימים שלמים הן מכות בעלי בתוך המכתש וכותשות את הסורגום ואת התירס. אין לי ספק שמקורו של הקצב נמצא בעבודה. באופייה היא מונוטונית וחוזרת על עצמה ההצמדות לקצב קבוע, עוזרת בעבודת הכתישה הטחינה ולחתירה בנהר.

כאשר התבוננתי בנשים הכותשות שהעדיפו לעשות את המלאכה, ברחבה שיש בכל כפר, ראיתי לאיזו זריזות ידיים ווירטואוזיות הן מגיעות, הן היו מניפות את העלי לגובה וסופקות כפיים ותופסות אותו שוב בנפילתו.

חיי החברה התנהלו בדרך כלל ליד הנהר, הייתה שם פעילות רוחשת ועליזה, נשים תלו דגים לייבוש בשמש, נכנסו למים בחזה חשוף עם הילדים כדי להתרחץ, היו שכיבסו ושאבו מים לנאדות עור כדי להביא אותם על חמורים אל הבתים. גם עדרי בקר באו אל המים לשתות ולהשתכשך.

הציוויליזציה האפריקאית היא חלק מהטבע ומשולבת בו. בעל המלאכה מנצל את הצורות הקיימות של העץ או של האבנים לשימושו, האפריקאים לא בנו אניות, הם הפכו גזעי עצים לסירות על ידי גילוף, גם את המכתש והעלי השימושיים כל כך יצרו על ידי גילוף גזע העץ, גם את השרפרפים לישיבה, וגם ואת הקלבסים המשמשים לאחסנת מזון. גילוף העץ, מקצוע הדורש מיומנות רבה שמורה למעמד מיוחד הנגרים, כמוהם היו מסגרים, עושי תכשיטים, כל מקצוע והסקטות (מעמד חברתי מקצועי) המיוחד שלו.

החברה האפריקאית המסורתית מחולקת חלוקה מעמדית. בתחתית הסולם העבדים, התפלאתי שמוסד העבדות עדיין היה קיים, העבדים אמנם השתחררו מבחינת החוק וזכו בשוויון מלא, אך החברה התייחסה אליהם בהפליה ברורה, הם פסולי חיתון וכאשר באו בחברת אנשים תמיד התיישבו בפינה או על הרצפה. הם היו מחויבים כלפי משפחה מסוימת ואף נהגו לשלם לאותה משפחה במידה ויצאו לעבודה. השתייכותם למשפחה נתנה להם הרגשת ביטחון וכבוד מסוימים. שמעתי גם סיפור מעניין ,אינני יודע מה מידת האמת בו. הצרפתים הקימו בתי ספר בסנגאל ורצו לחייב את האוכלוסייה לשלוח את הילדים לבית הספר, האנשים חששו מבית הספר הצרפתי והעדיפו לשלוח את ילדי העבדים, כך קרה שאחר כך אחדים מהם רכשו השכלה וחלקם אפילו הגיעו לצרפת. בהמשך הפכו לשכבת אינטליגנציה, התופסת מקום חשוב בממשל, למרות שמעמדם נשאר נחות כשהיה, והם חייבים לשרת הלאה את משפחות בעליהם המקורית. כת אחרת מעניינת הם הגריוט, הזמרים, מספרי האגדות והסיפורים. לשפות האפריקאיות אין כתב, לכן תולדות המשפחה מסופרים באירועים חשובים כמו חתונות ולוויות או שמחות אחרות. הסיפורים נשמרים בזיכרונם של הגריוט (מספרי סיפורים) ששייכים אף הם למשפחה. הגריוט אינם עובדים, הדאגה לקיומם על המשפחה לה הם שייכים.

ישנה אפשרות שעבד יפדה עצמו מבעלותה של משפחה מסוימת אך הדבר כרוך בתשלום סכום גבוה. גם הגריוט נחשבים לנחותים וגם הם לרכוש המשפחה. עד היום אינני יודע אם התופעה הזאת של הסקטות היא תופעה כללית באפריקה או רק בסנגאל ואפילו שם אינני יודע אם זו תופעה כללית לכל העמים החיים שם. השבט המרכזי הם הוולוף אך חיים גם עמים רבים אחרים כמו הפל בצפון, והטוקולור שהם תערובת פל וולוף ומורים.

נוסף להם יש עוד הרבה עמים, בעיקר באזורים הדרומיים, הסרר, המלינקה ולכולם לשונות נפרדים, רובם מוסלמים אך חלקם, בעיקר בדרום באזורים הטרופיים הוטבלו לנצרות ויש עוד רבים שהם עובדי אלילים.

עם הזמן למדתי יותר ויותר על המנהגים השונים. הייתי נוסע עם טורדו, פוגש איכרים בשדה, טורדו ידע כיצד לדבר אתם, מסורת של ברכות אין סופיות, שאלות ותשובות חוזרות על עצמן ללא סוף. מסכת ברכות שנמשכת לעתים חצי שעה, ברכות לאיש, למשפחתו, לבהמותיו, לשדותיו וכו'.

כלי העבודה החקלאיים שהסנגאלים השתמשו בהם גם הם היו חלק מהטבע. מהעצים נכרתו הענפים בעלי צורה של מעדר גמיש שחלקו הקצר בזווית מסוימת למוט ארוך יותר, אל הקצה של החלק הקצר הצמידו כף מתכת וכך המוט הארוך והגמיש שמש לעידור בלי השקעת מאמץ רב. המעדר הזה כולו עשוי חתיכה אחת לפי צורתו הטבעית של הענף.

דבר נוסף ששמתי לב אליו, שלא היה סימן לגלגל בציוויליזציה האפריקאית כמו שאין סימן למחרשה. החקלאות מבוססת על המעדר שאתו מעבדים את הקרקע אבל אין פתיחת תלמים ואין פילוח. אינני יודע אם זה נכון לגבי אפריקה כולה או שזה המצב בסנגאל בלבד.

מוזרויות נוספות לא חסרו. לא הייתה כל עדות לקיום וסימן למערכות השקיה. הנהר זורם ליד הבתים וליד השדות ואין שום מערכת אפילו פרימיטיבית להובלת מים ולהשקות את השדות.

חוסר אונים וחוסר יכולת כזאת לא הייתי מסוגל להבין בשום פנים ואופן, ניתן היה לעשות צעדים ציוויליזטוריים ראשונים, אילו היו מיצרים עגלות עם גלגלים ורותמים שוורים למחרשות או מגדלים בקר הניזון בעונות היובש, הייתה מתחילה איזו שהיא התפתחות כלכלית בכוון של ציוויליזציה חומרית מתקדמת יותר. אבל בתרבות האפריקאית המקורית כפי שנתגלתה לי לא היו לכך שום סימנים.

כל העובדות האלו, משהתחלתי להתבונן בהן יותר לעומק הביאו אותי למסקנה, שגישתנו לפעולה באפריקה אינה רצינית. מדובר כאן בעולם מושגים שונה לגמרי מהמקובל עלינו ובמידה שאנחנו רוצים לפעול בכוון של שינוי מתחייב מכך קודם כל להתעמק ולהבין את עולם המושגים המקובל על האדם האפריקאי, את עולמו הרוחני ואת החוקיות המיוחדת הפועלת בחברה בה הוא חי.

יש גם להימנע גם מכפיה של תפיסות מערביות. לא בטוח כלל שהשינויים שאנו רוצים בהם הם רצויים עבורם. אין יסוד לחשיבה שהמערכת החברתית והמסגרת הציויליזטורית שאנחנו עיצבנו, עדיפה בכל מקרה. יתכן שחברות אנושיות אחרות יעדיפו צורות חיים המבוססות על ערכים אחרים וצורות חיים והתנהגויות שאינם דומים בכלל לצורת החיים שבה אנחנו בוחרים לחיות. יש כנראה ערכים בסיסיים שאותם יש לכבד, ואין ספק שגם החברה האפריקאית בצורתה הקיימת אינה משלימה עם חסרונם. צריך לבטל את המחסור במזון, יש לשפר את תנאי המגורים ואת החינוך. אך יש לעשות את הדברים האלה באופן שיעלו בקנה אחד עם המערכת המסורתית המקובלת ובמסגרתה.

בעולם המיוחד הזה של החברה האפריקאית בסנגאל, למדתי להכירו עם הזמן, בפגישות עם שותפי לעבודה, טורדו והעובדים האחרים בחווה, בפגישות מקריות עם אנשים ברחוב או בשוק, מהבוי והגנן, ומשיחות ארוכות עם ידידינו הצרפתים. שהיה להם ניסיון אישי הרבה יותר עשיר באפריקה והם הכירו טוב ממני את המגבלות שיש לפעולות הסיוע הטכני. הרבה מהסיפורים שלהם בטאו יאויש ואכזבה וחוסר אמון באפשרות להועיל לקידום המדינות באפריקה על ידי המערכת של הסיוע הטכני.

התפיסה הפשטנית הסתפקה בנימוקים של חוסר כישורים ונחיתות גזעית המונעים את האפשרות לקלוט חידושים בטכנולוגיה ובחקלאות וגם ביקורת על המשטר, על העצמאות המדינית לה זכו העמים האלה אחרי המשטרים הקולוניאליים. היו גם סימנים רבים של התפוררות . השלטון הקולוניאלי יצר תשתית מסוימת במדינות אפריקה, כמו שרותיי דואר, כבישים, מסילות ברזל, השמירה על הסדר, מושלי המחוזות אירגנו מסגרת ותשתית לישות ממלכתית.

אחרי קבלת העצמאות, עם החלפת השליטים הצרפתים בנושאי משרות מקומיים חלה נסיגה מהירה, רמת התחזוקה ורמת הממשל הידרדרו, בנייני ציבור נהרסו מחוסר תחזוקה, פקידים מקומיים שנכנסו לבתים שנעזבו על ידי הצרפתים הביאו אתם לתוך הבניינים הבנויים בסגנון מערבי, נשים פרימיטיביות שהעדיפו להדליק מדורה במטבח, מערכת המים והחשמל נהרסו בכל מקום כמו השדרות ופנסי הרחוב בעיר סן-לואיס, נראה שהמדינה כולה נסוגה אחורה במקום להתקדם.

תופעות אחרות שנלוו לממשל העצמי והקשורות במנהגים השבטיים ובמערכת שלמה של יחסים בלתי פורמאליים מבוססים על קרבת משפחה והשתייכות שבטית יצרו מערכת סמכויות וכיבודים שלא עמדו בקנה אחד עם המערכת התקנית של מנהל ציבורי. הם שיתקו את המערכת הביצועית והביאו אתם תופעות שבעינינו נראו כשחיתות, פרוטקציוניזם וחוסר יעילות בכל המקומות ובכל המשרדים הרשמיים.

עם הזמן הבנתי יותר ויותר את המתרחש סביבי, היה זה גם הודות להתקדמותי בידיעת השפה הצרפתית. כעבור מספר חודשים הסתדרתי כבר טוב למדי - לא בלי שגיאות והיו גם אי נעימויות לפעמים עם מכרינו הצרפתים, אבל בסך הכול יכולתי כבר ליטול חלק בשיחות שהתנהלו בארוחות הערב ובמפגשים החברתיים שהשתתפתי בהם. כמובן שעדיין מרים הייתה עוד הרבה זמן במרכז העניינים החברתיים בגלל שליטתה בשפה.

מדי פעם היה מבקר אצלנו יוסף לינדר. גם אני נהגתי לבקר אצלו בדקאר, הוא הדריך אותי ונתן לי הרבה עצות מועילות לגבי הזכויות שלי. הודות לו הצלחתי לסדר לנו כספים לא מעטים. ההוצאות שלנו היו גדולות ותקוותי לחסוך כסף רב לא התגשמו כפי שרציתי, לא חסר לנו דבר, אבל בכל זאת הקניות בסן-לואיס, העוזרים בבית, האירוח והצורך להצטייד מ- א' ועד ת' מבחינת בגדים, וכלים לבית המוזנח שקבלנו. הילדים המשיכו בינתיים ללמוד בבית הספר המקומי למרות שידענו כבר אז די מהר שהדבר לא יוכל להמשך כך עוד זמן רב.

שוחחנו על הבעיה עם ליליאן והגענו למסקנה שבשנה הבאה נצטרך להביא מורה בשביל הילדים שלנו ושלהם ביחד, גם ליליאן לא הסתדרה יותר עם הילדים שלה. בעיקר היו לה בעיות עם סילבי, בתה הגדולה שהייתה ילדה לא קלה, ליליאן ראתה שלא תוכל להמשיך ללמד אותה.

כך עברו החודשים הראשונים בעבודה, בחיי החברה, בטיולים בהם הכרנו את סביבת רישר-טול וכך בהדרגה הסתגלנו לאורח חיינו החדש.

אני לא הייתי מרוצה מהתנאים ברישר-טול, האדמות שקיבלתי לא היו מתאימות, הייתה לי הרגשה שיש המלחה ממי תהום והקרבה לשדות האורז הגדולים הביאה מזיקים מסוגים שונים החל מעכברים ועד לציפורים שכולם מצאו את הדרך לשדות שלי מיד אחרי שהאורז נקצר.

בנסיעות צפונה לכוון דגנה, התרשמתי שבצפון יש אדמות מתאימות יותר למטרותיי וכך גילינו את גהדה. התברר שכמאה קילומטר צפונה מרישר-טול במעלה הנהר, נעשו על ידי הצרפתים בתקופת מלחמת העולם השנייה הכנות להקמת חווה חקלאית. הם בנו במקום משאבות שיכולות להעלות מים מהנהר, והכינו שטחים ומערכת תעלות להובלת מים לחלקות מיושרות מוקפות סוללות עפר, במטרה לגדל אורז.

מהתוכניות לא יצא דבר, אחרי המלחמה המקום נעזב המשאבות לא הופעלו והתעלות התכסו בחול. בכל זאת הייתה שם תשתית שאפשר היה להפעיל אותה במידה מסוימת. התחלתי לבקר שם עם טורדו והחלטנו להכשיר כמה חלקות ולנסות את מזלנו אולי נצליח יותר מאשר ברישר טול. טורדו היה מעוניין בפעילות בגהדה, כי היו לו שם מכרים גם ידידו, בוקר לי היה מעוניין שנעבור צפונה יותר לאזורים של הטוקולור שם חיה משפחתו ומשם הוא שאב את השפעתו הפוליטית.

בגהדה פעל גם .IRATהייתה שם במקום תחנת ניסיונות קטנה. שם חי צרפתי בשם מסייה רנו שניהל את חוות הניסיונות. הוא ערך גם כמה ניסיונות מוצלחים עם זרעים של הזרע. אני התלהבתי מהאדמה בגדה, היא נראתה לי יותר בריאה מאדמת רישר-טול וחשבתי להעביר לשם את עיקר הפעילות החקלאית שלנו.

גהדה הוא כפר קטן במקום ציורי קסום, הנהר מתפצל שם ויוצר אי קטן עם צמחיה כמו בג'ונגל. ביתו של רנו היה בית אירופי בודד שנבנה על שפת הנהר מול האי. המקום היה מאד רומנטי עם מרפסת גדולה מעל המים, חשמל לא היה וגם לא מים זורמים. לרנו היה גנראטור ומשאבה בה שאב מים לביתו, הוא היה רווק וגר שם לבד עם עוזרת כושית צעירה ששמה היה רוג'. כשהייתי מבקר בגהדה או בא לעבוד שם הייתי מתארח תמיד אצלו ובמשך הזמן גם הוא התחיל להתארח אצלנו ברישר-טול. כך הפכנו ידידים.

לרנו היה אוסף גדול של ספרי מתח בצרפתית ואני שאלתי משם ספרים רבים לקריאה. אהבתי לבקר בגהדה. גם הגידולים החקלאיים שלי הצליחו יותר וגם הנסיעה לשם הייתה מעניינת. רנו היה מזמין אותי לארח לו חברה לארוחת צהרים, היינו יושבים שנינו ליד שולחן במרפסת הגדולה המשקיפה על הנהר ועל האי ממול, רוג' העוזרת - מבשלת ומגישה את המנות, רנו היה מקפיד שהמנות תוגשנה לפי הסדר הצרפתי המקובל, כאשר סיימנו לאכול מנה הוא היה מצלצל בפעמון נחושת קטן וקורא לרוג' שתביא את המנה הבאה, רוג' הייתה מתבלבלת בלי סוף, טועה ומביאה את הגבינה לפני הסלט ורנו היה גוער בה בצעקות נרגזות.

הוא התרגל לחיי רווקות והבדידות בגהדה. היו לו עוזרים שביצעו את העבודות בחוות הניסיוניות והיה לו פנאי לרוב לצייד, לדייג ולהכנת מאכלים ומטעמים שונים. השדות שם סבלו מביקורים של עדרי קופים. הקופים נעים בעדרים גדולים ויכולים תוך דקות לחסל שדות שלמים. עדר קופים שנכנס לתוך שדה תירס קוטף בהרף עין את כל הקלחים או תולש את הסורגום. רנו היה צד קופים ותולה את גוויותיהם על הגדר מסביב לתחנת הניסיונות כדי להרתיע אותם מלהתקרב אל השטחים המעובדים.

לפעמים הוזמנתי לאכול ארוחת צהרים אצל אחד המקומיים בגהדה. להזמנות אלה לא היה מן הנימוס לסרב, גם לא הייתי מעוניין להראות שאני מתבדל, למרות שלא הלכתי ברצון כי התנאים בהם הוגש האוכל היה בהם ליטול את כל התיאבון. בדרך כלל הגברים אכלו לחוד מהנשים והילדים ,הביאו קערה גדולה של אורז, מעל האורז היו פרוסות דגים וירקות מבושלים, הגברים כרעו מסביב לסיר נוטלים את האורז בידיים ודוחפים את הכדור שלשו ממנו לתוך פיהם, מחזה לא מעורר תאבון. הייתי נוהג לבקש כף ולוקח לי אורז מקצה הקערה במקום שלא נגעו בהם ידיהם עד כמה שאפשר. דאגתי כמובן תמיד להיות מצויד במים משלי, ידעתי שאסור לי לשתות מים מהמקורות המקומיים כדי לא לחטוף איזו מחלה, אם מדברים כבר על מחלות יש לנו באמת מזל שאחרי שלוש שנים באפריקה יצאנו משם בלי שנפגענו, מלבד דוד שנדבק בבילהרציה, אבל זאת פרשה שאספר עליה בהמשך, כמובן שהמחלה הנפוצה ביותר הייתה המלריה. הוזהרנו וצוונו לבלוע כדורים נגד המלריה במשך כל שהותנו שם.

פעם נסענו לגהדה יחד עם מרים והילדים יחד עם המורה של משפחת מורל מרי שנטל.

זאת הייתה בחורה צעירה ורצתה להכיר את רנו אבל לא העיזה לנסוע אליו לבד לכן ביקשה מאתנו לנסוע אתה לשם לסוף שבוע, בהזדמנות זאת טסנו במטוס עד פודור שבמאוריטניה ושם חיכה לנו רנו עם המכונית שלו ולקח אותנו לגהדה.

זכור לי רק שבסוף שבוע ההוא סבלנו נורא מהחום, בעיקר בלילה כאשר כיבה את הגנראטור והמזגן פסק לפעול. עברו עלינו בגהדה שני לילות ללא שינה, אבל במשך היום נהנינו מארוחות טעימות ומרחצה ושייט בנהר. אגב מהמפגש בין רנו ומרי שנטל לא יצא דבר ושניהם נשארו ברווקותם.

זמן מה אחרי בואנו לסנגאל וזה היה בזמן שמרים והילדים היו עדיין בדקאר, פרצה מגיפה של קדחת צהובה. זאת מחלה שלא ניתנת לריפוי וכל מי שנדבק בה נדון למוות, האמצעי היחיד נגדה הוא החיסון. אנחנו חוסנו לפני הנסיעה אבל לא הייתי בטוח בטיב החיסון מה גם שלא טרחנו להקפיד לא להרטיב את מקום החיסון כפי שנאמר בהוראות, עכשיו לא הייתי בטוח בכלל אם אנחנו מחוסנים, הפאניקה הייתה גדולה, היו מחסומים בכבישים ועצרו מכוניות כדי לחסן את האוכלוסייה. בגלל היקף המחלה הגיעו רופאים מכל העולם לעזור, באו גם רופאים מישראל. הם הזהירו אותנו לא לקבל חיסון במחסומי הדרכים, צורת חיסון זו הייתה מסוכנת והיו אנשים רגישים לנסיוב. נוסף לכך רבים חלו בדלקת קרום המוח כתוצאה מהחיסון, הרופאים מישראל לא היו בטוחים מה גורם ליותר תמותה אם המחלה או החיסון החפוז. על כל פנים עברו עלינו ימים לא קלים של דאגה באווירה של היסטריה כללית בכל המדינה. למזלנו נוכחותם של הרופאים מישראל נסכה בנו בטחון מסוים, הם הכניסו גם מעט גוון בנוף החברתי השומם למדי של הקולוניה הישראלית.

אנחנו לא חיפשנו במיוחד קשר עם הישראלים, נוכחנו עד מהרה עד כמה הם קרתנים, וקטנוניים. סנגאל כלל לא עניינה אותם , הישראלים שחיו בדקאר אף פעם לא יצאו מהעיר ולא הכירו בכלל את הארץ על נופיה ותושביה. הם לא גילו עניין בשום דבר חוץ מעניינים חומריים ורכילות ביניהם לבין עצמם.

כולם התפלאו מאומץ ליבנו שהעזנו להיות כל כך מרוחקים מעיר הבירה, מבחינה זאת רק יוסף לינדר שהיה מבוגר וחולני למדי היה לרוחנו כי הרבה לנסוע והכיר היטב את כל סנגאל, הוא היה מגיע בביקוריו עד אלינו וכאשר הייתי מגיע לרגל עבודתי בדקאר הייתי מבקר אצלו. בביקורי אצלו בבית שמחתי למצוא את העיתון על המשמר. לכל אחד מאתנו הייתה זכות להזמין עיתון מהארץ, יוסף שהיה חבר במפ"ם בסניף ירושלים הזמין את על המשמר, כי ממילא בשגרירות היו גם עיתונים אחרים. אני נהגתי אחרת והזמנתי את "הארץ" לרישר-טול מתוך הנחה שעיתון הארץ מביא אינפורמציה שלמה יותר על הנעשה בארץ מאשר כל עיתון אחר.

קבלת העיתונים ברישר-טול הייתה פרשה משעשעת, הדואר האווירי היה מגיע לדקאר במהירות יחסית, כי היו טיסות יום יומיות מפריס, העיכובים התחילו בין דקאר לרישר-טול. שלוש פעמים בשבוע היה מטוס מגיע ונוחת אצלנו. המטוס הזה הביא איתו דואר, אבל אם הדואר לרישר-טול הגיע לדקאר

ביום שלא היה מטוס או שאיחר אותו, היו שולחים את הדואר באוטובוס לסן-לואי ושם מעמיסים אותו על האנייה ששטה בנהר. זה היה כבר באמת סיפור של ימים עד שהאונייה הייתה מגיעה אלינו.

הדואר היה נוסע עשרה ימים מדקאר לרישר-טול כך שהייתי מקבל את העיתונים לפעמים שלושה או ארבעה ביחד. לפעמים קיבלתי עיתונים מלפני שלושה ארבעה ימים אחר כך היו מגיעים עיתונים מתאריכים קודמים יותר זה

היה משעשע, ודומה למסופר באיזה סרט על אנגלי שחי לבד בג'ונגל ומקבל רק פעם בחודש את העיתונים של חודש שלם. בסרט היה מקפיד לקרוא אותם לפי הסדר בלי לפתוח קודם את העיתון האחרון.

קבלת הדואר הייתה חלק מהפולקלור של רישר-טול, היינו מחכים למטוס או לאנייה ואפילו לאוטובוס, בחוסר סבלנות ושמחים לכל מכתב שהגיע מהארץ.

אחרי ביקורו של השגריר אצלנו, יום בהיר אחד קיבלתי הודעה שיש לנו חבילה שהגיעה במטוס, מה רבה הייתה הפתעתי כאשר ראיתי שהחבילה מכילה מזגן שהשגריר שלח לנו. שמחנו מאוד, והזדרזנו להרכיב אותו בביתנו.

היה זה כבר באמת בזמן כי החום הגדול החל, חום שקשה לתאר אותו, היו ימים בהם הטמפרטורה הייתה מעל 40 מעלות ורוחות חמות מכיוון מדבר סהרה ייבשו את הגוף ואת הנשמה, המזגן התחיל לעבוד יומם ולילה וחיינו נהיו קלים יותר ונסבלים הודות לכך. מה שלא היה ברור על איזה חשבון קיבלתי את המזגן? בהמשך יהיו לכך השלכות.

עברו חודשים, ובחודש אפריל 65 סוף כל סוף הגיע תמרי לדקאר. שמחתי וחששתי מבואו. מבחינה מסוימת מוטב היה להתמודד עם הבעיות בשניים, וגם לא הייתי מעוניין שכל האחריות לעתיד חוות הזרעים תהיה עלי לבד. ומצד שני לא הצלחתי להבין מה יהיה מעמדו בעיני הסנגאלים, גם מעמדי היה רופף למדי, חוות הזרעים לא קיבלה מעמד ראוי, לא תקציב ולא הכרה ברורה. הסנגאלים בקושי נתנו לי דירה וחוזה עבודה, לא ראיתי מצדם נכונות רבה לקבל בתנאים דומים או עדיפים מומחה ישראלי נוסף. חנן עינור הרגיע אותי והבטיח שיטפל בכל העניינים בדרגים הגבוהים ביותר, הוא חיכה חודשים לפגישה עם הנשיא, פגישה שנדחתה מעת לעת, גם הנשיא, בהשפעת יועציו הצרפתים לא ידע בדיוק כיצד להתייחס לנוכחותנו ולכן לא הזדרז להתחייב. הוא והעדיף לדחות את הטיפול בעניינינו עוד ועוד.

פרשת תמרי - השליחות שלי בסכנה?

 

כאשר קיבלתי את ההודעה שתמרי הגיע, פעלתי מיד כדי לקבל בית עבורו. זאת השגתי, בקלות יחסית אבל היו שוב קשיים עם שיפוץ הדירה. בינתיים, בזמן הראשון כמונו, התאכסנו תמרי ואישתו במלון בדקאר ואני נסעתי לבקר אותם. הפגישה הראשונה שלי אתו לא עוררה אצלי חששות, ישבנו ואני הסברתי לו את הקשיים ואת הבעיות וגם את

הצלחות שהיו לי ואת האפשרויות הקיימות. תמרי היה מודע כבר לחלק מהבעיות מהמכתבים שכתבתי ונראה היה שמתייחס בהבנה למצב. הצעתי לו לבוא מיד לרישר-טול, לראות את הבית המיועד לו ושיחליט בעצמו איזה שיפוצים יש לעשות שם.

בפגישה הראשונה הוא נראה היה סימפאטי למדי והוא חזר כל הזמן על כך שעכשיו הוא מקווה שהעניינים יתחילו לזוז. כנראה שקיבל הבטחות בארץ שנקבל יותר סיוע. הוא האמין שבהיותו זמן מה בדקאר יברר בשגרירות את כל העניינים עד שהכול יסתדר, תמרי היה יקה, מבוגר ממני וידוע כמטפח זרעים מעולה וקפדן. לפי מיטב ידיעתי לא היה לו ניסיון ניהולי אלא רק מקצועי בטיפוח זרעים אבל גם זה טוב בשבילי וקיוויתי באמת שבואו יתרום

לקידום העניינים שלנו.

אחרי זמן מה הגיע היום שבו הוא הגיע לבקר אותי ברישר טול, לקחתי אותו לסיור בשדות שהייתי גאה בהם כי הם היו כבר בשלב צמיחה מבטיח ובאמת חשבתי שיש מה להראות לו. במקרה כאשר יצאנו לשדה היו שם כמה פרות שנכנסו לשטח. גירשתי אותן, ותמרי לא העיר דבר רק הסתכל, אבל גם לא הביע התפעלות כפי שציפיתי ממנו, אחר כך הראיתי לו את הבית שלו והוא נראה רוגז מעט ואמר שהוא ידרוש שישפצו את הבית בצורה יסודית יותר, אחר כך חזר לדקאר. האיתות הראשון של סכנה מצד תמרי קיבלתי מיוסף לינדר. הוא הגיע אלינו יום אחד והזהיר אותי שתמרי התרשם רע מהחווה ויש לו ביקורת על מה שעשיתי עד עכשיו שם. עד כדי כך הגיעו הדברים שהוא אמר לשגריר שעליו לשלוח אותי בחזרה הביתה. הייתי מזועזע ומופתע, בשום אופן לא הייתי מסוגל להבין מה מצא תמרי לבוא בביקורת עלי. בתנאים כמעט בלתי אפשריים עשיתי כל מה שניתן היה, כל מה שהיה קשור במעמדנו הרופף לא היה באשמתי אלא באשמת אלה שהכינו את הקרקע לקראת בואנו כולל את חברת "הזרע" שלא הייתה זהירה ולא בדקה מספיק במה מדובר. לינדר הזהיר אותי ואמר שתמרי מסית נגדי את השגריר. הוא הציע לי להיות זהיר מאוד במעשי.

לא ידעתי את נפשי מרוב דאגה ואכזבה, איזו זכות הייתה לתמרי לבוא ולבקר אותי בשעה שהוא עדיין לא עשה דבר, מאין הוא בטוח שיוכל לעשות יותר טוב ממני ומדוע אינו רואה שמול הבעיות הרבות רצוי גם לו לא להתמודד לבד, מה קרה? מה רוצה האיש הזה שרק הגיע?

נסעתי לדקאר כדי לדבר איתו ועם השגריר. הייתי מוכרח לברר היכן העניינים עומדים ומה יהיה גורלי, לא ייתכן שאחזור כעת לארץ ככישלון גמור, מדוע זה מגיע לי? בביקור הזה בדקאר גילה תמרי את פרצופו האמיתי, הוא היה נרגז וקיבל אותי בגסות רוח, שאל מי נתן לי רשות בכלל לבוא , הסברתי לו שאין לי צורך ברשות של אף אחד, יש לי אורד- דה - מיסיון ורשות לנסוע עם הרכב הרשמי שלי מתי שאני רוצה, הייתה לנו שיחה קשה, הוא אמר שכעת הוא הבוס ועלי לציית לו בכל דבר, אמרתי שאני חושב שעלינו לעבוד יחד ובשיתוף פעולה, כי איננו נמצאים כאן במסגרת צבאית ואין בכלל שאלה של ציות. אני מכיר בכך שהוא הבכיר אבל קודם עליו להתחיל לעבוד ברישר-טול ולהראות מה הוא יכול לעשות טוב יותר . הייתי מזועזע. נסעתי לראות גם את השגריר שראיתי בו ידיד ובאמת כך היה. חנן הסביר לי שתמרי חזר מרישר-טול עם רושם קשה, אבל הוא חנן איננו חקלאי ואיננו יכול להתווכח איתו על עניינים מקצועיים, תמרי כועס ודרש שיחזירו אותי הביתה אבל הוא לא השתכנע , אלא אמר לתמרי שעליו להשתקע ברישר-טול ולהתחיל לעבוד. רק אם לא נסתדר בעבודה הוא יהיה מוכן להשתכנע שיש לשלוח אותי בחזרה לארץ אבל איננו יכול להסכים בשום אופן שתמרי יכתיב מדקאר מי טוב ומי לא טוב, בלי שהוא עצמו יתחיל לעבוד ויוכיח את ההפך, גישתו של חנן הרגיעה אותי מעט אם כי הייתי נסער ופגוע עד כדי כך שלילות שלמים לא הייתי מסוגל לישון מרוב עלבון ודאגה.

חזרתי לרישר-טול מתוסכל ודואג, לא היה לי הסבר למה שקורה. את ההסבר קיבלתי מאוחר יותר מיוסף לינדר, הוא היה האיש שהגן עלי וסיפק לי אינפורמאציה. על פי דבריו הסיבה לכל מה שקרה היה שתמרי קינא בי וכאשר ראה שאני כבר מסודר במקום, הוא רצה לרשת את הבית שלי ואת המעמד שכבר היו לי במקום. הפריע לו שאני הגעתי קודם ושאני שולט בעניינים ובשפה, בעוד הוא הבכיר יותר עדיין אין לו מעמד ברור.

כעבור ימים אחדים התקשר השגריר ושאל מה עם הדירה של תמרי, הוא אמר לי במפורש שתמרי מתחיל לעלות לו על העצבים, מבלבל את המוח בכל מיני תביעות בלתי מתקבלות על הדעת ונוסף לזה הוא מנסה להיפגש עם כל מיני גורמים שלא דרך השגרירות, להפריח הבטחות גרנדיוזיות לגבי מה שהוא עומד לבצע ברישר-טול. הוא התחיל לדבר על אלפי דונמים שיש לזרוע ודבריו לא נראים אמינים ומבוססים. השגריר הפציר בי לעשות הכול על מנת שהבית של תמרי יהיה מוכן כדי שיוכל לדרוש ממנו לעזוב את השגרירות ולרדת לרישר-טול. הסברתי לחנן שכל העניין בכך שאין כסף לשיפוצים ובקשתי ממנו פנקס צ'קים פתוח כדי לדאוג לשיפוצים בעצמי, חנן ביקש ממני לחכות כמה ימים לחשוב על העניין. לא עברו יומיים והוא התקשר שוב בפאניקה וסיפר שהיחסים עם תמרי על סף משבר, הוא דורש מתמרי להגיע לרישר-טול ולהתחיל לעבוד כי תמרי לא עושה שום דבר בכוון זה רק יושב כל היום בשגרירות ומבלבל את המוח, לכן הוא מסכים שנבצע את השיפוץ בכספי השגרירות ושאעשה הכול כדי להכין את הבית במהירות האפשרית לבואו של תמרי.

ברגע שקיבלתי את האישור לקחתי טנדר ונסעתי לסן-לואי, העמסתי את כל הנחוץ לשיפוץ הבית, סיד, מלט, בלוקים, רשתות וצבעים. צוות האחזקה של החווה שהתבטל רוב השנה מחוסר תקציבים התחיל לעבוד במרץ ואני הבטחתי להם בונוס נוסף אם יעשו את העבודה במהירות. מעודדים מהבטחה שלי לקבל מתנה הם ניגשו במרץ לתיקון הבית, וכעבור ימים אחדים הכול היה מוכן. הותקנו רשתות, הקירות סוידו והבית היה מוכן לכניסתו של תמרי. זה היה מבצע בו נוכחתי בעצמי מה כוח הכסף שבעזרתו אין דבר בלתי אפשרי. הודעתי לחנן שהבית מוכן והוא יכול לשלוח את תמרי לרישר-טול, בין כה וכה עברו כבר שבועות מאז בואו לדקאר ואני נמנעתי עד כמה שאפשר לקיים אתו קשר נוסף, חשבתי שמוטב יהיה שיגיע לרישר-טול ויוכיח את כוחו בעבודה יום יומית. אבל כנראה תמרי איבד לחלוטין את עשתונותיו, היה מתרגז ומתפרץ על כל דבר ובעיקר לא פסק להטריד את עובדי השגרירות ואת השגריר. אני מצדי ברגע שהבית היה מוכן הודעתי על כך. נשארה בעיית סידור וריהוט הבית אך דאגה זאת לא הייתה עלי כי את הבעיה הזאת עליהם לפתור בדקאר בדרך זו או אחרת. אחרי שיחת הטלפון הזאת היו כמה ימים של שקט, אולי שבוע שלא שמעתי יותר שום דבר על התפתחויות נוספות, ופתאום קיבלתי הודעה לבוא מיד לדקאר. לא ידעתי במה מדובר ונסעתי בחששות כבדים. הגעתי לשגרירות וחנן קיבל אותי נסער ומרוגז כפי שלא היה מעולם, הוא סיפר שפרשת תמרי התפוצצה בצורה מבישה,כאשר אחרי קבלת ההודעה שלי שהבית מוכן הוא הורה לתמרי לרדת לרישר-טול ולהתחיל לעבוד. תמרי סירב, ודרש מהשגרירות דרישות דמיוניות, כמו סכום עתק לריהוט הבית, הוא אמר לחנן שיש לרהט את הבית שלו כמו את בית השגריר, בטענה המצחיקה שהוא תמרי יהיה שגריר ישראל ברישר-טול. חנן אמר לו שיקבל מה שכתוב בחוזה ושום דבר יותר. תמרי מצדו התחיל להתעקש והכריז בחוצפה שלא ייסע לרישר-טול עד שלא ידאגו שיהיה לו שם בית מפואר, השגריר כמעט קיבל שבץ. אחר כך היה עוד ריב גדול ביניהם שבסופו הודיע השגריר לתמרי שעליו לעזוב את סנגאל תוך 24 שעות. וכך היה, חנן לקח על עצמו את מלוא האחריות על צעד יוצא דופן זה ומשרד החוץ נתן לו גיבוי כמו שנהוג במקרים כאלה. ואישר את המעשה במברק .חנן הודיע להם שהוא שולח את תמרי בחזרה בגלל חוסר התאמה והתנהגות בלתי נסבלת.

כך בא הקץ לפרשת תמרי ולייסורי הקשורים בה, לא הבעתי שמחה לאיד אך גם לא ריחמתי עליו בגלל שהיה מוכן להקריב אותי ואת גורלי לנוחיותו. עכשיו הבנתי שאצטרך להתמודד מעכשיו עם כל הבעיות והקשיים לבד, במציאות חדשה ועם ההשלכות השונות שיהיו בוודאי לסילוקו של תמרי מסנגאל.

בלבי לא יכולתי להסתיר את שמחתי ממה שקרה, עוד יותר שמחתי שלא אני הייתי הגורם לתוצאה הסופית של הפרשה הזאת, ואיש לא יוכל להאשים אותי, תמרי בכלל לא הגיע לרישר-טול ולא התחיל לעבוד. לשגריר לא דאגתי, מעמדו לא היה בסכנה. למרות שהפרשה המוזרה הזאת עלתה לו בבריאות. גם בפרשת תמרי התגלתה הצביעות של הזרע. כעבור זמן נודעו לי פרטים נוספים עליו, מתברר שגם בחברה איש לא סבל אותו, הוא היה טיפוס נוקשה וגם במקום עבודתו היה מבודד. נוסף לכך לא היה לו שום ניסיון ארגוני או ניהולי קודם.

שלחו אותו לשליחות בלי לבדוק באיזו מידה הוא מתאים לעבודה מסוג זה, כי כפי שנוכחתי מהתחלה דרושות תכונות אחרות בנוסף לידע מקצועי, קודם כל דרוש כושר הסתגלות והתאמה למציאות שונה וזרה.

חנן סיפר לי מאוחר יותר שהיה זמן, מיד אחרי בואו של תמרי ששקל לשלוח אותי הביתה אבל חושיו אמרו לו לא להזדרז, הוא לא היה בטוח לגמרי שתמרי לא צודק מבחינה מקצועית כאשר השמיע ביקורת עלי, אבל חשב בכל זאת שאני נמצא ברישר-טול בתנאים קשים ומצליח פחות או יותר לקדם את ענייני החווה. ואילו תמרי טרם הוכיח את עצמו, לכן אמר שהוא מסרב לשלוח אותי בשלב הזה ודרש ממנו להגיע לרישר-טול ולהוכיח את עצמו לפני שמוציאים לגבי מסקנות.

בעתיד יהיו עוד השלכות לפרשת תמרי, אבל ברגע זה הוקל לי הרבה שכן התהפכו פני הדברים. כעבור זמן מה הגיע מכתב ארוך מבן-צבי. הוא כתב שתמרי חזר והעניין גרם לאי נעימות רבה לחברת הזרע, הוא רמז גם במכתב שחשש מתמרי ולא היה בטוח בהתאמתו של האיש אבל כפי שכתבתי כבר על בן-צבי האופטימיסט והאופורטוניסט לא העיז לאומר את דעתו בגלוי .כעת הוא כותב לי ומשתתף בצערי על שכך נסבו פני הדברים. הדבר המעניין היה בפרט שהזכיר: שכנראה הוא יבוא שוב לסנגאל לבדוק את העניינים ולתכנן יחד איתי את הצעדים הבאים, הבנתי שבהזרע יש בלגאן שלם, שווקס נעלב, ובן-צבי שחש את המעורבות הגדולה ביותר עם נושא סנגאל, רואה מחובתו לחזור לכאן לנסות לאחות את השברים ולתקן את הניתן לתיקון.

ברישר-טול הודעתי לטורדו שתמרי חלה ונאלץ לחזור לישראל. וויתרנו לעת עתה על הבית השני ולא יהיה מדובר עוד על שליח שני. ראיתי שהסנגאלים בכלל לא מצטערים על כך, ומקבלים את העניין באדישות. כעבור זמן מה חיינו חזרו לשגרה.

באחת ההזדמנויות נסענו כל המשפחה לדקאר במכונית הרנו 4 הממשלתית. באמצע הדרך היא נפחה את נשמתה, כנראה שפכה מיסבים, וזה היה הסוף שלה. לקחו אותה למוסך ממשלתי בדקאר, אבל ידעתי שלא אראה אותה יותר כי הייתה גמורה, לא הייתה ברירה אלא לקנות מכונית פרטית שממילא ראיתי בה צורך.

קניתי בעזרת הלוואה שקיבלתי בשגרירות מכונית רנו 8 משומשת עם מעט קילומטרים, והמכונית הזאת שהייתה נוחה לאין ערוך מהרנו 4, שימשה אותנו עד סוף שליחותנו. כך גם הפרדתי בין הרכב הפרטי שלי ובין הרכב שהייתי צריך לעבודה, כי ממילא עם הרנו 4 אי אפשר היה לנסוע לגהדה. אז כבר דובר גם שנקבל טנדר פיז'ו 304 לצרכיי העבודה בחווה.

הסתלקותו של תמרי סיימה פרשה שתקופה מסוימת העמידה את שליחותי בסכנה, עכשיו משהסכנה חלפה, הרגשתי שמעמדי התחזק ומעתה יהיה עלי להתמודד עם הבעיות לבדי ולנסות לפלס אפיקים חדשים ומבטיחים לפעולתיי.

בן-צבי עמד לבוא ולבדוק את המצב אחרי ההתפתחויות האחרונות ולראות מה כדאי לעשות בהמשך בקשר לגורל החווה.

בינתיים הפסקתי בכתיבה על עבודתי בסנגל שוב פתחתי את התיקים מסנגאל, אני לא בטוח אם עלי להמשיך לכתוב כאן את כל הפרטים הקשורים בעבודה, יש תיעוד במכתבים לכל הפרשיות. אפשר שיום אחד אכין מהם תקציר עבור הזיכרונות האלה, עכשיו כאשר אני קורא את הדברים אני רואה שיש צורך ביותר סדר בדברים, יתכן שזה מחייב חיבור נוסף בנפרד על סנגאל אני כותב כבר 60 עמודים רק על סנגאל ועוד לא סיימתי לכתוב על השנה הראשונה שלנו באפריקה, שנת 1965. נכון שהרבה דברים שתיארתי אין צורך לחזור עליהם שוב אבל בכל זאת יש לי הרגשה שממילא לא ניתן לתאר את הכול, היו כל כך הרבה פנים לתקופה הזאת של שהותנו באפריקה, עניינים ובעיות והקשורים עם עבודתי, עם החקלאות ועם הסביבה המקצועית ואפילו הפוליטית, עניינים הקשורים עם הצרפתים. חלקם נוגעים לעבודה כמו היחסים עם א.י.ר.ט., או עם הצרפתים בדקאר, וחלקם במישור החברתי בידידות עם צרפתים ברישר-טול ובדקאר, עניינים אחרים קשורים בשגרירות הישראלית בדקאר. עם עובדי שגרירות ואחרים, אפשר לכתוב ולכתוב גם על סנגאל, על נופים אנשים ומנהגים, ועל המשפחה, על הילדים ועל מרים כי התקופה הזאת הייתה רבת חשיבות בחיי כולנו.

שמורים אתי הרבה תעודות מהתקופה, חליפת מכתבים עם הארץ ועם השגרירות, נושאים מקצועיים ואחרים, בתעודות מתוארים הקשיים, ההצלחות והכישלונות של פעולותיי, אין צורך להרחיב את הכתיבה בנושאים אלה, אם אי פעם מישהו יגלה עניין אצרף את התעודות אל הזיכרונות שאני כותב אותם כעת ואם לא גם אז זה לא כל כך חשוב.

בינתיים הזמן לא עצר מלכת, שנת 1965 הלכה חלפה לה, שנה סוערת רבת מעשים ואירועים. ראשיתה עם בעיות הסתגלות, ההתארגנות ברישר-טול, טיולים בסביבה, הצלחות וכישלונות בתחום החקלאי. הילדים סיימו את שנת הלימודים והיינו צריכים לחשוב על פתרון לשנה הבאה. היה ברור שהניסיון ללמוד בבית הספר המקומי לא צלח, והיינו צריכים לחשוב על פתרון אחר.

בסוף מצאנו פתרון טוב לילדים מכוון בלתי צפוי - מדובר היה בכריסטיאן. את כריסטיאן הכרנו עוד בגבולות, היא הגיעה לשם לפני עזיבתנו אז - בת 18 אחרי שסיימה בי"ס תיכון בשוויץ. והיא הייתה שם במסגרת של קבוצת מתנדבים באותם ימים נהגנו לקבל את המתנדבים לחדרים של החברים, ויצא שאנחנו קיבלנו את כריסטיאן לחדר שלנו והתיידדנו אתה. היא הייתה בחורה שוויצרית תמימה מלאת רצון טוב, בת לכומר פרוטסטנטי, שהיה במשך שנים מיסיונר באפריקה - בקמרון, כריסטיאן הגיעה לארץ סקרנית ומלאת רצון טוב, אחרי כמה חודשים בגבולות עברה למרחביה לאולפן לעברית. בינתיים עזבנו את הקיבוץ והגענו ליבור, והקשר עם כריסטיאן נמשך גם שם. היא הייתה מגיעה לבקר אותנו ממרחביה, אחר כך כשסיימה את האולפן, יצאה לטיולים בארץ ואחרי כשנה חזרה לשוויץ. המשכנו להתכתב איתה הלאה גם מסנגאל. בינתיים היא התחילה ללמוד בסמינר למורות ובשנת 65 סיימה את הלימודים. היא כתבה לנו שנמאס לה משוויץ ומאוד הייתה רוצה לבוא לאפריקה. ביקשה מאיתנו שנחפש לה עבודה, אז בא לנו הרעיון להביא אותה בתור מורה לילדינו ולילדי משפ' דו-טרט, היא הייתה מועמדת אידיאלית כי ידעה גם עברית וגם צרפתית. בסופו של דבר זה מה שהתבצע לשביעות רצון של כולם.

ליליאן הסכימה להיות שותפה בהבאת כריסטיאן ואנחנו הודענו לה שיש לה מקום עבודה אצלנו בסנגאל. שילמנו לה את כרטיס הטיסה, וחילקנו את ההוצאות בין שתי המשפחות. כריסטיאן הגיעה בקיץ 1965. ובמשך השנתיים הבאות הייתה המורה לילדים שלנו ולילדי דו-טרט. הקשר שהתחיל בגבולות נמשך עד סנגאל והלאה עד לימים אלה.

הידידות בינינו לבין משפחת דו-טרט הלכה והתהדקה. חיי החברה במקום היו ערניים למדי, היינו נפגשים לעתים קרובות או אצל דו-טרט או אצל המורלים, ולפעמים עם משפחת ספן.

בשנת 65 - עברנו את ההיברנז' (עונת הגשמים) הראשון, כאשר הגענו לסנגאל בחורף היה שיא עונת היובש, הנהר היה בשפל והנוף צהוב ומיובש. הגשמים התחילו בצפון סנגאל יותר מאוחר, בערך ביולי, אבל בדרום הגשמים מתחילים בחודש מאי, מחודש מאי המים בנהר מתחילים לגאות, עונת הגשמים היא עונה קשה, החום כבד ולח מאוד, גשמים חזקים יורדים בעוצמה רבה, ויש הרבה מים בכל מקום, שמתאדים מהאדמה במהירות וגורמים ללחות ולריבוי יתושים וחרקים אחרים. היתושים מתרבים והופכים בלתי נסבלים, יחד עם היתושים יש עוד מיליונים של חרקים שנמשכים בלילות אל האור, אחרי כל פתיחת דלת בבית צריך לעבור בכל חדר ולחפש יתושים על הקירות כי אם לא מדבירים אותם לפני השינה אי אפשר לישון, גם סכנת המלריה גדולה ועוד צרות אחרות, אבל גם הנוף משתנה, , הנהר גואה ומציף שטחים גדולים ועצומים, הפרלו, והדיירי השטחים המרוחקים מעמק הנהר, מתחילים להוריק ומתכסים עשב דגני גבוה וצפוף.

טיילנו הרבה בעונה הזאת, הנהר שמציף את כל העמק מציג מחזה מרהיב של עצים הצומחים וגדלים כאילו מתוך המים, יש גם שלל פרחי מים בפריחה, להקות ענקיות של ציפורים מכל המינים כי נהר הסנגאל הוא מקור המים הראשון הגובל עם הסהרה, מצפון לנהר משתרע מדבר רחב ידיים של אלפי קילומטרים רבועים.

כמעט כל ציפורי העולם מגיעים לנהר הסנגאל ולכן משפחת מורל חוקרי הציפורים קבעו שם את מושבם ואת תחנת המחקר שלהם. בעוד משפחת מורל מתעניינים בציפורים לצרכיי מחקר ז'אן דו-טרט התעניין בהם לצורכי מאכל, לכן היה יוצא לעיתים קרובות לצייד בשדות האורז ומפיל בירייה אחת עשרות ציפורים. אנחנו נהנינו מארוחות מלכים שליליאן כה היטיבה להכין משלל הצייד.

מדי פעם היינו נוסעים לטייל אל אגם לה גואר, אגם גדול שנמצא כ- 20 קילומטר מרישר-טול. בקרבת האגם גרה משפחת רישר, זוג צרפתים מבוגרים מאתנו ושחיו שם כדי לחקור את החי והצומח באגם. הם חיו בבדידות מוחלטת בבית יפה שבנו על שפת האגם, ושמחו תמיד לביקורים, אנחנו היינו רוחצים באגם ושטים בספינת המנוע הגדולה שלהם.

את ליל חג המולד חגגנו יחד עם ידידינו הצרפתים, השתתפנו במיסה של חצות בכנסיה המקומית ואחר כך התכנסנו, חבורה גדולה בבית דו-טרט לארוחה יוצאת מן הכלל שהתחילה באחת אחר חצות ונמשכה עד אור הבוקר.

בינתיים כריסטיאן התחילה כבר ללמד את הילדים. למזלנו היא ידעה עברית והכירה גם בלי סוף שירים כך שהייתה מכינה את החגים יחד עם כל הילדים ולימדה גם את הילדים הגויים של דו-טרט שירים עבריים. זה היה מצחיק וגם מוזר מאוד, כי יחד עם הקשר שהתהדק בין ילדינו והילדים של דו-טרט הם למדו גם קצת עברית.

שלוש השנים שהיינו בסנגאל מתועדים כמו ששום פרק אחר בחיינו אינו מתועד, בנוסף לתעודות בכתב ולעמודים שנכתבים כאן בפרקי הזיכרונות האלה, לא חסכתי על צילומים ועל הסרטה וכך קורה שיש לנו מאות צילומים ושקופיות וגם סרטים של 8 מ"מ. בשנה האחרונה של שליחותי בסנגאל לקראת הולדת מיכל קניתי מסרטה בלאס-פלמס. לאחרונה סידרתי את כל השקופיות והקלטתי על טייפ דברי הסבר לכל תמונה.

את רוב התמונות צילמתי ברישר-טול, בגהדה ובנסיעותיי, כמעט לא קרה שיצאתי בלי מצלמה והיא הייתה אתי בכל אשר הלכתי.

עברה השנה הראשונה ועל השנתיים הבאות אנסה לקצר בדברים. שנת 1966 התחילה. יום בהיר אחד הגיע בן-צבי מצנע לנסות לאחות את השברים ולתקן עד כמה שאפשר את הנזק שנגרם מפרשת תמרי. האמת הייתה שהמצב שלנו לא היה מעודד, הקשיים באו בעיקר מצד הסנגאלים, היה ברור שלא נקבל מהם כספים. העזרה היחידה היעילה באה מצד משרד החוץ בישראל. הם שלחו לי טרקטור, מרסס ויחידת זריעה, הודות להם הייתה לי אפשרות לבצע עבודות שונות וברמה גבוהה.

ביקורו של בן-צבי לא זכור לכל פרטיו , מה שהקל הפעם את המצב שיכול היה לגור עימנו, ולהיות ברישר טול ובגהדה. הוא ראה את הכול והבין שהתנאים אינם מאפשרים להוציא את הפרויקט למרחב. כעת כבר היה ברור לכולם שניגשנו לכל נושא חוות הזרעים בלי הכנה מספקת ובלי להבטיח לפעולתנו מימון ותנאים מתחייבים על מנת להקים חווה לגידול זרעים. אני ספגתי אכזבות על כל צעד ושעל. זרעים רבים ששלחנו למשרדים מחוזיים של משרד החקלאות, לא חולקו בין האיכרים כמו שצריך, נסעתי הרבה בכל אזורי המדינה לביקורים אצל האיכרים ובמחוזות ובכל מקום מצאתי הזנחה והפקרות. הפקידים אינם יוצאים לשדות כפי שמתבקש ובמקום זאת היו מוכרים את הדלק המוקצב להם בשוק השחור.

האיכרים לא ידעו מה לעשות בזרעים שקבלו, חלקם אכלו אותם מיד וחלקם זרעו אותם מעורבבים עם זרעים שלהם. משרד החקלאות לא היה ערוך לטפל בנושא הזרעים, חסרה הייתה הגישה של המדריך החקלאי המסתובב בשדות, במשרדים ישבו פקידים שלא היה להם מגע עם החקלאים. בכל מקום הייתה רק עזובה ואדישות. מה אוכל להועיל אפילו אם אייצר זרעים מעולים, המשקל של המסורת וההרגלים הוא כה רב שפשוט לא ניתן לשנות דבר.

בן-צבי חזר לארץ משוכנע שכך לא ניתן ולא כדאי להמשיך, יש לבצע שינוי כיוון, הוא שיתף אותי בכמה רעיונות חדשים. הרעיונות היו בכיוון המעבר לגהדה שם האדמות בהחלט עדיפות על רישר-טול מכול הבחינות. דיברו על אפשרות מימון בשיתוף עם אמריקה או השוק האירופי המשותף. בינתיים חשוב היה להחזיק מעמד ולא לעזוב אלא להמשיך מתוך תקווה שהעניינים יסתדרו בסופו של דבר.

בשנת 66 גם יוסף לינדר חזר לארץ וסיים את החוזה שלו. במקומו שלחו אחד בשם ד"ר איתן, שהיה טבעוני מטורף, האיש ניסה להיות טבעוני בסנגאל, לא נטל תרופות, אחר כך חלה בטיפוס, וגם אז סרב לקחת תרופות. כמעט התפגר, בכוח היו צריכים לטפל בו, לבסוף אחרי כמה חודשים השגריר עינור שלח אותו הביתה. התנאים בסנגאל אינם מאפשרים משחק עם הנושא הבריאותי.

 

ראשית 66, מרים בהריון, אחרי שמונה שנים שוב אנחנו מחכים לילד, ילדנו השלישי, באביב, פסטיבל האמנות הכושית בדקאר, מכל העולם באים אומנים כושים, נגני ג'ז מארה"ב, להקות פולקלור מכל ארצות אפריקה, כושים מברזיל ומאיי האוקיינוס, יש בעיר אוירה של פסטיבל, הנשיא סנגהור מנסה לעצב את הישות הכושית, את התרומה הנגרית (שחורה) לתרבות האנושית במסגרת מאבק נואש נגד השתלטות האסלאם הסוחף את אפריקה.

בימי הפסטיבל היינו בדקאר, ביקרנו במוזיאונים, ראינו תערוכות נהדרות של אומנות אפריקאית. ראינו מופעים, ובכל מקום רקדו, הייתה אוירה של קרנבל. הפסטיבל עצמו היה מעניין מאד ועוד יותר היה בשבילי לגלות את הכוונות של סנגהור ברקע היות וכפי שכתבתי מקודם הוא ניסה לעצב באמצעות הפסטיבל הזה זהות תרבותית של "הנגריטוד" כפי שהוא הגדיר זאת. הכוונה שלו הייתה רצויה אילו היה מצליח ליצור בסיס משותף תרבותי או מסורתי בין הגזעים השחורים, היה יכול בשלב מסוים להציב את הישות הזאת נפרדת מול הישות האסלאמית שסחפה את עמי העולם השלישי לזרועות נאצר יוזם העולם הערבי. כוונותיו של סנגהור לא הגיעו לידי מימוש, למרות שזכה לברכה ולתמיכה מצד הצרפתים שתמכו בו וליוו אותו, גם הם בדיוק אז היו עסוקים ביצירת הישות הפרנקופונית, מבחינה תרבותית כאזור ומרחב השפעה, וצעד נגד ההשתלטות האמריקאית והרוסית, הצרפתים קיוו שאם סנגאל ואפריקה המערבים הצרפתית המשולבים במרחב הפרנק ופוני, יתגבשו ויהוו מרכז עולמי לתרבות נגרו-אפריקאית צעד כזה יחזק את אחיזתם בעולם השלישי, אחיזה שתקבל, בנוסף להשפעה פוליטית כלכלית גם משמעות תרבותית. לרוע המזל המסר של האינטלקטואל סנגהור לא נקלט, הישות הנגרו-אפריקאית לא קמה אחרי הפסטיבל והוא נשאר אירוע חד פעמי ובודד שלא היה לו המשך. כנראה שלא היה נמצא בסיס משותף בין שחורי כל העולם והיריבויות הפוליטיות והגיאו-כלכליות גברו על המורשת והמוצא המשותף שהסימן היחיד שלו הוא צבע העור.

הכוונות היו טובות בארגון הפסטיבל, ולנו למשפחת יזרעאל שיחק המזל להיות נוכחים באירוע חד פעמי ומרשים זה, ההוכחה הטובה ביותר שכוונותיו של סנגהור לא הובנו ולא התקבלו, היא בעובדה שאחרי הפסטיבל הראשון הזה לא באו נוספים בעשרים השנים שחלפו מאז.

אחר כך הייתה עוד נסיעה חשובה שבה יצאתי לימים אחדים לאזורים המרוחקים של סנגאל כדי לראות מה עשו עם הזרעים שלנו ששלחנו למנהלי המחוזות של משרד החקלאות. המיוחד בנסיעה הזאת הייתה שזו הפעם הראשונה שהדרמתי מדקאר. את האזורים צפונה מדקאר הכרתי היטב מהנסיעות הרבות לרישר-טול. האזורים הדרומיים והמזרחיים של סנגאל הם שונים מאוד כי ככל שמדרימים האקלים והטבע הופכים להיות טרופיים יותר ויותר ירוק. דבר אחד חסר בסנגאל כולה והם ההרים, כמעט כל המדינה שטוחה לגמרי ולכן הנופים והדרכים מונוטוניים מאוד. בנסיעה הזאת התכוונו להגיע אל המחוזות המזרחית ולאזור הקזמנס, ומטרתנו הייתה להפיץ זרעים ולהדריך גורמים מקומיים בשימוש בהם. נסענו הפעם כבר בטנדר הפיג'ו החדש שלנו שקיבלנו כמה ימים קודם מהממשלה, אני והנהג שלי סמבה ס'. זאת הייתה נסיעה שבמהלכה עשינו כשלושת אלפים קילומטר בחמישה שישה ימים, והגענו בה עד לסנגאל המזרחית, לטמבקונדה ולאזור הקזמנס. את הנסיעה הזאת עשיתי יחד ובחברתו של נהגי הנאמן סמבה ס'.--- סמבה ס'. היכן אתה היום? ימים ארוכים בילינו יחד וסיפוריך העסיסיים זכורים לי עד היום הזה. סמבה ס' היה משבט הטוקולור, והוא כושי גבוה ויפה תואר להפליא, בזמני עבד בחווה כנהג, וכאשר קיבלנו את טנדר הפיז'ו החדש הוא הפך לנהגי ובמידה רבה לנהגי האישי. את המקצוע למד שנים אחדות לפני כן בצבא הצרפתי, הוא גויס לצבא בתקופת מלחמת אלג'יריה ושרת שם, משם גם שנאתו לערבים ובגלל ממדי גופו המרשימים וכוחו הרב, הריצו אותו על ג'בלאות עם מכשיר קשר. הוא סיפר שכינו אותו האיילה השחורה, כה קל רגליים היה. באלג'יר עשה חיים, הוא היה חייל צרפתי, בסיפוריו התגאה בפרשיות רומנטיות שהיו לו עם נשים צרפתיות. בעיקר היה גאה ביחסים עם אישה בלונדינית, שאת תמונתה תלה אפילו בביתו. כאשר ביקרתי אותו הוא קרץ לי וביקש שלא אשאל בנוכחות אשתו של מי התמונה על הקיר, אחרי שחרורו מהצבא קיבל סכום כסף ובנה לו בית בכפר ועבודה בגלל זכויותיו כחייל משוחרר. אחר כך נשא אישה נאה למדי אך כבדת גוף שילדה לו ילדים רבים. בהתחלה אמר שלא ינהג כדרך המוסלמים וכמקובל ולא ישא לו נשים נוספות, אבל בהמשך השתנתה דעתו ומדי פעם כשהיינו בדרכים היה מהרהר בקול רם ומשתעשע ברעיון לשאת עוד אישה, הדבר לא היה פשוט, כי כדי לשאת אישה נוספת היה זקוק לכסף ובמיוחד לשבע פרות, שחייב היה לתת כנדוניה לאשתו החדשה הצעירה.

באחד הימים ביקש אותי לסטות מהדרך המובילה לגדה ולחפש איזה דוד משבט הפל שרועה את עדריו במקום כלשהו בין דגנה לגהדה, ההחלטה לשאת אישה שנייה גמלה בלבו והוא ניגש במרץ למלאכת גיוס הכסף והפרות הנחוצות לו לשם כך.

לכן נסענו שעות בתוך הערבה עד שמצאנו את הדוד. אחרי משא ומתן ממושך שלא הבנתי זה הבטיח לו שתי פרות, השתעשעתי גם מהדרך בה תאר את יחסה של אשתו אל הרעיון של אישה שנייה. הוא סיפר שעם אישה אין צורך להתווכח, יש להודיע לה את העניין בפשטות ואחר כך לצפות לתקופה ארוכה בה תהיה רוטנת וכועסת אבל צריך להתעלם מכל זה עד שתתרגל לרעיון.

כך הוא נהג באמת , אחר כך, על פי מה שסיפר לי אשתו מיררה לו את החיים אבל לא לזמן רב. עם הזמן, וכך זה נהוג, השלימה כמו כולן. כעבור זמן אחרי שאשתו השלימה עם בואה של אישה צעירה לבית אפילו עזרה לו על ידי תרומה של שלוש פרות משלה להשלמת העסקה.

בנסיעה הארוכה למזרח סנגאל, סמבה ס' הודיע לי שיהיה זקוק לכסף כי הוא נוסע איתי ואני הפטרון. לו אין ברירה אלא לפנות אלי. בדקאר הלך לישון אצל לקרובי משפחה כלשהם, אבל את השעון שלו נתן לתיקון על חשבוני. אחר כך ביקש כסף כדי לקנות מתנות וכסף לאכול משהו. הוא יצא לדרך בלי כסף בכלל, כך זה נהוג, כי הפטרון אחראי עליו וצריך לדאוג לכל צרכיו.

אחרי עיכוב קצר בדקאר כדי להשיג ניירות ואישורי נסיעה ברכב ממשלתי יצאנו לדרך. כמאתיים קילומטר מדרום לדקאר, זורם הנהר גמביה. לפני שמגיעים לנהר, כעשרה קילומטר לפניו, עוברים את הגבול למדינת גמביה, המעבר חופשי אבל יש לשים לב לשעות המעבורת על הנהר. קיומה של מדינה נוספת בתוך סנגאל היא תופעה מוזרה וייחודית, גמביה תקועה כמו טריז במרכזה של המדינה. היא הייתה מושבה בריטית שקיבלה עצמאות ומשתרעת משני עברי הנהר ברוחב שלא עולה על ארבעים קילומטר ואורך לא יותר ממאתיים קילומטר במעלה הנהר. מי שמבקש לנסוע לקזמנס בסנגאל עליו לעבור דרך גמביה, להיכנס מסנגאל ולצאת ממנה לסנגאל, המיוחד במצב הזה שבמשך הלילה המעבורת על הנהר לא פועלת שש בערב. אחרי השעה הזאת סנגאל מנותקת באמצע המדינה ואין קשר יבשתי בין צפונה לבין דרומה.

בתוך גמביה לשני צידי הדרך מסודרים דוכנים בהם מוכרים בלי מכס מוצרים שונים. סיגריות ותמרוקים בזול, לא התעכבנו והמשכנו בדרכנו. עברנו את גמביה, נופיה וגם אוכלוסייתה זהים לזה שבסנגאל, רק ההשפעה הבריטית מורגשת בגלל השפה האנגלית הרשמית ובמדי החיילים והשוטרים הלבושים בסגנון בריטי, לסמבה ס' לא היו בעיות שפה כי דיבר וולף. זאת השפה הנפוצה גם בגמביה.

הגענו אל עיירה קטנה ונכנסנו לאכול במסעדה. להפתעתי הרבה אני פוגש את מי אם לא את מיודעי יוסף לינדר. הוא שמח לפגישה ושאל לאן פני מועדות ותוכניתי לימים הקרובים. סיפרתי לו שאנחנו בדרך לטמבקונדה ולקזמנס. הוא שאל אם ביקרתי כבר בפארק הלאומי של סנגאל בניוקולו-קובה, עניתי לו שעדיין לא. ושהמקום לא בדרכי הפעם, יוסף התלהב יותר ויותר ואמר שאני טיפש אם אני כבר כאן בסביבה אז מוכרחים לבקר בניוקולו-קובה, פתאום הוא נזכר גם שמנהלת המלון היחיד שנמצא בפארק נמצאת כרגע כאן במסעדה ומחכה שמי שהוא יבוא לקחת אותה. תוך כדי הרצאת הדברים הוא פתאום נעלם וחזר בלוית אישה צעירה יפת מראה ואצילית שהציג אותה כמנהלת המלון שהוא כבר מכיר ממסעותיו באזור הזה בעבר.

האישה - צרפתייה נאה מאוד, הייתה מודאגת כי הרכב שחיכתה לו לא הגיע והיא חששה שהמברק ששלחה כדי להודיע על בואה לא הגיע או שמא אין רכב במצב תקין במלון וכך אין היא יודעת כיצד היא תגיע לשם הנמצא במרחק כ- 100 קילומטר מכאן, מה גם שיש אספקה איתה וכל זה חייב להגיע עוד היום. בעוד היא מספרת לי את זה קפץ לינדר ואמר שברור כעת שעלי לקחת את הגברת בטנדר שלנו עם האספקה כי הוא חושב ממילא שאני חייב לבקר את השמורה והנה כעת ההזדמנות, נגיע למלון בעוד שעתיים נעבור את הלילה שם ולמחרת נמשיך בדרכנו.

לומר את האמת הצעתו קסמה לי, היות וכדאי היה לנצל כל הזדמנות ולבקר במקומות רבים ככל האפשר בסנגאל, כך שהסכמתי לשמחתה הגדולה של הגברת. העסקה הזאת התבררה בהמשך ככדאית מאוד. הדרכים באזור ההוא היו עדיין גרועות וחלקם מוצפים מים. המלון והדרך אליו סגורים בהיברנז ורק העובדים המקומיים נשארים שם שלושה חודשים במלון הסגור.

מנהלת המלון נהגה לשהות בדקאר כי אין לה מה לעשות בזמן ההיברנז, כאשר הדרכים בפארק מוצפות, ולא ניתן לנוע בהם עד סוף הגשמים. לקראת חג המולד היא נוהגת לחזור ולפתוח את המלון, כך יצא לי להיות האורח הראשון של השנה במלון שטרם נפתח.

לפנות ערב הגענו לשם אחרי נסיעה מפרכת. הנהג שלה באמת לא קיבל את ההודעה ואיש לא נסע לקחת אותה מהמסעדה. כאשר הגענו אל המלון היא התחילה מיד לצעוק על כולם כי העבודה הייתה רבה לקראת הפתיחה בעוד ימים אחדים. בינתיים הוביל אותי משרת לאחד החדרים, ובעלת המלון הזמינה אותי לארוחת ערב בחברתה על מרפסת הגג, הספקתי להתרחץ ולנוח מעט, לבשתי בגדים נקיים ועליתי, על גג המלון. שם היה ערוך כבר שולחן עם נרות ובעלת המקום בשמלה לבנה ארוכה חיכתה לי מקסימה ביופייה.

סעדנו את ליבנו לאור נרות והירח בעוד מהפארק עולים נהמות חיות הפרא, שאגת אריות ונחירות חזירי הבר, את המנות הגיש מלצר לבוש מדים וכל כל המעמד היה כמו בחלום.

למחרת בבוקר הציעה לנו לערוך סיור בשמורה עם ג'יפ מיוחד המיועד למטרה זו ועם מדריך. כמובן כל זה חינם הודות לשרות החשוב שעשינו לה בהביאנו אותה לכאן.

השמורה בניוקולו-קובה הוא שטח ענק המשתרע על מאות אלפי הקטרים, בהם אסור הצייד וחיות הבר מוגנות, ראינו סוסי יאור המשתכשכים במים, עדרי איילות וראמים, ואלפי קופים שהתרוצצו בכל הכוונים.

צילמתי כמה שקופיות , את הקופים כמעט בלתי אפשרי לקלוט במצלמה, הם נעלמים ברגע שמנסים לצלם אותם. חזרנו מהסיור מלאי חוויות, רק אריה אחד ראינו מרחוק. אכלנו ארוחת צהרים ונפרדנו בחמימות ממארחתנו החביבה.

הביקור הזה בפארק עם כל החוויות שהתלוו אליו היה אחד האירועים המרשימים ביותר שהיו לי בסנגאל. משם המשכנו בדרכנו, הגענו עד לקזמנס ולטמבקונדה, ביקרנו מדריכים חקלאיים וחילקנו זרעים, נסענו בדרכים לא דרכים, מאות ק"מ בדרכי עפר, ובדרך חזרה שוב הגענו לגמביה, למזלנו הרע החמצנו הפעם את המעבורת האחרונה. ליד הנהר נעצר טור ארוך של מכוניות, הכושים לא לקחו את העניין ללב, הדליקו מדורות והתכוננו לשנת לילה, בחוץ ליד המכוניות.

אני לא הייתי מרוצה מהתנאים האלה והתעניינתי אם יש איזה מלון בסביבה, המקומיים הציעו לנו לנסוע כמה ק"מ עד למחנה של המשטרה שנמצא בסביבה ושם הקצינים האנגלים נוהגים לארח עוברי אורח לבנים. בשעת ערב מאוחרת הגענו למחנה המשטרה, שוטר כושי הוביל אותנו אל בית בודד, נכנסנו, ריהוט בסגנון אנגלי כסאות עץ עם מסעד גבוה, קצין אנגלי סמוק פנים מקטרת בפה כמו בסרטים שאל לרצוננו, הסברתי לו באנגלית עילגת שנשארנו תקועים. הוא לא היה חביב במיוחד, קרא למשרת אמר לו משהו, וזה הוביל אותנו לאיזה צריף שם פרשנו את מיטות השדה שלנו ונרדמנו מיד כי היינו עייפים מאוד.

השכמנו קום, והגענו שוב אל הנהר, הצלחנו לעבור במעבורת הראשונה. חמישה ששה ימים ארכה הנסיעה רבת חוויות והרפתקאות ולבסוף הגענו בחזרה לרישר-טול.

בחודש מאי 1966 מלאו עשר שנים לנישואינו. מרים הייתה בהריון כבר בחודש השישי, ורצינו לחגוג את המאורע. חיפשנו דרך איך לעשות זאת, לא התכוונו להישאר בדקאר, אבל בסנגאל קשה היה למצוא מקום שיהיה נעים לבלות בו. מרים שמעה ממישהו שמאוד נעים ויפה בבטורסט, בירת גמביה, אני כבר עברתי פעם את גמביה בדרך לקזמנס אבל לא הייתי אף פעם בבטורסט הבירה.

חשבנו לנסוע מדקאר במכונית שלנו דרומה, ולהישאר יומיים שלמים בבטורסט בבית מלון, בדמיוננו תארנו את בטורסט כעיר גדולה על שפת הים עם בתי מלון נעימים, וחשבנו ששם נבלה חופשה נעימה וכך נחגוג את עשר שנות נישואינו.

יצאנו לדרך בלי לדעת איזו הרפתקה זאת תהיה. נסענו ברנו 8 שלנו. את הדרך לא הכרתי והצטרכתי להיעזר במפות, הכביש עד קאולק היה תקין והנסיעה בסדר, אבל אחרי עוד כמה עשרות קילומטרים, נגמר הכביש ושם כלים כבדים עסקו ביישור השטח על פני מרחב גדול. נאלצנו לפנות לדרכי עפר, והנסיעה התארכה והתארכה הרבה מעבר לצפוי, אני דאגתי שלא נגיע למעבורת, ומה נעשה במקרה כזה? פתאום נגמר לנו הדלק כי לא לקחתי בחשבון שהדרך כל כך ארוכה. היינו תקועים.

למזלנו עברו שם צרפתים בסלילת הכביש, הם היו אדיבים ונתנו לנו דלק להמשך הנסיעה. המשכנו לנסוע, ובינתיים הערב התחיל לרדת, לבסוף ראינו את הים, הגברתי מהירות והגענו אל תחנת הגבול של גמביה, שהיא גם נמל המעבורת המובילה לבטורסט, ושוטר כושי לובש מדים בריטיים קיבל את פנינו שם, תחנת הגבול נמצאת על שפת שפך נהר הגמביה לים, הנהר יוצר שם דלתה, ונשפך לים במניפה שרוחבה כשלושה קילומטר, ראינו את אורות העיר בצד השני. השוטר היה אדיב אך הודיע לנו שהמעבורת האחרונה יצאה לפני חצי שעה ועד מחר בבוקר אין יותר תחבורה לעיר.

מרים כמעט נתקפה היסטריה, כי היינו עייפים וצמאים נורא ובצד הזה של הנהר לא היה כלום מלבד המבנה של תחנת בקרת הגבולות. השוטר לא ידע צרפתית, ובקושי הצליח להסביר לנו שאפשר לעבור את הנהר בסירה. אחר כך ניגש אל שפת הנהר והתחיל לצעוק בקול רם. פתאום הופיעו מאין שם כמה אנשים, ואמרו לנו שיש להם סירה, את המכונית נאלץ להשאיר במקום, ולעבור את המרחק בסירה.

לא הייתה לנו ברירה, הוצאנו את המזוודה, וירדנו אל הסירה. הסירה התנדנדה הרחק מתחתנו תחת למזח, אני הצלחתי איך שהוא לטפס על קרשים ולרדת, את מרים היו צריכים להוריד ממש על הידיים, זה היה מחזה גרוטסקי, מרים עם הבטן שלה, תומכים בה מלמעלה מושכים אותה מלמטה, עד שהצליחה לייצב את רגליה על הסירה המתנדנדת כקליפת אגוז על הגלים. לבסוף אחרי שתפסנו את מקומנו, עם המזוודה. מבט אחרון אל המכונית שנשארה על המזח, ואחד הדייגים, כי הייתה זאת סירת דייגים, התניע את המנוע ויצאנו לדרך. רק עכשיו הבחנתי שהיינו במרחק רב מהעיר, היה לילה, והים לא היה שקט, במקום הזה עוברים ממש בים, הגלים גבהו, והמנוע של הסירה השמיע שיעולים מדאיגים.

פתאום באמצע הים כשהיינו עוד במרחק גדול מהחוף, המנוע כבה, חששתי שזה הסוף שלנו, הסירה התנדנדה מצד אל צד, פחדתי שנתהפך, אמנם שנינו שחיינים טובים, וכל הדרך אמרתי למרים, אם הסירה מתהפכת עכשיו אנחנו שוחים לחוף, תחזיקי מעמד ואני בטוח שאפילו עם הבטן תצליחי, פחדתי בעיקר בגלל מרים. במאמץ רב הצליחו בסוף להתניע את המנוע, ושוב המשכנו להתקדם לכוון החוף, ככל שהתקרבנו, גבהו הגלים וטלטולי הסירה נהיו עזים יותר, כשהמרחק הצטמצם אמרתי למרים מכאן כבר באמת לא בעיה לשחות ואת המרחק הזה נעבור בקלות אפילו בשחייה. למזלנו הכול הסתיים בשלום והסירה נכנסה למעגן ונקשרה. היה כבר חושך מוחלט ומלבד אורות העיר שנצצו מולנו לא ראינו דבר, היינו סחוטים ומבולבלים, שילמנו לבעל הסירה ושאלנו על מלון קרוב.

למזלנו העיר קטנה מאוד והמלון נמצא בקרבת המעגן. הכושים שהיו אתנו נטלו את המזוודה וליוו אותנו עד לפתחו, הוא לא היה מפואר במיוחד אבל בהחלט סביר. התקלחנו, החדר היה חם, לא היה מזגן רק ווינטילטור תלוי מהתקרה, מעל המיטה הייתה כילה, כמו שרואים בסרטים, מלצר הביא לנו קנקן גדול מלא במים עם קרח.

היינו עייפים מאוד ובכל זאת היה קשה להירדם, דאגתי למכונית שהשארנו מעבר לנהר והיה חם, מתחת לכילה היה מחניק מאוד, אבל אי אפשר היה להסיר אותה בגלל היתושים, לבסוף נרדמנו מעייפות. קיווינו למחרת לבלות יום יפה. בבוקר הביאו לנו ארוחת בוקר בנוסח אנגלי, קדלי חזיר עם ביצה עין וזה היה הדבר המוצלח היחיד במלון הזה, קמנו והדבר הראשון היה לצאת אל המפרץ כדי לעבור לגדה השנייה לקחת את המכונית, רק עכשיו באור יום ראינו איזה מרחק עצום עברנו בלילה בסירה, רוחב שפך הנהר במקום הזה היה כשלושה קילומטר, אך הפעם חצינו את המפרץ לצד השני במעבורת.

המכונית נמצאה שלמה, היא חנתה ליד תחנת המשטרה, לקחנו אותה וחזרנו אל המעבורת ועברנו שוב את המפרץ אל העיר, עכשיו יכולנו כבר להתרשם יותר, מרים חשבה שזאת היא עיר קיט עם טיילת ובתי מלון וחופי רחצה, להפתעתנו ולאכזבתנו התברר שזאת עיירה עלובה, קטנה מאוד ללא תאר והדר ואין בה למעשה שום דבר מעניין, אין אפילו להשוותה לדקאר, לכן עשינו סיבוב מהיר בעיר, ראינו שאין מה להישאר בה, והחלטנו לצאת לדרך ולטייל עוד בסביבה.

נסענו לאורך נהר הגמביה, בנופים מעניינים יותר מאשר אלה המוכרים לנו בצפון, האזור הזה הוא ירוק ומיוער, ועל גדות הנהר, הצמחייה צפופה וירוקה. כפי שכתבתי כבר קודם כל מדינת גמביה היא פס צר משני צדי הנהר באורך של כמאתיים קילומטר. נהנינו מאד מהדרך הזאת והגענו עד למעגן המעבורת בקצה השני של גמביה, עברנו לגדה השנייה והמשכנו צפונה לגבול גמביה סנגאל.

בשלב זה החלטנו לעשות מאמץ ולחזור כבר לרישר-טול. הגענו לכביש הראשי והתחלנו לטוס עליו צפונה. מה שזכור מהנסיעה הזאת הוא שהיום הזה היה חם במיוחד, בדרך ביקרנו גם במסגד המפורסם ביותר בסנגאל "במקה", המסגד נמצא בעיירה עלובה של בקתות חמר, מעליהן מזדקר הצריח של מסגד מפואר וענקי, החום היה כבד כל כך שאיש לא היה בחוץ, כל הארץ נראתה נטושה ועל מאות קילומטרים היינו המכונית היחידה בכביש.

מרים הייתה בהריון די מתקדם, הרגשנו שאנחנו מתבשלים בתוך עורנו, למרות זאת לא ויתרנו וביקרנו במסגד. אני צילמתי אותו מכל הכוונים. אחר כך כבר לא היה מה להתעכב יותר, יצאנו לדרך והגענו לביתנו ברישר-טול. במקרים כאלה הייתה זו כמובן כריסטיאן ששמרה על הילדים כי מהבחינה הזאת לא היו לנו בעיות אף פעם.

אחרי הטיול הזה התחלנו כבר לעסוק בסידורים הקשורים בלידה של מרים, תנאים מתקבלים על הדעת ללידה היו רק בדקאר, גם הרופא שלנו בסן-לואיס אמר שבכל מקרה על מרים לנסוע לדקאר ובשום אופן לא להתאשפז בבית החולים הקרוב בסן-לואיס, התנאים בבית החולים הזה היו מחרידים מכל בחינה ולא הייתה שום אפשרות להבטיח אפילו תנאים מינימאליים ללידה, לכן ברור היה שנצטרך בבוא הזמן למצוא סידור שמרים תוכל ללדת בדקאר.

עלתה גם עוד שאלה נוספת מה יהיה אם יולד בן? ונצטרך לעשות לו ברית מילה. בסנגאל לא היה מוהל. למזכיר בשגרירות האמריקאית בדקאר נולד בן, הם היו יהודים והוא החליט שאת הברית יבצע כירורג צרפתי. השגריר היה הסנדק, אחרי המעשה השגריר עינור היה מזועזע לגמרי מהחוויה שעבר, הכירורג הצרפתי בלי ניסיון קודם ובסיוע אחות עסק במלאכת המילה, חצי שעה, בעוד חנן מחזיק את התינוק בידיו. מוהל מנוסה עושה זאת בדקות. בשום אופן לא המליצו לנו לחזור על הניסיון הזה, אבל השגריר הרגיע אותנו ואמר שמשרד החוץ מעסיק מוהל מעופף שמגיע למקומות ומבצע את המילה וזכותנו לדרוש זאת כאשר נמצאים במדינה שבה אין מוהל מוסמך.

היו גם עניינים אחרים הקשורים בהמשך העבודה, לא היה ברור מה יהיה בשנה הבאה, החוזה שלי עמד להסתיים בדצמבר והיו לזכותי חודשיים חופש, למעשה הייתי אמור לעזוב את סנגאל באוקטובר. האם יאריכו את החוזה בעוד שנה? או יחליטו לסיים את הפרויקט ולשלוח אותנו הביתה?

השגריר עינור לא רצה לוותר, הוא ניסה כל מיני דברים כדי למצוא מימון ולהמשיך. אני הייתי פסימי, בינתיים התרגלנו לאורח החיים וחיינו נכנסו לשגרה. קשרים הדוקים מאוד עם משפחת דו-טרטר, עם מ. רנו, ואחרים. הילדים דברו כבר צרפתית וגם אני הגעתי לשליטה טובה בשפה. ביתנו היה נעים, רכשנו מערכת סטריאו, בימי ראשון היינו נוסעים לים בסן-לואיס, צילמתי הרבה שקופיות, טיילנו הרבה בסביבה ובסך הכול מלבד הדאגות והתסכולים הקשורים בעבודה ובעתיד החווה החיים היו נוחים וקלים מכל הבחינות.

 

 

 

 

המשפחה לפני חופשת מולדת ולידת מיכל על מרפסת הבית ברישר-טול

 

 

 

חופשת מולדת

 

החודשים חלפו. שנת הלימודים הסתיימה, כריסטיאן הכירה בחור צרפתי צעיר והם נסעו יחד לטיול גדול באפריקה. ביולי הוחלט שמאריכים את החוזה שלי בעוד שנה, פרוש הדבר שמגיעה לנו חופשת מולדת, זאת אומרת נסיעה על חשבון ישראל לארץ ובחזרה, זה אפשר שמרים תלד בארץ. החלטנו שהיא תטוס ביולי, קודם לשוויץ ואחר כך לארץ אל ההורים שלי עם הילדים ואני אבוא בספטמבר כדי שנחזור אחר כך יחד לסנגאל עם התינוק. הסידורים שהיו קשורים עם הנסיעה היו די מסובכים, אבל בסופו של דבר הכול הסתדר ומרים והילדים נסעו באוגוסט ישר לשוויץ ואחרי כמה ימים המשיכו לארץ. אני נשארתי לבד עוד חודש ימים ורציתי לנצל את הדרך לארץ לטיול באירופה.

אימא והלל שמחו מאוד לשובנו אחרי היעדרות של שנתיים, הם שכרו דירה ברח' הרואה ברמת גן לכל תקופת שהותנו, והכינו את כל הדרוש עבור התינוק העומד להיוולד.

אני נשארתי בסנגאל והתחלתי להכין את הנסיעה שלי במשרד נסיעות בדקאר, החלפתי את כרטיס הטיסה לישראל וניצלתי את זכותי לחניות בדרך. את המסלול שבחרתי תכננתי כך שלא אצטרך להוסיף כמעט כסף, בחרתי את המסלול בהתאם, מדקאר ללס-פלמס באיים הקנאריים, משם למדריד, ממדריד לפריס, מפריס לאמסטרדם, מאמסטרדם לקופנהגן, מקופנהגן לרומא ומרומא לארץ.

את הנסיעה הזאת תכננתי למשך שבועיים עם שהות של יומיים שלושה בכל עיר, בסוף כפסע היה בין ביצועה או ביטולה כי בארץ התגלה אצל דוד מחלת הבילהרציה ומרים הודיעה לשגרירות שאשנה את התוכנית ואחזור ללא דיחוי הביתה.

שלושה ימים לפני מועד נסיעתי נסעתי יחד עם טורדו ג' ,לסנגאל המזרחית - שוב לטמבקונדה כדי לבקר שדות שנזרעו בזרעים שלנו. זאת היה נסיעה מלאת הרפתקאות וכמעט איחרתי להגיע לדקאר ולטיסה שלי . הסיפור היה שבהגיענו לטמבקונדה עם הסיטרואןD.S של טורדו, הוא שלח את הנהג לקנות משהו בחנות ובנסיעה הזאת המכונית התנגשה חזיתית עם המכונית השנייה היחידה בעיר. נשארנו תקועים בעיר נידחת שאין בה כלי תחבורה, ישבתי על סיכות בעוד טורדו עושה ניסיונות לדאוג לי לתחבורה אבל התברר שהלנדרובר היחיד הנמצא במקום היה גם הוא מקולקל. לבסוף נאלצתי לנסוע ברכבת עד קאולק ומשם במונית לדקאר. הנסיעה ברכבת הייתה חוויה בפני עצמה: היא נמשכה שעות עם עצירות אין סופיות בתוך קרון מצחין דחוס בצפיפות בריחות מבחילים בחברת כושים ובעלי חיים שנוסעים כולם יחד בקרונות נוסעים מרופטים ומטונפים. למזלי הגעתי בשלום לקאולק ומצאתי מיד מונית לדקאר. הגעתי מודאג כי לא ידעתי מה לעשות אם לוותר על הטיול ולנסוע ישר לארץ או בכל זאת לעשות חלק ממנו. למזלי, חיכתה לי בשגרירות הודעה ממרים שהעניינים עם דוד הסתדרו ושאני יכול לבצע את הטיול כמתוכנן.

לא אתאר את הטיול הזה בפרטים, נהניתי מכל רגע, ביקרתי במועדון לילה שם רקדו ריקודי פלמנקו בלס פלמס, וביליתי על שפת הים, אחר כך במדריד, שוטטות ללא תכלית ברחובות וככרות, ביקור בפרדו והלאה משם לפריס המוכרת והאהובה, ושם שוב יומיים של הליכה ללא לאות בלי יכולת לעצור יום ולילה, שיטוט ברחובות במקומות מוכרים בלי לדעת מהיכן, והפעם בתוספת ההנאה של ידיעת צרפתית, קליטת השיחות בביסטרו, ולהג האנשים ברחוב. מפריס המשכתי לאמסטרדם, טיסה קצרה והולנד המזכירה את שוויץ בניקיון בסדר ובאדיבות. ביקור במוזיאון, שוטטות בעיר, תעלות, פארקים נהדרים, גם שם רק יומיים ומשם לקופנהגן בטיסה של כעשרים דקות, ואני סופג את אווירתה של ארץ סקנדינבית.

קופנהגן היא עיר מקסימה, שתיתי בירה בפאב , טיילתי בפארקים וברחובות, שכרתי חדר אצל משפחה מחוץ לעיר. רק לילה אחד נשארתי שם. מקופנהגן טסתי דרומה לרומא. הגעתי לשם תשוש לגמרי, הרגליים כאבו לי ולא הייתי מסוגל לדרוך עליהם מרוב הליכה, גם לא אהבתי כל כך את רומא, היה חם ומאובק, הייתי עייף מהנסיעה ובשלב הזה רציתי כבר מאוד להגיע הביתה, כך שהטיול שלי הסתיים ברומא ומשם טסתי הביתה בערב ראש השנה.

בשדה חיכתה לי רק מרים עם הבטן הגדולה שלה. הגעתי אחרי הצהרים ערב ראש השנה ונסענו ישר להורים שלי. שם חיכו לי כולם בהתרגשות גדולה, דוד אראלה מרים אימא והלל שאותם לא ראיתי כבר זמן רב . כך חגגנו את ראש השנה בחיק המשפחה. למחרת ביום החג נסענו לקיבוץ חצור.

 

 

 

 

הולדת מיכל וסוף חופשת המולדת

 

הרבה זמן לא היה לנו, כי כבר ביום ראשון יום יומיים אחרי ערב החג התחילו הצירים של מרים. לקחנו אותה לביה"ח דונולו ביפו, שם ילדה במזל טוב את מיכל, ב-18.9.1966. אחרי הלידה הימים עברו מהר, מרים ומיכל חזרו הביתה ויחד עם האימא שלי הם טיפלו בתינוקת, לי היו סידורים רבים, פגישות במשרד החוץ ופגישה לא נעימה עם אנשי הזרע, שכבר אז רצו כבר להתנער מהפרויקט בסנגאל ובחרו בי כקורבן.

מנדל ריינזר הודיע שהוא לא רואה בי יותר עובד הזרע, דבר שעמד בניגוד להתחייבותו בשעת יציאתי לשליחות. בזמנו לא ייחסתי לעניין חשיבות רבה כי שמחתי להארכת החוזה בעוד שנה וקיוויתי שעם סיום התפקיד בסנגאל אוכל להשתלב בפעילויות אחרות של סיוע החוץ.

נסענו גם לבקר את עמוס ואורנה שעמדו לעזוב את יבור ולעבור לגור בבוסתן-הגליל, נפגשנו עם קרובי המשפחה שלי, עם הדודים והדודות ועם דוב ואילנה בחצור.

חמישה שבועות אחרי הולדת מיכל יצאנו שוב לדרך, אחרי כמה ימים בשוויץ בטיסה ישירה מג'נבה לדקאר. שוב היה זה דצמבר והגענו בחזרה לשנת השליחות האחרונה. לכולנו היה ברור שבשנה הזאת יחרץ גורל הפרויקט של חוות הזרעים, וגם זה שבתנאים הקיימים אין טעם להמשיך. ואם לא תמצא מסגרת הולמת להמשך קיומה של חוות הזרעים מוטב לוותר על הפרויקט בכלל. זה לא היה נעים, כי כבר הוצאו כספים רבים וגם התקוות היו גדולות אבל לא היה טעם להמשיך בלי להבטיח את העתיד ואת התפקוד המסודר של החווה לגידול זרעים.

 

 

 

 

שנה אחרונה בסנגאל

 

הגענו בחזרה לדקאר, בילינו לילה במלון "אנגור" המפואר במלונות על שפת הים, מיכל הקטנה בכתה כל הלילה והיינו מותשים מהנסיעה ומהמאמצים בטיפול בילדה התינוקת. גם הילדים הגדולים היו כבר חסרי סבלנות. למחרת שכרתי מונית ונסענו לרישר-טול. שם כבר חיכה לנו כל הצוות שלנו בשמחה, ליליאן הכינה את הבית, הכול היה מוכן בשביל התינוקת ובאמת הייתה הרגשה מסוימת כאילו אנחנו חוזרים הביתה. במשך השנתיים שחלפו המקום הפך כמעט לביתנו, מאז שעזבנו את הקיבוץ זה היה המקום בו שהינו את התקופה הארוכה ביותר. החופשה הזאת של החודשיים הייתה נחוצה לי. חזרתי לעבודה רגוע יותר ובטוח בעצמי. ידעתי בדיוק מה מצפה לי והערכתי שבסוף החוזה, זאת אומרת בסוף שנת 67 נחזור הביתה. הדבר התבקש גם בגלל מרים והילדים. למרות שהם למדו עם כריסטיאן ידעתי שאי אפשר להשוות את הלמודים למה שהם צריכים ללמוד בארץ וחששנו מהקשיים שמצפים לנו בשובנו, לכן חיכינו כבר ליום בו נסיים את השליחות, בעיקר בגלל הילדים והחשיבות שיש לשובם לחיים נורמאליים במסגרת הטבעית הדרושה להם.

כך התחילה השנה האחרונה בסנגאל. עד כה ניסיתי לתאר את השנתיים שחלפו ונראה לי ששום פרק אחר בחיי לא זכה לתיאור רחב ומפורט כל כך כמו השנתיים האלה. אינני יודע מה הסיבה לכך, ואפשר עוד ועוד לכתוב על התקופה הזאת. עד היום אנחנו מעלים זיכרונות ועד היום לשלוש השנים האלה יש השפעה רבה על חיי כל המשפחה.

זו העדות לחשיבות הגדולה ולשפע החוויות שזכינו בהם בפרק זמן קצר בחיינו ושאף תקופה אחרת אינה משתווה לה, אך מה לעשות, את התיאורים על אורח חיינו ועל רשמינו מהסביבה העליתי על הנייר בפרקים הקודמים ונשאר רק לתאר את מה שהתרחש בשנה האחרונה וסיפור נסיעתנו הביתה בסיום השליחות בשלהי שנת 1967.

מה שנוגע לעבודה, בתקופה הזאת עלתה על הפרק שאלת אימוץ הפרויקט על ידי קרן השקעות של השוק האירופי המשותף. היזמה יצאה מהארץ ומשרדי מ.ש.ב הכינו הצעה להקים חווה במימון הקרן האירופית בגהדה. נציג הקרן בסנגאל היה יהודי בשם קורמן שניסה בכל יכולתו לעזור לנו, למרות זאת לי אישית ברור היה שלא יצא דבר, מהעניין בגלל חוסר הרצון של הצרפתים למסור לידינו עמדה כל כך מכרעת בחקלאות הסנגאלית כמו השליטה על ייצור הזרעים. בינתיים קרו דברים בתחום הפוליטי שגרמו להתקררות נוספת ביחסם של הצרפתים אלינו.

באחד מימי מאי 67 בעודי נמצא בדקאר, ולא זכור לי כבר עם מי נפגשתי מהארץ אבל הוא העיר את תשומת לבי לכך שבארץ מתחולל דבר מה בתחום הביטחוני. הוא סיפר שיש סימנים שהמצרים מרכזים כוחות בסיני ומורגשת מתיחות. לא עברו ימים רבים והחששות נהיו ממשיות, בכל אמצעי התקשורת התחילו לזרום ידיעות על המתיחות במזרח התיכון, בעיתונות הצרפתית ובז'ן אפריק התחילו להתפרסם מאמרים על אפשרות של מלחמה בין ישראל לערבים והמתיחות גברה מיום ליום.

בזמן ההוא קראתי כבר מדי יום את הלה-מונד, וקיבלתי כל שבוע את הז'ן אפריק. גם מהעיתונים בארץ יכולתי לקבל תמונה אמיתית על המתרחש באותם ימים והדברים ידועים. סגירת התעלה, וגירוש משקיפי האו"ם על ידי המצרים. האווירה ההיסטרית בכל מדינות ערב צברה תאוצה מדי יום ביומו, כאשר המצרים סגרו את המעבר לאילת הבנתי שלא נותרה ברירה אלא לצאת למלחמה. כשנשאלתי הסברתי את מצב הדברים לחברי הצרפתים והאפריקאים. בתוקף הנסיבות נהייתי פרשן, פוליטי וצבאי וכולם פנו אלי ושאלו מה קורה ומדוע. הייתי מצייר על נייר או על החול בשדה, את מפת ישראל עם שכנותיה ומסביר את משמעות המאורעות. ידעתי שתהיה מלחמה, הבנתי שישראל חייבת לתקוף ולהסיר את האיום המצרי והנחתי שאם ירדן תצטרף למלחמה לא תהיה ברירה אלא לכבוש גם את הגדה המערבית.

 

 

 

 

מלחמת ששת הימים

 

הימים חלפו והמתיחות בארץ הלכה וגברה, מדינות ערב נתקפו בהיסטריה של מלחמה, אפילו אצלנו, ברישר טול יכולנו לשמוע מעבר לנהר את יללות הנשים במאוריטניה. שם הטיפו הכוהנים המוסלמים והלהיטו את הרוחות, הנשים תרמו תכשיטי זהב, והיו גם אסיפות עם. פתאום התחלנו להרגיש חוסר בטחון, עובדת היותנו ישראלים הייתה ידועה ומי יודע אם שם מעבר לנהר איזה קנאים מוסלמים לא ירצו לפגוע בנו. מהשגרירות הציעו לנו לעבוד לדקאר אבל לא הייתי נלהב לרעיון כי לא ידעתי כמה זמן הפרשה יכולה להמשך. היה גם קושי נוסף שנבע מבידודנו. בדקאר היה קשר יום יומי עם הארץ, היו שם ישראלים רבים. כי בינתיים כמה מדינות אפריקה נתקו יחסים עם ישראל, כל המומחים ואנשי השגרירויות מהארצות האלה התקבצו בדקאר. הרושם שהתקבל מהארץ היה של מבוכה ואיבוד עצות. אחר כך כונתה התקופה הזאת, תקופת ההמתנה. מרחוק זה לא היה מובן, ם היחסים עם צרפת נהיו מתוחים. דה-גול נקט עמדה עוינת והטיל אמברגו על נשק לישראל. היו ניסיונות לפתור את הבעיה באמצעים מדיניים אך ידעתי שפרוץ המלחמה הפעם וודאית ואכן כך זה היה.

בשישי ליוני פרצה המלחמה. קיבלנו הודעה מהשגרירות לבוא מיד לדקאר. גם הם חששו לשלומנו ורצו לרכז את כל הישראלים במקום אחד. בדקאר מצאנו עם רב, קציני צבא שהיו בשליחויות באפריקה כולם התרכזו שם, היה גם חשש מהסתה במסגדים ושינסו לפגוע בשגרירות. באמת זרקו בקבוק תבערה על דלת הכניסה של השגרירות. מחוץ לבנין היו הפגנות נגד ישראל וצבא ומשטרה אבטחו את הבניין .

סידרנו תורנות שמירה אבל לא היה צורך בכך כי ממילא איש לא הלך לביתו, כולם ישבו באותם ימים ראשונים גורליים בחדר הישיבות בשגרירות והתעסקו בפרשנות, קציני הצבא היו מתוסכלים בגלל שאינם בארץ בשעה מכרעת זו. הידיעות שהגיעו היו מלהיבות ומעבר לכך הציפיות. הצבא המצרי התמוטט, ירושלים נכבשה למחרת וכל הגדה המערבית. כאקורד סיום למלחמה שנמשכה שישה ימים הוכה גם הצבא הסורי ונכבשה רמת הגולן. כל העולם עמד המום מול ניצחון הבזק של ישראל והמוראל הלאומי והגאווה הרקיעו שחקים. אחרי סיום הקרבות בארץ החיים שלנו חזרו למסלולם, לקחנו את הילדים וחזרנו לרישר-טול.

אחרי כתיבת הדברים האלה עברתי שוב על היומנים מאותם הימים ולמען האמת נוכחתי לדעת שעם הזמן החולף לא תמיד פעל זכרוני לגבי פרטים שונים. תקופת השליחות בסנגאל יש לה תיעוד רב במסמכים מסוגים שונים. ראשית שמורים אצלי יומני המשרד שם רשומים פחות או יותר הנסיעות והפגישות וגם תוכניות העבודה. בנוסף לכך יש מסמכים אחרים הכוללים דיווחים מקצועיים, התכתבות עם הארץ ועם גורמים מקומיים ואחרים.

בעיזבון שלי יישמרו כל התעודות ואם אי פעם מישהו ירצה לבדוק את הדברים ביתר יסודיות, החומר קיים. בסופו של דבר אין ערך מיוחד לכל הפרטים, הדברים שאני כותב כוללים את העיקר, את הרשמים שנשארו מאותה תקופה ממרחק של עשרים שנה. אפשר לראות במסמך הזה ההולך ונכתב דף אחרי דף מעין יומן מאוחר שאינו סובל מגודש פרטים אלא מנסה להתמודד עם העבר שמטבעו משתמר עם הזמן ואינו נמחק מהזיכרון.

עם סיום מלחמת ששת הימים התברר סופית שאנחנו חוזרים לארץ, לא היה עוד טעם לחשוב על המשך הפרויקט, היחסים עם צרפת התקררו ולא היה שום סיכוי שהשוק המשותף ישקיע כספים בניגוד לעמדה הצרפתית.

החלטנו שהילדים לא יפסידו יותר לימודים. עליהם להגיע לארץ ולהתחיל את שנת הלימודים ב 1.9.1967 החלטנו שהם ייסעו לשוויץ לכמה שבועות ומשם יעלו אותם למטוס ויחזרו לארץ לסבא וסבתא ברמת גן. התחלתי לארגן את סידורי הנסיעה שלהם ובחודש יולי, כחודש אחרי מלחמת ששת הימים ליווינו אותם למטוס שלקח אותם לשוויץ. הפרידה הייתה קשה עבורנו והילדים בקושי הסתירו את הדמעות שפרצו כאשר התכוננו לעלות למטוס ולהיפרד מאתנו.

אחרי נסיעת הילדים, המשכנו בחיינו הרגילים ברישר-טול, והם השתנו מאד באותו שלב ראשית משום שמשפחת דו-טרטר נסעו מסנגאל, ז'אן סיים את החוזה והם החליטו לשים קץ לנדודיהם ולהשתקע בצרפת, הפרידה הייתה קשה והבטחנו שהקשרים בינינו לא יינתקו ושנוסיף לשמור על קשר בין משפחותינו יהיה אשר יהיה.

גם השגריר עינור עמד לעזוב ולשוב לארץ. השגריר הזה שלא פעם חלקתי על הערכותיו לגבי הנעשה והסיכויים שלנו להוות גורם פעיל שם, היה לי ידיד אמיתי שבשעת צרה ובעיקר בפרשת תמרי עמד לצדי והציל אותי מביזיון והשפלה אילו הסכים אז לשלוח אותי בחזרה לארץ.

גם יוסף לינדר עזב ובמקומו הגיעה משפחה סימפטית מאוד, משפחת לביא מעין חרוד. גיל בא מהקיבוץ כמומחה לדבורים ובאופן טבעי מצאנו שפה משותפת. גיל השתתף במלחמה והיו לו סיפורים בלי סוף על מלחמת ששת הימים, הוא ומשפחתו הזדמנו מדי פעם לרישר-טול כי אהבו מאוד לטייל.

רק חודשים מעטים הספקתי להכיר אותו כי עזבנו אחרי כמה חודשים לבואם אבל דמותו שהייתה מיוחדת במינה השאירה בי רושם עז. גיל, שהכרתי באותם חודשים איננו עוד, הוא נפל במלחמת יום הכיפורים. נודע לי שמשפחתו שנשארה בקיבוץ לא שיחק המזל, בנו גיא הסתבך בעסקי סמים ונהיה טיפוס בעייתי, איה אשתו התחתנה שנית וחיה באיזה מושב, אבל באותם ימים שבהם הכרתי אותם לראשונה המשפחה הזאת הייתה מיוחדת במינה ועשתה עלי רושם רב כמו אחדים מהדמויות המיוחדות שהכרתי במהלך חיי והמוזכרים ברשימות אלו.

גיל היה גבר מקסים, צבר גזעי שדוגמתו קיים רק בספרים. הוא היה בעל מקצוע מעולה, משוגע לטבע, לטיולים ולבעלי חיים, הוא היה אמיץ בצורה בלתי רגילה, ולא ידע פחד מהו, כל מה שניתן לתאר כתכונותיו של הצבר הארצישראלי, יליד ההתיישבות העובדת התאים לגיל, לכן גם אם לא היה נמשך הקשר בינינו אחרי שובו לארץ הידיעה על מותו במלחמת יום הכיפורים, הלמה בי בצער רב במיוחד, כי הערכתי אותו מאוד וחיבבתי אותו למרות אופיו המחוספס משהו.

עם משפחת לביא היינו נפגשים לעתים כאשר באו לבקר ברישר-טול ובפעמים שהיינו בדקאר שם הם גרו.

אחרי מלחמת ששת הימים, השתנו יחסי ישראל אפריקה. לראשונה נהיו מדינות אפריקה מודעות לעומק הסכסוך בין ישראל ולמדינות ערב השכנות, גם מדינות ערב ומדינות הגוש הסובייטי הגבירו את הלחץ המדיני באפריקה כדי לצמצם את ההשפעה הישראלית. מדינות רבות כמו מאלי וגינאה נתקו את היחסים הדיפלומטיים ומדינות אחרות בהן אכלוסיה מוסלמית גדולה הורידו פרופיל ביחסיהן עם ישראל. היה ברור לכל שתקופת ירח הדבש בין ישראל לאפריקה שתחילתה עם קבלת העצמאות של רוב מדינות אפריקה בסוף שנות החמישים מגיעה לקיצה.

היה לי ויכוח קשה עם מומחי מ.ש.ב שבאו לביקור מישראל, אשר נעים וגבריאלי שעמדו בראש מ.ש.ב. הם היו בעד מדיניות של אחיזה בכל דבר שמאפשר את הנוכחות הישראלית בכל מדינה שתהיה מוכנה לכך. חלקתי על דעתם כי הייתי סבור אז כשם שאני סבור גם היום שעשינו שגיאות באפריקה בעיקר משום שלא הבנו את הבעיה המרכזית שם שהייתה ונשארת, ייצור מזון בסיסי בכמויות מספיקות.

לא היינו צריכים לעסוק בנושאים משניים, אלא להתרכז ולנסות לפתור את בעיית ייצור המזון והדבר אפשרי, אילו היינו מכוונים את מאמצינו בסנגאל ובמקומות אחרים להפרחת הפרלו והערבה, זורעים שטחים גדולים של תירס וסורגום בשילוב עם משק חי ותעשיית מוצרי חלב, אז יכול להיות שהפעולות שלנו היו מביאות תוצאות מהפכניות כאלה שאי אפשר היה לוותר עלינו. העיסוק בנושאים משניים לא היה מספיק אטרקטיבי עבור הסנגאלים וגם לא בשביל מדינות אפריקה האחרות כדי לעמוד לצדנו מול לחצים פוליטיים של מדינות ערב ומדינות הגוש המזרחי היחס העוין של צרפת בשלטון דה-גול.

מכל מקום, התוצאה הסופית הייתה שיש לחסל את ענייני החווה ושאחרי נסיעתי מסנגאל לא יגיע מחליף במקומי. הדברים סוכמו ברוח זאת ואיש לא ראה עוד טעם להמשיך בתנאים הקיימים. זה היה חבל, הן השקעתי שלוש שנים בדבר הזה ומבחינה מקצועית לא הייתה אכזבה, הוכחתי שאפשר להגיע ליבולים הרבה יותר גבוהים מהמקובל. הרעיון ליצר זרעי מכלא בתנאים הקיימים שם לא היה רעיון טוב מהתחלה כי משום בחינה אין שם תשתית כדי לבצע את הדבר הקשה ביותר והמקצועי ביותר בחקלאות, כאשר דברים הרבה יותר פשוטים לביצוע לא היו אפשריים.

הילדים נסעו ביולי, אחרי נסיעתם, נשארו לנו חודשים מעטים ולכן התחלנו לתכנן את שובנו לארץ. החלטנו שמרים ומיכל ייסעו לשוויץ באוקטובר, חודש לפני. אני אשאר עד נובמבר אמכור מה שצריך, את האוטו, הפריג'ידר וחפצים אחרים ואחר כך אצטרף אליהן בשוויץ ויחד נחזור לארץ עם האוטו החדש שנקנה בצרפת.

שלושה חודשים אחרי שהילדים נסעו, הם הגיעו לארץ ובספטמבר התחילו את שנת הלמודים בבית ספר שילה ברמת גן. הקשיים היו רבים כי חסר להם חומר רב. דוד שהיה צריך להתחיל כיתה ד' התחיל כיתה ג' אראלה שהייתה צריכה ללמוד בכיתה ה' התחילה ללמוד בכיתה ד'. מהמכתבים של הוריי למדנו על הקשיים הגדולים שיש להם בלימודים בגלל השליחות בסנגאל, לכן באמת הגיע הזמן לחזור ולהקדיש את המאמצים בעתיד לחינוך הילדים, ולסגירת הפער שיש להם בלימודים.

בחודש אוגוסט עזב השגריר חנן עינור ובמקומו בא איתן רופין. הוא היה איש נחמד ורציני ששמחנו להכיר למרות הזמן הקצר שאמורים היינו להיות יחד. בעניין החווה השגריר איתן לא העלה רעיונות חדשים, היה ברור לו שיש לסגור את העסק וזאת הייתה כבר הדעה המקובלת על כולם.

 

 

 

 

פרידה מסנגאל ושיבה לארץ

 

ב- 27 באוקטובר מרים ומיכל עזבו סופית ונסעו לשוויץ. אני נשארתי לבדי כדי לחסל את משק הבית שלנו. נפרדנו מממדו, מעלי, מסמבה סי, מאומו, כל אלה ששרתו אותנו בנאמנות במשך שלושת השנים שעברו. הזמנתי מכונית רנו 4 שחיכתה לי בפריס וניסיתי למכור את הרנו 8 ברישר-טול ללא הצלחה. בסוף מסרתי אותה לחברת "רנו" בדקאר וכך נפטרתי ממנה.

ב- 22.11.1967 עזבתי את רישר-טול סופית ונסעתי פעם אחרונה לדקאר. את המכונית מסרתי יומיים לאחר מכן ובתאריך 27.11.1967 עזבתי את סנגאל.

הפעם טסתי ללס פלמס, משם למדריד ופריס. בפריס הוצאתי את המכונית החדשה שלנו ויצאתי אתה לדרך לכיוון שוויץ כדי לפגוש שם את מרים ואת מיכל אותם לא ראיתי כבר חודש ימים. לא אתאר לפרטים את אותם הימים שבילינו בשוויץ בדרך לארץ. ניצלנו את הימים המעטים האלה לטיולים, לקניות ולהכנות לשובנו לארץ. שוב עמדתי בפני הבלתי נודע, לא היה לי מושג מה מצפה לי אחרי היעדרות של שלוש שנים, גם לא היה לי למה לחזור, מטען גדול של רגשות השארתי אחרי באפריקה ולא מעט ניסיון. הייתה לי אמונה שהניסיון הזה לא ירד לטמיון וקיוויתי שעבודתי בעתיד תוכל להיות קשורה איכשהו עם נושאים אפריקאים. למרות זאת באותם ימים לא חשתי חרדה ואי שקט מהשיבה הביתה, היינו עסוקים עם עצמנו וניסינו ליהנות ככל האפשר מהמכונית החדשה, מהפגישה המחודשת ואפילו מהמסלול שבחרנו לשובנו לארץ.

החלטנו לשוב באוניה מולדת שמפליגה מגנואה שבאיטליה על מנת להביא את המכונית אתנו יחד עם כל הציוד במהירות ובזול עד כמה שניתן, וכך זה היה.

משוויץ נסענו במכונית מרים מיכל ואני. לא נשאר בה כמעט מקום לשבת בגלל הדברים הרבים שהעמסנו עליה. עברנו בצפון איטליה שהייתה שטופת שמש באותו זמן והגענו לגנואה. העלינו את המכונית על האונייה אחרי לילה בבית מלון וסיור מאורגן בעיר. בדרך עצרנו בנפולי, ביקרנו בפומפי, ואחר כך עצרנו שוב במרסי משם הפלגנו לישראל, ליד האי כרתים הייתה סערה קשה בים, כל זה מצולם בסרט הנושא את הכותרת נסיעה באירופה וחזרה לארץ.

 

 

 

 

 

 

 

 

החזרה לארץ חבלי קליטה

 

אחרי שלושה ימי הפלגה בים הגענו לארץ. בחיפה חיכו לנו בהתרגשות רבה הדה, הלל והילדים דוד ואראלה שלא ראינו אותם מזה שלושה חודשים. הם וגם אנחנו התגעגענו מאוד. שוב חזרנו לאותה דירה בהרוא"ה 10 ברמת-גן, אבל הפעם סופית לקראת עתיד בלתי ידוע.

תם פרק נוסף בחיינו, ובזה גם חלק ניכר מהזיכרונות או קורות החיים שאני מעלה כאן על הכתב. תאור האירועים באפריקה תופס מקום נרחב בכתב זיכרונות זה למרות שביחס לתקופות אחרות בחיי פרק זמן של שלוש שנים איננו ארוך במיוחד ושווה בערך לזמן היותי במעברות. על ארבע עשרה שנים בגבולות ועל ארבע שנים במעברות ושמיר ושנה וחצי בחוות יבור כתבתי פחות מאשר על שלוש השנים האלה באפריקה. הסיבה לכך שהזיכרונות מאפריקה תופסים מקום כל כך חשוב בכמות הדפים שמילאתי, הוא ברצף החוויות והאירועים וכן בהשפעה הגדולה שהייתה לשליחות הזאת על חיי מאז ועד היום הזה. אפשר היה כמובן לכתוב עוד ועוד פרטים ויתכן שאין זה עדיין לא סוף פסוק ושעוד אכתוב משהוא בעתיד על אפריקה בצורה זו או אחרת. אינני רוצה לחרוג מדי מהמסגרת שקבעתי לעצמי. תפקידי להשאיר מסמך לדורות הבאים שבו מתוארים קורותיי וקורות משפחתנו בתקופה סוערת למדי שעברה על דורי.

מכאן ואילך אינני רוצה ואין לי גם הרבה מה לכתוב. מעכשיו והלאה ילדינו הגדולים, אראלה ודוד ואחר כך גם מיכל יש להם את הזיכרונות משלהם ואם הם ירצו יוכלו לספר ואולי פעם ולכתוב המשך, אינני משלה את עצמי ואינני חושב שאחד מהם יעשה זאת. אבל אולי מי יודע? הלוואי וכך היה. בינתיים אמשיך, לתאר את קורות אותנו מאז חזרנו מאפריקה ועד לימינו אלה למרות שבהתחלה חשבתי לסיים את כתיבת הזיכרונות עם מלחמת יום הכיפורים ויתכן שכך אעשה.

מה שקרה אחרי שובנו לארץ אין בהם אותו עניין כמו שהיה לתקופות שקדמו. מאז 67 ועד היום קרו דברים חשובים מאוד במשפחה והדברים השתנו מקצה לקצה, ובכל זאת אין בדברים האלה אותו ייחוד שאפיין עד כה את גורלי, נהיינו משפחה ישראלית עירונית והגורל האישי שלנו נהיה דומה לגורלם של אלפי משפחות אחרות.

אחרי ששבנו לארץ, ואחרי כל הפגישות וחלוקת המתנות, התחילה פרשה של חיפוש עבודה. כמה שהייתי תמים ולא מתוחכם בעניין הזה, התברר לי שבזרע ממש סדרו אותי, הנהלת הזרע רצתה להתנקם בי בגלל פרשת תמרי או אולי בגלל כישלונם בפרויקט חוות הזרעים. אני באלגנטיות ויתרתי להם, לקחתי את הפיצויים שהגיעו לי עבור שנה וחצי שעבדתי אצלם, אפילו לא פיצויים מוגדלים, ולא עמדתי בכלל על זכויותיי ולא הר אתי להם את המכתב שקבלתי מהם כאשר יצאתי לשליחות בו הם התחייבו שמעמדי יהיה חופשה ללא תשלום אבל אחשב לעובד הזרע לכל דבר.

עמוס ואורנה עברו בינתיים לבוסתן הגליל וגם עמוס נאלץ לסיים את עבודתו בחברה. אינני יודע אם הוא פוטר או התפטר אבל תיארתי לי שכל התרגילים השפלים שכה התמחה בהם התנקמו בו והוא שרף את עצמו מבחינתם. ביקרנו אותם בבוסתן הגליל. עמוס מצא עבודה כמדריך בבי"ס חקלאי יד נתן ואורנה עבדה בהנהלת החשבונות בכפר. אני לא יכולתי להתאפק ולכל מי שפגשתי ספרתי וספרתי על חוויותיי באפריקה.

היו לי שיחות עם אנשים במשרד החקלאות ובמשב ובקשתי אותם שיעזרו לי למצוא עבודה. בינתיים היה לנו כסף כי קבלתי את המשכורת עבור ימי החופש שהגיעו לי. אבל הייתי חייב למצוא עבודה בדחיפות. כך התחילה תקופה לא נעימה בשבילי של חיפוש עבודה ועמידה בפתח אצל אנשים שהאמנתי בתמימותי שירצו לעזור לי.

ב"משב" הציעו לי לצאת לקורס של מנהלי חוות, הכוונה הייתה שאתחייב שעם סיום הקורס שנמשך חצי שנה ,אצא שוב לשליחות באפריקה. זאת לא רציתי להבטיח בשום פנים ואופן בשלב הזה בגלל מצב הלימודים של הילדים והצורך להבטיח להם שנים אחדות של לימודים ללא הפרעה.

נאלצתי לדחות את ההצעה הזאת, כמו גם הצעה אחרת של רכז השקאה ברשות החולה, בגלל מצב הילדים. לאחר זמן סידרו לי עבודה משרדית במשרד החקלאות בקריה בתל-אביב, עבודה שלא אהבתי וחיכיתי להזדמנות ראשונה לקבל עבודת הדרכה בשדה . היו כל מיני בעיות סביב זה ואינני זוכר בדיוק מה הכשיל כל פעם את הדבר, מה שהקשה על כל פתרון, היה שרוב ההצעות והאפשרויות לעסוק בחקלאות היו קשורות בשינוי מקום המגורים וזעזוע בשביל הילדים. לבסוף מצאתי עבודה במושבים באזור גדרות, כאחראי ליצוא פרחים, אבל גם שם לא החזקתי מעמד זמן רב, הם רצו שאהפוך לפועל חקלאי ושאגדל להם עגבניות לתעשייה. אחרי חודשים אחדים הבנתי שאין לי יותר מה לעשות שם. בינתיים התקרבו ימי הבחירות ב- 68 והציעו לי לעבוד במפ"ם רמת גן. כיוון שלא הייתה לי הצעה טובה יותר וזה התאים לי בגלל מגורינו במקום קיבלתי את ההצעה הזאת ונפרדתי סופית מהחקלאות. אחרי עשרים שנות עבודה חקלאית בשדות עברתי לעסוק בפעילות ציבורית פוליטית.

את עבודתי בסניף רמת גן של מפ"ם עשיתי בלי חשק, לא ראיתי תועלת בסניף והאנשים שהסתובבו שם נסכו עלי שעמום. מצד שני זה מה שהיה, הבחירות היו בפתח והייתה עבודה, הייתי זקוק לה לפרנסתי. עסקנו הרבה בעדכון כתובות, בביקוריי בית אצל חברים ובארגון יום בבחירות. היו הרבה ישיבות סרק ודברת בלי סוף ואני חיכיתי רק שהבחירות יהיו מאחרינו.

אחרי הבחירות עברתי למרכז מפ"ם וקבלתי תפקיד של רכז אזור. באמת אין חשיבות לתקופה הזאת, העבודה הייתה ללא עניין. הסניפים שהיו באחריותי היו מנוונים, לא הייתה בהם פעילות חוץ מישיבות של קבוצת עסקנים נצחית. לעומת זאת בימים שביליתי במרכז מפ"ם התחלתי לעסוק בנושא שעניין אותי הרבה יותר וזה נושא קליטת העלייה. תפקיד מרכז אזור היה תפקיד של עיסוק בערבים, ובמשך היום הייתי במרכז מפ"ם שם לא היה לי מה לעשות באופן מיוחד. לכן התנדבתי לעזור בנושאי קליטת העלייה שראיתי בה חשיבות והרגשתי שאוכל לתרום. מצאתי גם שפה משותפת עם זאב שליח מקבוץ שריד שעסק בקליטה במרכז מפ"ם באותם הימים.

בעבודת הקליטה באו לידי ביטוי הרצון וכנראה גם היכולת להקשיב לאנשים ולעזור להם, כל פעם שהצלחתי לעזור למישהו הרגשתי סיפוק. מבחינות אחרות לא היה נעים במיוחד לעבוד במרכז מפ"ם. המפלגה הייתה שסועה במאבק פנימי חריף סביב שאלת המערך, כולם התארגנו סביב התמיכה וההתנגדות למערך וההשתייכות לאחד המחנות היה תנאי להיות מקובל ולהתקדם בתפקידים.

בשום אופן לא הייתי מסוגל להבין את החשיבות העצומה שייחסו לשאלה הזאת וראיתי שהעיסוק האובססיבי המתמיד בשאלה אם לקיים או לפרק את המערך הפך לשאלה של מאבקים אישיים על ההנהגה בעוד תכניה הרעיוניים של המפלגה הלכו והתרוקנו כי קשה היה למלא ולמצוא תחליף לאמונה בסוציאליזם נוסח ברית המועצות, גם אם ברור היה שאין אפשרות להשתייך למחנה הזה שעוינותו הקיצונית לציונות ולמדינת ישראל היו כל כך בולטים ובאו לביטוי בוטה במיוחד במהלך מלחמת ששת הימים ובתקופה שלאחריה.

מצד שני קשה היה להינתק מהאידיאולוגיה הצנטרליסטית שהייתה נחלת התנועה והמפלגה במשך שנים רבות. האמת היא שעם זניחת הרעיון של מפלגה אוונגרדית מהפכנית השואפת למהפכה אלימה ושינוי המשטר, לא נותר מרחב מחיה רב למפ"ם וההבדלים בינה למפלגת העבודה לא נשארו גדולים ומהותיים, התברר שאין דרך אחרת מלבד הדרך החינוכית והדמוקרטית תוך שמירה והבטחה של חופש הפרט.

מאבקים סביב השאלה של מערך או לא, הפכו לתוכן המרכזי של המפלגה בזמן ההוא והיא לא הצליחה להתמודד רעיונית עם השינויים המהירים שהתרחשו בעולם הרחב. חוסר יכולת זאת להתמודד עם בעיות תוכניות, נטישה מתמשכת של דיונים בנושאים ערכיים גרמו לכך שהתגברה המגמה לעסוק בנושאים ארגוניים טקטיים. כפי שכבר הזכרתי קודם התרחש גם תהליך של ניוון בסניפים. החברים שהתרגלו לחלק ביניהם כיבודים ותפקידים לא היו מעוניינים לצרף כוחות חדשים ולא היו פתוחים לדעות ולהצעות שאינן שגרתיות. אנשים חדשים או הצעירים אינם בקיאים בקודים ובמשמעויות של מושגים היסטוריים המתנהלים בתוך מסגרת צרה בסגנון ואופני החשיבה מהשומר הצעיר, במשך עשרות שנים ובסגנון ואופן דיבור שהתגבשו והתמסדו על רקע תקופה אחרת ומציאות שונה לחלוטין.

תוך כדי עבודתי במפ"ם המשכתי לבקר בסניפים, ורק בגלל עברי התנועתי ידעתי להשתמש במטבעות לשון המקובלות על הצבור הזה וזה שאפשר לי להשתייך למערכת, אולם יחד עם זאת ההתפתחות שלי בעקבות השליחות באפריקה וההתמודדות עם בעיות מסוג אחר הביאו לכך שהרגשתי זרות וניכור כלפי העולם הזה שדבק בדוגמאטיות ובמושגים שחלפו מהעולם.

לעומת הקיפאון וחוסר העניין שהיו בנושאים המפלגתיים, שם סלדתי גם מהצורך לנקוט עמדה בעניין שולי כמערך או לא מערך ולהשתייך בהתאם לכך לאחד הגושים ועל ידי כך להבטיח לעצמי תמיכה כדי להיבחר למוסדות השונים, דבר שחייב גם נאמנות אישית לאחד המנהיגים המתכתשים. כל זה נראה היה לי מיותר ומגוחך. הנושא השני בו התחלתי לעסוק עניין אותי הרבה יותר וזה היה נושא הקליטה. כאן ההתמודדות עם בעיות ממש, בני אדם, גורלות, שנעקרו מעברם, ממעמדם והיו זקוקים לעצה ולתמיכה כדי להסתגל למציאות הקשה של החיים בארץ. לכן התמסרתי יותר ויותר לענייני הקליטה ובמיוחד לטפול בפרטים שפנו למפ"ם ובקשו את עזרת המפלגה בעניינים שונים.

המשכתי לעבוד במרכז מפ"ם משנת 69 עד 72 בשני התפקידים - רכז אזור ומטפל בקליטה כעוזרו של מנהל המחלקה זאב מקיבוץ שריד וביחסי ידידות ושתוף פעולה פוריים אתו.

אינני זוכר בדיוק את הנסיבות אבל ב- 1972 יתכן שמטעמי חסכון הוחלט לנסות להיפטר ממני ומפ"ם. בהתחלת אותה שנה הציעו לי לעבור לוועד הפועל של ההסתדרות. כנראה שבאותו זמן התפנה מקום לחבר מפ"ם או לנציג של מפ"ם וכך נוצרו נסיבות שאפשרו את כניסתי לעבודה בוועד הפועל.

עבודתי בוועד הפועל עד היום הזה מתחלקת לשתי תקופות: אחת מ- 72 עד ל-82 במרכז לתרבות ב-82 ועד לכתיבת שורות אלה בשנת 1985 באגף לדמוקרטיה תעשייתית. שתי התקופות המוזכרות ראויות להתייחסות מיוחדת ונרחבת, אבל כדאי להפסיק כאן את הנושא הזה ולחזור את האירועים במישור הפרטי והמשפחתי, על מנת לשמור על שלמות הפסיפס ככל האפשר ובגלל שחלו שנויים גדולים במשפחה באותו פרק זמן שהתחיל עם שובנו מאפריקה.

ראשית, קנינו דירה ברמת-גן ברח' הבילויים 39, את הדירה רכשנו הודות לחסכונות של אימא והלל שכבר שנים רבות חשבו על האפשרות שיום אחד נעזוב את הקיבוץ. הם נרשמו לתוכנית חסכון לדירה. בשנת- 68 כאשר חזרנו היינו בשולי המיתון הכלכלי ומחירי הדירות היו נמוכים יחסית, גם הכסף המעט שחסכנו באפריקה עזר וכך שסוף סוף עברנו לדירה משלנו בלי משכנתאות ובלי חובות. כמובן הצטיידנו גם במקרר, תנור גז ובמכונת כביסה. עד היום אינני יודע מניין היו לנו כל הכספים אבל ברור שקיבלנו עזרה נדיבה מאוד מהאימא שלי.

הילדים עברו ללמוד בבית ספר יסודי תל-גנים הקרוב למגורינו. הדבר השני בעל החשיבות היה שהגענו למסקנה מרים חייבת לצאת לעבוד, היות ולא נוכל להתקיים רק ממשכורת אחת. כבר בשובנו מאפריקה מרים התחילה לעסוק בתרגומים לצרפתית אבל זאת לא הייתה עבודה קבועה והיה צורך ואפילו הכרח שתמצא משרה קבועה מהר ככל האפשר.

אחרי חיפושים וברורים החלטנו שמרים תלך ללמוד בבתיה"ס תדמור בקורס למנהלות משק. היא נרשמה לקורס התקבלה וסיימה אותו כעבור חצי שנה בשנת- 60 חיפשה עבודה בבתי מלון ומשנת 70 התחילה לעבוד כמנהלת משק.

מיכל הייתה בת ארבע והאימא שלי עזרה לנו בשמירה על הילדים ובכל דבר שהיינו זקוקים לו. מרים עבדה בכמה בתי מלון בתל-אביב בעיקר במקומות קטנים ולא היה לה הרבה נחת מהעבודה הזאת. גם המשכורת שקיבלה לא הייתה מספקת, אבל זה עזר בכל זאת לתקציב המצומצם של המשפחה. אראלה הייתה תלמידה חרוצה וילדה טובה לעומתה, דוד התקשה בלימודים והיו לנו בעיות רבות אתו.

תמונת המצב ב-1970. אני עובד במפ"ם, מרים סיימה קורס מנהלות משק בתדמור ועובדת בתל אביב, אראלה בכיתה ח' בתל-גנים, דוד בכיתה ו' גם כן מיכל בגן של בלהה בשד' הקונגרס, אנחנו גרים ברח' הבילויים ברמת גן, יש לנו מכונית רנו 4 שהבאנו אתנו מצרפת, קשרים עם ההורים הדוקים, אימא הרבה אצלנו בבית, מביאה אוכל ומבשלת לנו, שומרת על הילדים, בקיצור מתנהלים חיי שגרה כמו אלפי משפחות, העתיד איננו ברור, אני לא מרוצה בעבודה, המצב הכלכלי קשה, המשכורות לא מספיקות ובכל זאת החיים נעימים, טיולים עם האוטו, דירה מסודרת הודות לכשרון של מרים, הכול אצלנו תמיד מסודר ואנחנו בריאים למרות שמגלים אצלי לחץ דם גבוה ובזמן ההוא אני די מזניח את העניין.

ב- 72 אני מתחיל לעבוד במרכז לתרבות בוועד הפועל של ההסתדרות, אחרי כל כך הרבה שינויים, מקום עבודה קבוע בו אשאר שנים רבות. אנחנו מתכננים להמשיך באורח החיים הזה לפחות עד שדוד יסיים את הצבא ואז נחפש אולי דרך כדי לצאת שוב לחו"ל לאיזו שליחות והפעם לאירופה, כי עכשיו כבר ידעתי צרפתית היטב ולרקום תוכניות בכיוון של שליחות לא היה חלום בלתי אפשרי. כפי שכתבתי התחלתי לעבוד במרכז לתרבות בשנת 1972 התקופה הזאת הינה פרק חדש הנוסף בחיי.

 

 

 

המרכז לתרבות וועד הפועל

 

משלב זה העניינים הקשורים בעבודתי במרכז לתרבות לקחו כיוון שהיה רצוי לי אחרי תקופה קצרה התחילה מעורבותי בעניינים הקשורים בעליה מברית-המועצות (כיום חבר העמים לאחר פירוק המשטר הקומוניסטי).

עבדתי אז עם שלמה טנאי וצבי אפרת, שני אנשים שמצאתי אתם שפה משותפת, כך הודות לצרוף נסיבות, יחד עם נטייה אישית נתאפשר לי יותר ויותר להעמיק ולהתמיד בעבודה הקשורה עם הקליטה. עשר שנים עבדתי במרכז לתרבות בתפקיד הזה אבל בשלב זה של התחלה עדיין לא נקבעו הדפוסים והנהלים. עבדתי במחלקה עם צבי א., ארגנו אירועים שונים, כנסים לעולים חדשים בהזדמנויות שונות, עסקנו גם בהסברה בכתב, ודאגנו להוצאת חוברות בשפות שונות.

כך עבר הזמן אני הולך ונקלט בעבודה, מתפתחים קשרי ידידות ועבודה וגם הערכה ביני לבין שלמה וצביקה וחוסר מעורבות של ר. בש יו"ר האגף. כך עברה השנה הראשונה והתחילה שנת 73 בלי להרגיש שעננים שחורים וקודרים מתחילים לכסות את השמיים מעלינו.

מאז שובנו לארץ, התחלתי לשרת שוב במילואים. פרשת יחסי עם הצבא היא פרשה מוזרה, בגיל 15 נשבעתי כחבר ההגנה ובהמשך עברתי אימונים צבאיים בקיבוץ מעברות. כאשר פרצה מלחמת השחרור, השתתפנו בפעילויות צבאיות במסגרת המחלקה שגויסה מהמשקים באזור. יצא לי לצאת כמה פעמים לחזית, פעם הייתי כשבוע במשלט מול כפר יונה, פעם אחרת במשלטים באזור המעפיל. יצא לי גם להיות נוכח בקרב שהתנהל יום שלם בקרבתי אז גם שמעתי לראשונה את שריקת הכדורים החולפים לידי.

על כל זה כתבתי כבר בפרק על מעברות. בהמשך בקיבוץ שמיר, שוב הייתי מעורב בנושאים צבאיים, שמירות, פטרולים, בדיקת הדרכים בבקרים אל השדות וכו', אבל כל זה היה טרם מלאו לי שבע עשרה כך שבאופן רשמי לא הייתי מגויס לצבא הסדיר. אחר כך עברתי לגבולות ובאותה תקופה נחשבו ארבע שנים בקבוץ כשרות צבאי. לאחר מכן עברתי לשרות מילואים במסגרת ההגנה המרחבית.

בשנת 1952 יצאתי לצבא לקורס סיירי מודיעין, קורס יוקרתי למדי אבל הוא נפל בדיוק בתקופה גרועה לצה"ל, שהיה אז בשפל גדול. זה הורגש היטב בקורס שבכל זאת, היה עבורי חוויה גדולה מה גם שהיה בתקופת הניתוק מרות ק. והתחלת פרק ההדרכה בתנועה. הקורס לא היה קל, היו מסעות ברגל ואימוני קרב מפרכים אבל במיוחד זכור לי האווירה שהייתה בלתי אנושית ומאכזבת.

כאשר חזרתי לקיבוץ אחרי הקורס הייתי כבר אחרי השליחות בתנועה. המשכתי להשתייך למפקדה של הקיבוץ כאיש מודיעין ובמידה שהיו פעולות הקשורות במקצועי במסגרת ההגנה המרחבית, הייתי משתתף בהם.

אחרי שנים אחדות נשלחתי שוב להשתלמות של סמלי מודיעין ובעקבות ההשתלמות הזאת הפכתי רשמית לסמל המודיעין של קיבוץ גבולות. אחרי עזיבת הקיבוץ ובמשך השנה וחצי שהייתי ביבור לא השתנה מעמדי מבחינת הצבא ורק פעם אחת ב- 64 נקראתי לשרות מילואים באזור מרחב הנגב אליו השתייכתי. כזכור אחרי אותה התייצבות מילואים יצאתי לשליחות באפריקה.

עם שובי מאפריקה הייתי בן 37, התיק הצבאי שלי הועבר מההגנה המרחבית ואני שובצתי ליחידת חיל רגלים השייכת לפיקוד מרכז.

 

באותה תקופה התחילה מלחמת ההתשה ובאזור בקעת הירדן התנהלה פעילות ביטחונית אינטנסיבית, היו מרדפים, מסתננים מארבים וכד'. עם היחידה אליה השתייכתי שרתתי פעמיים שלוש ועד לשנת 72 בבקעת הירדן, כל פעם חודש ויותר והתקופות האלה נשארו בזיכרוני חזק מכיוון שהאזור היה מסוכן והפעילות הייתה מבצעית של ממש, יצאנו למארבים, סיורים ליליים, ירי מונע, מחסומי דרכים ושמירה במוצבים. בפעמים האלה הייתי חייל קרבי והשרות במילואים בשנים האלה בבקעת הירדן הלוהטת מכל הבחינות היה שרות מסוכן. היו גם יריות והפגזות פה ושם, זכורים לי הימים ההם ואני יודע שהייתי בהם קר רוח לא מודאג יותר מדי כי אם שקול ורגוע.

ב- 72 כאשר הגעתי לגיל ארבעים קיבלתי הודעה שהועברתי מהיחידה הקרבית לגדוד אספקה. אחרי זמן מה בקיץ אותה שנה נקראתי פעם אחת

לשרות מילואים במסגרת הגדוד, עשרה ימים נמשך תרגיל באיזור הנגב וירוחם, תרגיל של נסיעה אין סופית ועבודות סבלות בתוך שיירה ארוכה של משאיות אספקה. זה היה מצבי בשנת 73. הייתי משובץ בגדוד אספקה בתפקיד בלתי מוגדר, זאת אומרת שייך לפלוגת מפקדה יחד עם אחרים ברובם מסופחים לגדוד שלא היו להם תפקידים באחת הפלוגות המקצועיות.

 

 

 

מלחמת יום הכיפורים

 

תמונת המצב בשנת-1973, מרים פוטרה מעבודתה במלון האחרון בו עבדה, בגלל מצב התיירות שהייתה בשפל, מיכל בבית-ספר סיימה כיתה א' ועולה לכיתה ב' תלמידה מוכשרת שלומדת בקלות יודעת כבר לרכב על אופניים ולשחות. היא מתחילה לרקוד בלט והכול עושה בכישרון ובאמביציה גדולה. אראלה, נערה בת 17 לומדת בתיכון רביבים ברמת גן, תלמידה חרוצה, חברותית יש לה חבר מזה כשנתיים, דוד מריג שמו שכן שלנו שמתגייס בדיוק לצה"ל. דוד בן 15 לומד באורט במגמת ארכיטקטורה.

אנחנו מחליטים לבלות את יום הכיפורים בקיבוץ חצור, יום הכיפורים חל ביום בשבת 6.10.1973 אנחנו נוסעים ביום שישי לקיבוץ שם סדרו לנו חדר לינה דב ואילנה חיכו לנו. המטרה הייתה לברוח מהשיממון של העיר ביום הכיפורים לאווירה הפסטורלית של הקיבוץ. באותו יום שישי של החמישה באוקטובר לא היה לנו מושג ולא חשנו מאומה ממה שעלול להתרחש כעבור עשרים וארבע שעות בשבת בצהרים, נכון שכאשר הגענו לחצור שמענו שבלילה שבין יום חמישי לשישי היו גיוסים של אנשים ושיש איזו מתיחות לא מוסברת אבל איש מאתנו לא חשב על מלחמה קרובה באופק ובמיוחד לא שהיא תפרוץ באופן כה מפתיע ובזמן קרוב כל כך.

בשבת בבוקר קמנו מאוחר, אני זוכר שסבלתי מכאב ראש חזק, הלכנו לחדר האוכל לאכול ארוחת צהרים, היה יום יפה השמיים בהירים והיה חם למדי, דוב אמר שנבוא לחדר לשתות קפה אחרי הארוחה חזרנו לחדר, נחנו קצת, הילדים שיחקו על הדשא בחוץ, דוב ואילנה הכינו קפה ופרסו עוגות, השעה הייתה כמה דקות לפני השעה שתיים, אנחנו בדרכנו מהחדר שלנו לחדר של דוב ואילנה. לפתע כמו רעם ביום בהיר משדה התעופה הסמוך לקיבוץ, התפרץ נהם מנועים אדיר ורעש מחריש אוזניים של מטוסים ממריאים. בשבת? ביום כיפור? מה יכול להיות הדבר הזה? אנחנו מגיעים לחדר של דוב פותחים את הרדיו המשותק בדרך כלל ביום הזה והנה הוא מתחיל לשדר.

ואיזו ידיעה מדהימה, המצרים והסורים פתחו במתקפה מתואמת ברמת הגולן ובתעלת סואץ, כוחותינו מופתעים ומתגוננים. אחר כך מתחילה קריאה אין סופית של שמות יחידות הנקראות להתגייס. ברור שזו מלחמה כוללת, ברור שהופתענו בה ומי יודע מה יקרה, ברור גם לנו שעלינו לנסוע הביתה מיד ומהר ככל האפשר כי אני בוודאי צריך להתגייס.

נפרדנו מדוב ואילנה והבנות והחברים שהיו במקום ויצאנו לדרך, הייתה לנו אז מכונית חדשה, שוב רנו 4 אבל מודל 73, את ההחלפה עשיתי כשבועיים לפני יום הכיפורים, הייתה זו רנו 4 לבנה, המכונית הזאת נשארה בידינו עד שנת 81, אבל על כל זה בהמשך.

יצאנו לדרך לכיוון הבית, מהומה גדולה בכבישים, מכוניות דוהרות מכל הכוונים והמון רכב צבאי, הגיוס מתנהל במהירות, כולם מרגישים שקורה משהו חמור ורציני ביותר. עוד לא היה יום כיפורים שכזה. מכוניות באורות דולקים וצופרים לפלס דרך. שיירות אין סופיות של מובילי טנקים. מתחילה הזרימה דרומה לעצור את גלי הפלישה של צבאות מצרים וסוריה. מלחמת יום הכיפורים החלה, יום שבת ששי לאוקטובר 1973 ואנחנו בדרך הביתה לרמת גן, האם מחכה לי בבית צו גיוס?

ברגע שהגענו לא הופתעתי למצוא תחת הדלת צו חירום גיוס ובו הוראה להתייצב מידית בבית הספר ברח' בן אליעזר, ארזתי את התרמיל ואת הציוד הקבוע שהיה מוכן למילואים וביקשתי את אחד השכנים בבית שעדיין לא גויס להביא אותי למקום הריכוז, כך התחיל חלקי במלחמת יום הכיפורים באותו אחר צהרים של ה-6.10.1973.

לפני כשנה כאשר התחלתי את כתיבת הזיכרונות חשבתי לסיים אותם עם הקורות אותי במלחמת יום הכיפורים. לפני התחלת הכתיבה כאשר סקרתי לאחור את קורות חיי עד היום, ידעתי שאני עומד בפני קשיים רבים מבחינת בחירת סגנון הכתיבה, היקף הדברים ורוחב היריעה של הכתובים, כל אלה לא היו ברורים לי. רציתי בעיקר לתאר פרקים שונים בחיי שיש להם משמעות לגבי העתיד, דברים שעברתי כמו הקורות אותי במלחמת העולם השנייה, הצלתי מהשואה והזיכרונות מהרכבת של קסטנר. אחר כך השנה כילד בבה בשוויץ , שם נפרדתי לראשונה מאימא ההתמודדות הקשה בחברת הילדים, הפרק על חיי בקיבוץ מעברות ושמיר ואחר כך קיבוץ גבולות, הקורות אותי שם ותאור התקופה של שנות החמישים, החלוציות ההרפתקאות, תהליך התבגרותי ורכישת המקצוע הפיכתי לטרקטוריסט ופלח, בהמשך, הקמת המשפחה, הולדת הילדים וקורות משפחתי הקרובה, קורות אבי במלחמה ולאחריה, ומה קרה לאמי וכו', אחר כך בהמשך עזיבת הקיבוץ ועוד פרק חשוב ביבור - היציאה לחיים עצמאיים ואחר כך הניסיון החשוב והמכריע בשליחות באפריקה, תאור השליחות הזאת שנמשכה שלוש שנים.

אחרי שעמדתי איך שהוא בכל המשימות האלה הגעתי במצב די מותש אל החלק האפור והשגרתי של חיי השנים שאחרי שובנו מאפריקה עד היום. עברו מאז 20 שנה, פרק זמן שאי אפשר להתעלם ממנו בעיקר במה שנוגע לשלושת הילדים אראלה, דוד ומיכל. אלו השנים החשובות ביותר עבורם כי בשנים אלו הם הפכו מילדים למבוגרים. ייתכן ובאחד הימים בעוד שנים, ואני מקווה מאד בסתר לבי שאכן כך יהיה, אולי אחד מהם, או אחד מנכדי ימשיך לכתוב את זיכרונותיו כהמשך לדברים האלה.

בינתיים שוב נטלתי הפסקה לנשימת אויר קצרה כמו לפני מכשול גבוה ולפני שאני מתחיל לתאר ולגולל את מעשיי במלחמת יום הכיפורים וחלקי בה.

שוב אירוע יוצא דופן ולא שגרתי רצוף חוויות דחוסות בפרק זמן קצר. בהחלט לא קל לתאר את אותם הימים, יש דברים שקרו שהם מיוחדים לי ולא די בתיאור הכרונולוגי, שאפשר לדעת אותו היום מספרים ומעיתונים מאותה התקופה. אפשר היום לקרוא ולדעת בדיוק מה קרה אבל מכיוון שהייתי מעורב, אפילו כבורג קטן או כמשקיף מהצד אבל בדרך כלל משקיף חד עין, הקולט בחושיו את סביבתו ובעיקר את האנשים הקטנים שהם הציבור או העם שבהתנהגותו בתנאים המיוחדים ועוד יותר בשעת מבחן ושלי עצמי במצבים שהייתי בהם, כוחותיי, אופיי וההערכה שהערכתי את עצמי במשך ואחרי אותה מלחמה בוודאי חשובים לי עד היום הזה.

זאת הייתה המלחמה הראשונה שגויסתי להשתתף בה כחייל. במלחמת השחרור הייתי עדיין נער ויצאתי לאזורים שוליים בלבד מבחינת הקרבות, לא הייתי אז בגזרת ירושלים או הנגב ששם היו הקרבות המרים, באזור המרכז הייתה מתיחות אבל לא התנהלה לחימה כבדה.

במלחמת סיני ב- 56 הייתי בגבולות, ולא גויסנו למלחמה, שמרנו על הקיבוץ, מרים הייתה בהריון, המלחמה התנהלה בקרבתנו אבל לא הייתי חייל מגויס היוצא ללחום. במלחמת ששת-הימים הייתי באפריקה, אחר כך הייתי במילואים בבקעה בתקופת מלחמת ההתשה, השתתפתי בפעילות מבצעית ובביטחון שוטף אבל זאת לא הייתה מלחמה של ממש שבו נוטלים חלק כוחות גדולים. הפעם זה היה שונה, מלחמה של ממש מתנהלת בשתי חזיתות, ברמת הגולן ובסיני. מצבנו קשה ולא מדווחים על הנסיגות ,ברור היה לכולם שהמצרים חצו את התעלה וברור היה שהסורים מתקדמים ברמת הגולן, אני התגייסתי ואין ספק שגדוד האספקה יצא לחזית, עדיין לא ידענו לאן. האם אהיה ממש בתוך העניינים, סקרנות וחששות היו מעורבים, עד מתי זה ימשך? ואיך יסתיים כל זה? האם יהיו אבדות כבדות? מתי ואיך יבוא הניצחון? תנאי הפתיחה היו גרועים, האויב תוקף והגיוס נמשך, שבת מאוחר בערב ואנחנו עדיין נמצאים רק ברמלה.

צריך להעמיס משאיות ולהכין ציוד ממחסני החירום, הרבה רכב מגויס נקלט, אני שייך לפלוגת המפקדה. ברמלה, אני פוגש את צביקה, גם הוא שייך לחטיבה שלנו, לא בגדוד האספקה אלא בגדוד התחזוקה.

שמחתי לראות אותו וקיוויתי שגם בהמשך נוכל להתראות, לא הכרתי כל כך את האנשים בגדוד הזה והרגשתי את עצמי בודד, האחרים מצאו שם מכרים כי כבר שנים שרתו יחד בגדוד הזה ובפלוגותיו השונות.

כל הלילה ההוא נשארנו ברמלה. לפנות בוקר יצאנו לדרך. היעד, צפונה לרמת הגולן, החטיבות הלוחמות, השריון של החטיבה התקדם לרמת הגולן כתגבורת לכוחות הבולמים את הסורים ואנחנו התנהלנו בעקבות הלוחמים עם האספקה, יום ראשון. את הלילה עברנו ליד כפר כנא בשדה, כאב הראש לא מרפה ממני מיום ששי. ביום שני מתקדמים הלאה וחונים ליד צומת פורייה אחרי המושבה יבנאל, מכאן כבר מתחילה התנועה לכיוון הגולן, משאיות מזון, דלק וציוד יוצאות לחזית, אני שייך לפלוגת המפקדה, עבודות שירותים חסרי עניין, הייתי רוצה להיות יותר בעניינים, בינתיים קורה משהו מפתיע ביום הרביעי, יש הרגשה שיש תזוזה, קוראים למפקד. פלוגת המפקדה מסתדרת בשלשות אני בשורה הראשונה מפרידים את השורה שלנו מהיתר והאחרים עולים על משאיות, השיירות יוצאות לדרך לכיוון הרמה ואנחנו נשארים כמאסף מדוע? אינני יודע, כל האחרים עוזבים את השטח. אחרי שיצאה הפקודה לכל חטיבת השירותים לעלות לרמת הגולן ליד מושב אל-על, רק הקבוצה הקטנה שלנו נשארת במקום. אומרים שאנחנו נסע לשם יותר מאוחר, חלפו שעות באפס מעשה, שעמום נורא, לפתע שוב מהומה, החטיבה חוזרת לאזור יבנאל, החזרה מתרחשת בהיסטריה גמורה, מתברר שהשטח בו התמקמה החטיבה הופגז בהפגזה קשה, יש הרוגים ופצועים, החטיבה נסוגה באי סדר, בנות שהיו פקידות וחובשות בכו וצרחו, מיד שלחו אותן הביתה, הפעם זאת מלחמה של ממש לא פיקניק כפי שנראה היה עד עכשיו.

לא הייתי שם, שוב יד המקרה או הגורל מנע ממני להיות בדיוק איפה שקורים הדברים, האנשים לא מפסיקים לספר על חווית ההפגזה. על הפתאומיות שבה התחילה על האימה ועל הנזקים, הרבה ציוד נשאר בשטח, משאיות נפגעו והגדוד עזב את שטח ההערכות באי סדר ובמוראל ירוד.

למחרת, ביום חמישי ארגנו יחידה מיוחדת כדי לעלות לרמה ולחלץ משם את הציוד שהושאר בבריחה הגדולה. הפעם נכללתי ביחידה הזאת. סוף כל סוף הרגשתי שבא קץ לימי ההמתנה הארוכים והמתישים ושסוף סוף אני מתקרב לזירת האירועים. באותו זמן התנהלה מלחמה אכזרית כבר שישה ימים ואני עדיין בשוליים, משתתף במין פיקניק ענקי בלי לתרום דבר, מיותר ומובטל רוב הזמן, שמחתי לאפשרות שסוף סוף נזוז מאזור יבנאל ונעלה לרמת הגולן שם אוכל לראות יותר מקרוב מה מתרחש. עלינו על משאית ונסענו דרך הכינרת וצמח לעין גב, שם עלינו לרמה והגענו לשדה פתוח ליד מושב אל-על, בשדה הזה נתפס הגדוד בהפגזה הכבדה. בשטח נותרו כעשר משאיות נטושות. כל השטח היה זרוע בורות פגזים, סוגים שונים של ציוד הושלך והושאר שם יום קודם בבריחה החפוזה.

תוך כדי נסיעה הכרתי בחור ששמו עמי, צעיר ממני אך עם ראש פתוח ואיש כלבבי, התיידדנו מהר בנסיעה והשתדלנו בהמשך להישאר יחד. כאשר הגענו לשטח התפזרנו וניגשנו קודם למשאיות, לראות אם אפשר לחלץ אותן, שנינו הלכנו יחד וראינו סמי טריילר אזרחי שעמד במרכז השדה נוטה על צדו. המשאית הייתה עמוסה בפגזים ושייכת לקופרטיב עמק-חפר. הצעתי לעמי מבצע ולחלץ שנינו ביחד את המשאית מהשטח. מצאנו סימני דם חפצים אישיים של הנהג שכנראה נפצע. בתוך תא הנהג מצאנו תת-מקלע עוזי. המשאית עצמה לא נפגעה במנוע, התנענו אותה, אבל מתוך 16 צמיגים 8 היו עם תקר, היינו צריכים לתכנן כך שנוכל באמצעות שני הצמיגים הרזרביים שלא נפגעו לסדר את יתר הצמיגים שהמשאית תתייצב לפחות על צמיג אחד במקומות של צמיגים כפולים, זאת הייתה עבודת פרך ממש, להרים על ג'קים ולהעביר גלגלים ממקום למקום, שעות עבדנו במאמצים אדירים וכל הזמן היה חשש שההפגזה תתחדש.

בנוסף לכך, הידיעה שהמשאית עמוסה פגזים לא הוסיפה להרגשת הביטחון שלנו. לעומת זאת הרגשנו שמאז תחילת המלחמה הפעם אנחנו תורמים משהו של ממש כי וודאי שהפגזים האלה נחוצים היכן שהוא ואם נצליח להוציא אותם, נתרום לפחות משהו למהלך המלחמה אחרי כל הימים האלה של בטלה.

כך עבדנו מהבוקר עד הערב באימוץ כוחותינו עד שהצלחנו לסדר את המינימום ההכרחי לנסיעה, אחר כך התנענו את המשאית ועמי שידע לנהוג הוציא אותה אל הכביש, איזה שמחה וסיפוק היו לנו. על הכביש המשכנו להחליף גלגלים בתנאים נוחים יותר עד שהיינו מוכנים לנסיעה. היינו צריכים להסיע את המשאית לכיוון הכוחות הלוחמים כדי שיפרקו את הפגזים. הצענו זאת לקצין החטיבה שעבר שם, הוא לא קיבל את הרעיון והעדיף שנוריד את המשאית מהרמה לצמח כדי שיתקנו את כל התקרים ושיחזירו אותה לפלוגת התחמושת כמות שהיא.

לא היה מה להתווכח, ויצאנו לדרך. בירידה מהרמה, התברר שעמי לא יודע לנהוג במשאית מסוג זה וחששנו שלא נוכל לשלוט ברכב בירידות החדות, מצאנו נהג מקצועי שהסיע מכלית מים והוא שנהג את הסמי עד עין גב, שם שוב התחלפנו אתו. בעין גב עצרנו והתכבדנו בשתייה ובכריכים ושלחנו גלויה הביתה מדוכן מאולתר שילדי הקיבוץ העמידו בכניסה למשק לשרות החיילים העוברים במקום. מעין גב הדרך נוחה, ובלי עליות וירידות עד צמח, נכנסנו למוסך עם המשאית שלנו ושם נבהלו ממשאית עמוסת פגזים ולא רצו שנשאיר אותה . בלית ברירה המשכנו לנסוע לגדוד ביבנאל והחזרנו את המשאית לפלוגת התחמושת כדי שהם ימשיכו לטפל בה ובתחמושת שעליה.

הייתי מרוצה מהמבצע שעשינו, ראשית משום שיכולתי לבטא במעשה הזה את הניסיון הרב שיש לי בעבודות שדה ומכונאות, שנית עשינו דבר מסוכן ולא נרתענו מיום שלם להיות תחת וליד מאות פגזים במקום שיכולה כל רגע להתחיל הפגזה, עבדנו טוב בשיתוף פעולה והרמוניה ובצענו את מה שלקחנו על עצמנו על הצד הטוב ביותר.

באותו ערב חזרנו למפקדה ומיבנאל והתקשרתי הביתה. עלה לי רעיון שמרים והילדים יבואו בשבת לבקר אותנו. מרים הבטיחה לעשות מאמץ כדי למצוא מישהו שייקח אותם עד אלינו, התגעגעתי מאוד אליהם ולא היה שום סיכוי לצאת לחופשה או משהו כזה.

הידיעות מהחזיתות היו קשות, בסיני כנראה היו קשיים גדולים, המצרים, הצליחו בצליחה והמעוזים נפלו. לעומת זאת בגולן התקפת הנגד של אוגדות המילואים זכו להצלחה והסורים נסוגו מרמת-הגולן תוך קרבות כבדים שנמשכו בכל מקום. בכל רמת הגולן נמשכו קרבות וההפגזות. מטוסי חיל האוויר חלפו מעלינו וראינו כיצד הם מתמודדים מעל הרמה עם שפע הטילים שנורו לעברם.

את הידיעות על המלחמה קיבלנו מהחדשות ברדיו. הידיעות החלקיות והמקוטעות לא היו מעודדות, היה ברור שיש תקלות ואבדות רבות ושהמלחמה איננה מתנהלת כרצוי, המצרים הצליחו להחזיק במאחזים בצד המזרחי של התעלה, המעוזים נכבשו ובסיני התנהלו קרבות שריון קשים תוך אבדות קשות לשני הצדדים. אנחנו השתייכנו לחזית הגולן שם המצב היה יותר טוב אם כי בימים הראשונים גם שם הצליחו הסורים לפרוץ את הקווים ולכבוש ישובים ומוצבים. למחרת שובנו מהגולן היה יום שישי, חיכיתי לשבת בתקווה שמרים והילדים יבואו לבקר.

אני לא מדבר על התנאים הפיזיים, הם היו קשים, לא קיבלנו בגדים, לא היו מזרונים וישנו על הארץ על האבנים, בקושי היה אוכל, נשק אישי לא היה לנו והיה בלגאן בכל עניין ודבר. רכב החירום של הגדוד לא היה מתוחזק, חסרו בטריות במשאיות, חסרו ג'ק ים, גלגלים רזרביים, ציוד אישי לאנשים, עמי ואני החלטנו לשמור על העוזי שמצאנו במשאית כדי שיהיה לנו נשק אם שוב נחזור לרמה.

בשבת, מרים והילדים באו לבקר אותי והפגישה אתם הייתה מרגשת. הם סיפרו על חוויות שעברו, על אזעקות שהיו ועל הלילה שבילו במקלט. אני התרגשתי מאוד מהביקור והוא קטע במקצת את הבידוד ושיפר את הרגשתי הגרועה, מלבד עמי אי אפשר להגיד שמצאתי מישהו שיכולתי להרגיש אליו קרבה, האנשים בגדוד היו ערב רב של טיפוסים פשוטים ולא מעניינים שלא הייתה לי אתם שפה משותפת.

אחרי שהמשפחה נסעה, סיפחו אותי ואת עמי לפלוגת הדלק. התייצבנו אצל מפקד הפלוגה והוא שאל אם אנחנו רוצים לעלות עם משאית דלק לתדלק ברמה. קפצנו על ההזדמנות מיד כי לא היה לנו חשק ורצון להמשיך בשעמום של יבנאל. קיבלנו משאית דלק, והצטרפנו לשיירה שעמדה לעלות לרמה כדי להביא אספקה ליחידות השריון של החטיבה הנלחמות שם.

את הלילה עברנו בקבוצת אלומות ובבוקר יצאה השיירה שלנו ועלתה לרמה. הפעם התקרבנו לאזורי הלחימה, עברנו לאורך הגבול המזרחי וראינו את עקבות המלחמה בכל מקום. רכבים משוריינים שרופים סוריים ושלנו היו מפוזרים בכל מקום, גוויות של חיילים סורים, טנקים שרופים, היו מקומות כמו קיבוץ אל-על ונאות גולן שהופגזו דקות אחדות לפני בואנו. במקום אחד מילאנו ג'ריקנים בבנזין בעוד כולם מסביבנו מסתתרים במקלט מפחד ההפגזות, השטח היה זרוע נג"משים סורים שרופים, עצרנו בחניונים של טנקים ותדלקנו כל מי שהיה זקוק לדלק.

הנסיעה הזאת נמשכה כל היום, הפעם היה ברור שאנחנו בחזית ונמצאים ממש בזירת ההתרחשויות. הייתי מרוצה, גם אני נהגתי מדי פעם במשאית וראיתי שאני שולט בה מצוין בלי בעיות ועם עמי הסתדרתי טוב מאד. מאוחר בערב חזרנו וירדנו מהרמה בתקווה שנוכל לשוב לשם, העדפתי בכל מקרה להימצא במקומות שיש שם פעילות מאשר לשכב גב בטן בחניון הפלוגה.

לכן קיבלנו בשמחה את הפקודה להתכונן ולחזור לרמה ושוב בשיירה שהתארגנה. הפעם סופחנו לאחת מחטיבות השריון ונסענו בשיירה גדולה לכיוון גשר בנות יעקב. בכיוון הגזרה הצפונית, הגענו לחניון ליד קיבוץ עין-זיון לא זוכר את כל הפרטים אבל היינו אז במשך כמה ימים רצופים ברמת הגולן. בלילה יצאנו אל חניוני טנקים לתדלק, היינו נוסעים באורות כבויים, נפגשנו עם השריונאים העייפים שרבצו ליד הטנקים המאובקים ובקושי התעוררו כדי לקבל אספקה.

פעם הייתה תקיפה אווירית של מטוסי מיג בקרבתנו ואנחנו רצנו כמטורפים כדי להתרחק מהמשאית המלאה בדלק. אחרי זה ראינו רכב שרוף וגם טנקים שלנו שנפגעו. חנינו על ראש גבעה וצפינו בנפילות של פגזים סביבנו.

התנאים היו קשים כי נאלצנו לישון בקבינה של הליילנד (סוג המשאית), לא היו מספיק שמיכות והלילות היו קרים, גם בגדים נקיים לא הגיעו. כעבור חמישה ימים הורו לנו לחזור לבסיס ושוב חזרנו לשם אבל בינתיים פלוגת הדלק החליפה מקום ועברה לקרבת מושב רמות שם התמקמה בתוך במטע בננות שעל שפת הכינרת, הגענו לשם וראינו שבפלוגה אין שינוי. רוב האנשים לא לקחו חלק במלחמה, הם לא היו להוטים לעלות לרמה והסתפקו בבטלה מתמשכת בתוך המטע. כבר אז התחילו משחקי קלפים שנמשכו עמוק לתוך הלילה. האנשים שמרו על עורם, בניגוד לי ולעמי ולעוד כמה שהעדיפו למרות הסכנות להימצא בתנועה רחוק מהאווירה המדוכאה של הפלוגה הרובצת באפס מעשה.

הגענו בחזרה לחניון עייפים מאוד, לפני זה עצרנו בטבריה וניתן לנו להתרחץ בחמי טבריה באופן חופשי כי המרחצאות היו פתוחות לחיילים, ראינו הרבה חיילים הנמצאים בעורף ונהנים לא רע מהמלחמה. הלוחמים ברמה לא זכו לפינוקים, אבל הדרגים בעורף נהנו מהתלהבות האזרחים, מהדוכנים הרבים, בבתי המלון הפתוחים וכו'.

אחר כך עוד הספקנו לרחוץ בכינרת ושוב התנדבנו למשימה חדשה, שלחו אותנו הפעם לאזור החרמון להסתפח לחטיבה 205. הפעם אחרי שהסתובבנו בשטח יום שלם לפני הפסקת האש נשבר המצמד במשאית, נשארנו תקועים, עד שהצלחנו להשיג חילוץ שגרר אותנו לסדנא המרחבית. פתאום נשארנו ללא תפקיד וללא תעסוקה, אפילו בלי מסגרת. במוסך אמרו שהתיקון ייקח יום שלם לפחות. החלטנו מיד לנסוע הביתה לנצל את המצב שאיש לא יודע היכן אנחנו.

כמה טוב היה להגיע הביתה בפעם הראשונה אחרי שבועיים, להתקלח לישון במיטה ואיזו שמחה במשפחה כי לא קיבלו ידיעות ממני כל הזמן האחרון.

למחרת חזרנו לסדנא ברמת הגולן כדי להיווכח שהמשאית עוד לא תוקנה וכי החלק החסר לא הגיע, לא היססנו ונסענו שוב הביתה, כך עברו עלינו חמישה ימים של נסיעות הלוך חזור עד שקיבלנו בחזרה את המשאית וחזרנו איתה אל חניון הפלוגה. שם כבר התחילו לדאוג לנו כי איש לא ידע מה עלה בגורלנו.

כעת כבר נכנסה לתוקף הפסקת האש, המכליות חזרו מהחזית והתחילו לתת חופשות קצרות לאנשים. בימי הקרבות האחרונים ברמת הגולן זכינו להישגים מרשימים ותותחי צה"ל הגיעו לטווח ירי על דמשק. גם בחזית התעלה התהפכו היוצרות אחרי קרבות מרים. צליחת התעלה הביאה לכיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי, וכאשר כוחות צה"ל הגיעו לק"מ 101 מקהיר נכפתה הפסקת אש כדי למנוע מצה"ל ניצחון מוחץ. גם הרוסים וגם האמריקאים התערבו כדי להציל את הצבא המצרי מתבוסה מוחלטת וישראל נאלצה להסכים להפסקת אש דווקא כאשר המלחמה פנתה לטובתה.

עכשיו חיכינו בחוסר סבלנות לשחרור או לחופשה. הימים עברו בעצלתיים. ישבנו במטע הבננות ליד רמות, לעתים יצאנו לתדלק בצומת עין גב או צמח, בסוף הגיע היום שהודיעו לנו שחוזרים למרכז כדי להשתחרר. הגענו לרמלה שם צוו עלינו להמתין לשחרור. ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי הביתה, אחר כך העמסתי את הציוד האישי על המכונית ונסעתי בחזרה לרמלה כדי להשתחרר.

מה הופתענו כאשר תוך כדי השחרור הודיעו שאנחנו מתגייסים מחדש והפעם כדי לרדת לסיני. הייתה לנו אכזבה גדולה, אבל מה לעשות, הפסקת האש הייתה שבירה מאוד והיה חשש שהקרבות יתלקחו מחדש כל רגע. שוב הצטיידנו, חזרתי הביתה להחזיר את המכונית ושוב לרמלה להמתנה חדשה.

המתנה חדשה ללא סוף ברמלה אחר כך מעמיסים שוב את המשאיות.

את עמי איבדתי בכל המהומה. אחר כך שלחו אותנו לאשדוד להעמיס כל מיני דלקים ושמנים ואחר כך התארגנה השיירה הפעם כדי לרדת דרומה.

מהנסיעה הזאת אינני זוכר הרבה, יצאנו בשעות הצהרים ובהתחלה נסענו בשיירה, בטיולית המגויסת לגדוד האספקה שלנו, השיירה נעה בכבישי הדרום המוכרים לי עד צומת גבולות וכרם שלום. אחר מכן נכנסנו לסיני, במקומות אלה הייתי רק ב- 56, הערב ירד ופתאום ראיתי את עמי נוהג מכלית, הוא קרא לי ועברתי לידו, בהמשך החלפתי אותו בנהיגה, הנסיעה נמשכה כל הלילה, גם אני נהגתי תוך כדי שינה, היה רושם שהדרך נמשכת ללא סוף, נפתחו לפנינו המרחבים אין סופיים של סיני הריקים מאדם. עוד לא ראינו את סימני המלחמה, היינו רחוקים מהתעלה, מטושטשים מעייפות, עברנו ליד בסיס רפידים, כאן כבר ראינו המולה רבה, לא נכנסנו לבסיס, המשכנו עוד כמה קילומטרים עד שלבסוף נבחר שטח לחניית הגדוד וקיבלנו פקודה להתפזר.

כאן החליטו להקים את המחנה , לא הבנו מה רוצים מאתנו וידענו רק שגם החטיבות הלוחמות של האוגדה הגיעו ותפסו עמדות בתעלה לכל מקרה שהקרבות יתחדשו, לכן עלינו לדאוג לאספקה ולהיות בקרבת מקום כדי לתחזק את חטיבות השירון.

המקום שנבחר היה שומם לגמרי, עבדנו מבוקר עד ערב להקים מעין מחנה, הקמנו אוהלים מפקדות וחדר אוכל, המלאכה הייתה מרובה והתנאים קשים המקום היה שטח ענקי של דיונות חול מוקפות גבעות, כמעט מדי יום הייתה סופה, וזה היה כבר בחודש נובמבר, היה קר בלילות ולא היה לנו ציוד מתאים. מצבנו היה גרוע מבחינת תנאי הקיום, לא היו אוהלים למגורים, לא מזרונים ואפילו לא בגדים חמים, בקושי היה אוכל, כדי להתקלח היינו צריכים להתארגן לנסוע לרפידים שם יכולנו אחרי עמידה בתור, לקנות בשקם, לטלפן הביתה ולהתקלח. במשך הזמן התפתחה טכניקה של בנית מבני מגורים מארגזי תחמושת ריקים ומפחים.

לאחר הימים הראשונים של ההתארגנות, הוטלו עלינו משימות של ממש. בראש וראשונה ביצורים, היינו יוצאים לדרך בטיולית אל קו החזית מול הארמיה השנייה ועסקנו בכל מיני עבודות ביצורים, חפירת תעלות, מילוי שקי חול בשביל העמדות ומתיחת גדרות מול המוצבים המצריים.

השתדלתי להיות יחד רוב הזמן עם חיים אקהויז ועם עמי שאתם קשרתי קשרי ידידות עוד ברמת הגולן, היינו גם צוות טוב לבצוע עבודות שונות, בעיקר עבדנו מול המוצבים הכבושים, טלוויזיה וכשוף, היינו קרובים מאוד לחיילים המצריים במרחק של כמה מאות מטרים בלבד.

ימים אחדים אחרי שהגענו לסיני התחלנו לצאת לחופשות, ארגנו סבב חופשות והסעות במטוסים מרפידים ללוד. אינני זוכר מתי יצאתי בפעם הראשונה אבל היה מוזר לטוס במטוס בואינג שהוסב להסעת חיילים . הטיסה הייתה קצרה כ- 25 דקות עד לוד, רק ההכנות והתורים לפני הטיסה וההמתנה בשדה התעופה ארכו שעות רבות.

לא היה לנו מושג כמה זמן יימשך שרות המילואים שלנו, הפעם סבלנו בעיקר מהתנאים הקשים, מהקור, מחוסר לבוש ומתנאים היגייניים לקויים.

ככל שעברו הימים התברר יותר ויותר שאנחנו אמורים להישאר במצב הזה זמן ממושך, לא היה שום סימן לשינוי. עבודות ובצורים נמשכו. לפעמים הסיעו אותנו למרחקים גדולים, סיני הייתה זרועה בעקבות המלחמה האכזרית שהתנהלה כמה שבועות קודם בחולותיו. רכב משוריין, טנקים, נג"משים ומשאיות שרופות, ציוד שלנו ומצרי מפויחים ומפוזרים בכל מקום, הנסיעות נמשכו שעות בין אין סוף כבישים ודרכים וחול וסלעים ושממה.

אחרי זמן מה התחילו משימות של תדלוק ושוב יצאנו לדרכים עם המכלית עמי ואני, הפעם הגענו לשמחתי הרבה לתעלה וגם עברנו לצד השני על הגשרים, תדלקנו יחידות הנדסה שעסקו בבצורים, ושוב התחילה תקופה מעניינת של טיולים וסיורים, דברים שאהבתי והעדפתי על חיי השגרה של המחנה.

הדבר המדהים היה כאשר בימים שטופי שמש חורפית, בלט פתאום הניגוד בין יופי הטבע המתעורר אחרי הגשמים הראשונים, נשמע ציוץ הציפורים הנוחתות על שלדי הרכבים המפוחמים. המראה של החיים המתחדשים על המוות, הטבע האדיש לסבל האדם, הדשא והפרחים שמתחילים להציץ סביב מכתשי הפגזים, הברזל החשוף שמתחיל להחליד בעוד הציפורים מתיישבות על דפנות הטנקים השרופים.

היה מוזר ומדהים בסמליותו הניגוד החריף שבא לביטוי ביופי הטבע הפסטוראלי אחרי מלאך המוות שעבר כאן זה עתה.

בינתיים התחילו השיחות בק"מ ה-101. יום אחד ארגנו טיול בצד המערבי של התעלה. ביקרנו במבואות העיר סואץ והגענו עד לק"מ ה-101. קיסינג'ר מזכיר המדינה של ארה"ב, התרוצץ באזור ודיבר על הסכם הפרדת כוחות. אנחנו חיינו בתקווה שכל זה יגמור בקרוב ושנוכל כבר לשוב הביתה.

מדי פעם יצאתי לחופשה ורק אז נוכחתי לדעת כמה החיים יכולים להיות נעימים, כל דבר פעוט קיבל בחזרה את ערכו, מקלחת חמה, מיטה נקייה, העיר הנוצצת באורות, הליכה לקולנוע וכמובן אהבת המשפחה האישה הילדים והבית.

כשמתרגלים הכול זה נראה כמובן מאליו אבל אם חיים בתנאים קשים ורק

פעם בחודש זוכים בתפנוקים אז יודעים להעריך מחדש את ערכם של הדברים היום יומיים הפעוטים והמובנים מאליו.

בתוך המחנה שלנו תוך כדי השהות הממושכת צצו בעיות, היו תופעות מכוערות, שוב התחילו משחקי קלפים. לילות שלמים ובסכומי כסף גדולים, השחקנים המכורים היו מוכרים את השמירות שלהם בעבור כסף. היו תופעות של השתמטות ושל פחד מעבודה ליד קווי המצרים, תופעות של היסטריה ושל שבירה רוחנית של אנשים שלא היו מחוסנים ומסוגלים לשאת את החיים המתמשכים בתנאים קשים.

למזלי לי לא היו לי בעיות מסוג זה, בעבר כבר התמודדתי לא פעם עם תנאי סביבה קשים, תקופת המלחמה ונעורי בקיבוץ, עבודות החוץ עם טרקטורים בגבולות , תקופות השרות במילואים בבקעה, ואפריקה הרגילו אותי לתנאים קשים יותר ועמידה והסתגלות לאי נוחיות קיצונית אפילו. מסוגל הייתי לישון בכל מצב, על אבנים ועל גבעה של חול ולא התלוננתי כאשר היה לי קר או חם.

במשך הזמן תפסתי מנהיגות בקבוצת האנשים שהיו איתי, הייתי פותר בעיות של אנשים והייתי משוחח עם אלה שהיו במצוקה. נוכחתי לדעת שאילו הייתי בוחר בקריירה של פסיכולוג הייתי מצליח בלי ספק בכך. אני חושב שהעריכו אותי האנשים שהייתי אתם, הידידות עם חיים ועם עמי נמשכה. היו עוד אחרים שחיפשו את קרבתי.

את הזמן הפנוי ניצלתי לקריאה, חיים הביא איתו ספר עב כרס שקראתי אותו בשלמותו. זה היה ספר במדעי המדינה שחיים למד באותו זמן באוניברסיטה: הנרי מורגנטאו - "מדיניות בין לאומית".

שגרת החיים במחנה נקטעה מידי פעם על ידי חופשות שלא היו מספיקות כמובן. מדי פעם נסענו לרפידים, לשקם, להתקלח ולקולנוע. התנאים שופרו במקצת, מזרונים לא קיבלנו אבל את תנאי המגורים שיפרנו על ידי בנית צריפים מארגזי תחמושת. מאוחר יותר קיבלנו סוף כל סוף את מעילי הרוח האמריקאים שהגיעו.

התעסוקה שלנו לא השתנתה, היינו יוצאים מוקדם מאד לפעמים בשלוש בבוקר לאזור התעלה, לביצורים במקומות שהפכו למפורסמים, כמו ציר עכביש החולף ליד טסה, ובקרבת התעלה ובעיקר מול העמדות של הארמיה השנייה המצרית שם היינו ממלאים שקי חול, חופרים ומדפנים עמדות או מגלגלים חוטי תיל.

אני העדפתי תמיד בכל זאת את הטיולים וזה התאפשר כאשר היינו צרכים לנסוע לתדלק. באחת הפעמים הצלחתי אפילו למצוא את צביקה שחנה עם היחידה שלו הרחק מאתנו דרומה יותר מול הארמיה השלישית. עד היום אנחנו זוכרים את הפגישה הזאת שהייתה פנטסטית משום שמצאתי אותו עוסק בבצורים במקום שכוח אל, על אחת הדיונות. בין היתר, הוטל עלי גם תפקיד לעסוק בבחירות שהתקיימו אז, יומיים נסעתי עם קלפי בין העמדות שלנו הפזורות ליד הגשרים על התעלה יחד עם הצוות שהיה אחראי על הבחירות בגדוד וארגנו את הבחירות לכנסת.

לשהייתנו בסיני לא נראה סוף, חודשים חלפו וחשבנו שלעולם לא נשתחרר, זה היה השרות הצבאי הממושך ביותר שידעתי, התגייסתי ביום הראשון והנה כבר אנחנו בשנת- 74 אני עדיין בסיני בצבא. השיחות בק"מ ה-101 נמשכו. כאשר החליטו על הפרדת כוחות רק אז התחלנו לקוות שבקרוב הסיוט הזה יסתיים ונגיע הביתה.

בשלבים מסוימים כאשר כבר הוחלט על הפרדת הכוחות התחלנו לעסוק בפרוק הציוד והבצורים, הדבר המדהים ביותר היה איסוף הציוד בחווה הסינית. במקום הזה התרחש קרב דמים אכזרי, על שטח קטן יחסית התנגשו הצנחנים וכוחות שריון עם הצבא המצרי שפע ציוד צבאי מצרי ושלנו כולל רכב נטוש ושרוף, טילים ,ונושאי גייסות היו מפוזרים שם בשטח בערבוביה נוראה.

רוב הציוד היה מנותץ ושרוף. טילי ס.א.2 מצריים אימנתים על מובילים, משאיות שרופות, טנקים, נג"משים, משגרי טילים נ.ט., בשטח אלפי פצצות מצרר מפוזרות, נשק שרוף וגם שלדי אדם. שבוע ימים או יותר עבדנו בחווה הסינית ולא היה נראה סוף לדבר.

תוך כדי פירוק הציוד בעיקר בחווה הסינית, התקבלה הידיעה שבקרוב נשתחרר, ובחודש פברואר 74 היו כבר יחידות רבות שהשתחררו. כשהיינו בחופשות ראינו את תל אביב חוזרת לחיי שלום, העיר המתה המוני אנשים וקשה היה להאמין שיש כל כך הרבה מגויסים עוד שנמצאים בסיני וברמת הגולן עדיין. כל מי שהיה בחופשה חזר ואמר שרק אנחנו נשארנו מגויסים, הסבלנות התחילה להגיע לקיצה, כל יום שעבר נמשך כאילו לנצח, היה קר, היו סופות חול, קשה היה להבין מדוע דווקא היחידה שלנו חיונית כל כך. בסה"כ היינו גדוד אספקה, ללא הוד וללא הדר, צבא של סבלים מעמיסי משאיות וחופרי תעלות, כנראה דווקא זה מה שהיו צריכים באותו הזמן.

באחת הפעמים, כשירדתי לסיני לקחתי את המכונית שלי כי רציתי קצת לשפר את איכות החיים שלי שם, המכונית אפשרה לי תנועה חופשית לרפידים, למקלחת ולטלפון, עשרה ימים היה הרכב ברשותי. באותם עשרה ימים שלחו אותי ליחידת חיל הרפואה ועברתי שם השתלמות בעזרה ראשונה, היו ימים שהעדפתי לישון בתוך הרנו, למרות אי הנוחיות היו לדבר כמה יתרונות, היה קר ויכולתי לחמם את הקבינה, היה לי גם אור בשביל לקרוא.

כשקבלתי חופשה נוספת חזרתי הביתה עם המכונית, בדרך עברתי ליד קיבוץ גבולות, לא יכולתי להתאפק ונכנסתי למשק, לא הלכתי לראות אף אחד. פשוט טיילתי בשבילים המוכרים והאהובים אחוז שרעפי נוסטלגיה, עשר שנים אחרי עזיבת הקיבוץ, חזרתי לשם. כמה דברים עברו עלי מאז, אפריקה, יבור, המלחמה הזאת. גבולות הייתה כמקודם לא הרבה השתנה, זכרתי עדיין כל שביל כל עץ וכל שיח.

אבל לכל דבר מגיע הסוף ב- 6.2.1974 הודיעו על שחרורנו, באיזו חדווה פרקנו את כל המחנה הגדול שהקמנו, עבדנו כמו מטורפים, כל הבלגאן של הפרוק, ריכוז הציוד, וההחזרה. אינני זוכר את הפרטים, את הנסיעה צפונה, הפעם באוטובוס, נסיעה שלא היה לה סוף, אבל הכול בחיים נגמר פעם וכך זה היה גם עם מלחמת יום הכיפורים, שוב חזרתי הביתה וכעבור כמה ימים חזרתי גם לעבודה.

המלחמה הסתיימה, חזרתי הביתה. גם כתיבת הזיכרונות עומדת להסתיים. במידה שהרגשתי חובה לכתוב כלפי הילדים והמשפחה הרי החובה הזאת פוחתת ככל שאני מתקרב אל ימינו אלה. מעכשיו כל אחד מהם יכול להמשיך את זיכרונותיו אם כי ספק שמישהו מהם יעשה זאת.

מצב המשפחה בשנת 1974, אראלה, הבכורה לומדת בבי"ס רביבים בכיתה י"א. דוד החבר שלה בצבא עוסק באופטיקה בבסיס בבאר שבע. דוד, בן 15, לומד במגמת שרטוט ארכיטקטורה באורט רמת-גן מרוצה ומצליח בכל הקשור למקצוע ותלמיד חלש ביתר המקצועות העיוניים. מיכל תלמידה מצטיינת בת 8 בבי"ס הבלויים. מרים במהלך המלחמה, בנובמבר 73 התחילה לעבוד כמנהלת משק בתל השומר, מאז היא עובדת שם. העבודות הזמניות בבתי מלון בתל אביב הסתיימו והיא הופכת לעובדת מדינה קבועה, זה הרבה יותר טוב ובטוח. הגיעו הימים שבהם אנחנו מגיעים לביטחון כלכלי יחסית, לשנינו יש עבודה, הילדים לומדים, הורי מסייעים לנו הרבה, סבתא הדה מתרוצצת בלי סוף, בינינו ,מבשלת לנו, מנקה, מגיעה עם סלים ועם סירים, היא כבר בפנסיה וכל זמנה הפנוי עומד לרשותנו ואכן היא עוזרת לנו המון. גם עזרה כלכלית אנחנו מקבלים, היא המממנת את התקנת התריסים וקונה לנו מכשיר טלוויזיה. בוועד הפועל אני מרוויח מעט וגם המשכורת של מרים נמוכה, ההוצאות עם שלושה ילדים גדולות וקשה להסתדר.

בין החוויות הקשות והגדולות שעברתי בחיי, האחרונה הייתה מלחמת יום הכיפורים. מקריאה בזיכרונות כל אחד יכול להבין שחיי עברו ונקשרו למאורעות היסטוריים גדולים, ולאירועים בעלי משמעות עולמית.

תאור הפרקים האלה הם הסיבה לכתיבת הזיכרונות. הניסיון הזה הוא חד פעמי ומיוחד במינו ואני מקווה שדורות רבים לא יאלצו להתנסות במה שקרה לי. הפרקים הראשונים במסכת זו הם פרקים שמתחילים במלחמת העולם השנייה, השנים הראשונות בארץ, מלחמת השחרור, החיים בקיבוץ, החיים ביבור ואחר כך הפרק החשוב מאוד עבורי של שלושת השנים באפריקה, תקופת אי היציבות וחוסר הביטחון אחרי שובנו, אחר כך התמודדות העבודה בוועד הפועל וכמובן מלחמת יום הכיפורים שהייתה חשובה לעצמה, קודם כל כמלחמה קשה אך גם בהשפעתה על הארץ ועל החברה הישראלית. השתתפותי במלחמה הזאת הייתה חשובה עבורי וראיתי בה מבחן לעצמי, לכושר עמידתי וליכולתי לתפקד בתנאים המיוחדים שלה.

אם ניתן לסכם את חוויתי מהמלחמה ומה שקשור בי, חזרתי ממנה בהרגשת סיפוק כי בשום מקרה לא הייתי קרוב לשבירה. עמדתי בתנאים הקשים של חוסר שינה, קור, מעט אוכל, בגדים, רחוק מהבית, בודד ובכל זאת היה לי מוראל גבוה, כאשר הייתי קרוב לאש הקרב וכאשר הסתובבתי במקומות מסוכנים, כאשר ראיתי פגזים נופלים ומתפוצצים, לא נחרדתי. הייתי שלם עם עצמי והייתי מוכן אפילו להרג. הבנתי שאין חיים יקרים יותר מחיי הבחורים הצעירים שנפלו, אני הספקתי לחיות וליהנות להוליד צאצאים ולראות עולם אם נגזר עלי ללכת מהעולם הזה עדיף היה במלחמה הזאת מאשר במלחמות הקודמות אותם עברתי, הייתה לי הרגשת השלמה עם כל מה שעלול לקרות, אבל דבר לא קרה, המלחמה הסתיימה וחזרתי לחיי היום יום.

עם הזמן נודעו האבדות הקשות, ידידי מסנגאל גיל לביא מעין-חרוד, נהרג, גם רבים מבני גבולות נפגעו, נמרוד גאון בנם של אידית ורפאל נהרג, נהרג גם נחשון הבן של יעקב ונעמי, נהרג גדעון הבן של אמנון וצילי ואולי עוד אחדים. את כל אלה הכרנו. ראינו אותם מאז שהיו תינוקות בקיבוץ ופעוטים, מרים הייתה מטפלת של נחשון, כאב לנו לשמוע על האבדות הרבות האם יהיה לזה סוף פעם להרג הזה הנמשך ונמשך? כמה דורות יקריבו עוד את עצמם במדינה הזאת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיום הזיכרונות ואפילוג

 

תם הפרק של מלחמת יום הכיפורים. 12 שנים חלפו מאז, שנים אלה מתחלקות לשתי תקופות של שש שנים כל אחת, הפרק הראשון הוא מ- 74 ועד שנת 80 והפרק השני מ 80 ועד ימינו אלה. תאור המאורעות יגיע עד לחתונה של מיכל, וליום הולדתה ה-20 , החתונה מתקיימת ב- 2.10.1986

בחלק הראשון של שש השנים עד לשנת 80, חלו תמורות חשובות בחיינו ובחיי הסובבים אותנו והקרובים לנו. אספר את קורות השנים האלה בקצרה כי לא חשבתי אף פעם שאתקרב בכתיבת קורות חיי עד לימינו אלה. אחרי שחרורי מהצבא חזרתי לעבוד במרכז לתרבות ולחינוך והפעם נכנסתי בלב ונפש לענייני קליטת העלייה. הימים היו ימים של עליה גדולה, וכאיש המרכז לתרבות התמסרתי לנושא של קליטת אומנים עולים. משרדי הפך למרכז פעילות ומפגש לאומנים עולים חדשים, ייתכן שצריך לתאר את התקופה הזאת ביתר פרוט כי עבודתי באותו זמן הביאה לי סיפוק רב.

אומנים רבים שעלו אז לארץ וזה היה בראשית העלייה הגדולה של יהדות רוסיה שעלו לארץ הרגישו את עצמם עזובים וסבלו מתחושה של ניכור, היו להם קשיים רבים בקליטה הרוחנית בעיקר, חלק מהם היו מפורסמים וידועים מאוד ברוסיה, ובארץ בתנאים של תחרות קשה, ואי ידיעת השפה נהיו אלמונים שאיש אינו מתעניין בהם במיוחד.

ראיתי בתפקידי שתי מטרות, האחת לקרב אותם לחיי התרבות בארץ, והשנייה ליצור ולהקים מסגרות בהם יוכלו לבטא את עצמם. בראש וראשונה בתוך הציבור המבין את שפתם. נהייתי חבר בוועדה בין משרדית לקליטת אומנים, עזרתי להקים אגודת סופרים כותבי רוסית במסגרת התאחדות הסופרים ושמשתי כתובת לכל עניין, כולל הפעלת תיאטרון בשפה רוסית עבור קבוצה גדולה של שחקנים שהגיעו ורצו להמשיך לשחק בתיאטרון.

קיבלתי אישור מיושב ראש של המרכז לתרבות להעסיק עובדת דוברת רוסית, קיבלתי לעבודה אצלי את אווה שעבדה אחר כך איתי במשך שנתיים שבמהלכם התיידדנו מאד, ידידות שנמשכת עד היום הזה. בהמשך אחרי שהתחתנה עם ווניה הם הפכו גם לידידי המשפחה. כאשר אווה עזבה אותי והלכה ללמוד אחות על פי שאיפתה ורצונה התחלתי להעסיק את לריסה שהיא בעצמה הייתה אומנית, זמרת מצליחה בין הקהל דובר הרוסית, יחד ארגנו אין ספור ערבי משוררים וספרות עם הופעת זמר או זמרת. המשרד המה אנשים, רובם היו קשורים ללריסה והיא עשתה עבודה יפה בקליטתם.

באותו זמן עבדתי בשיתוף פעולה עם צביקה ושלמה טנאי. יחד אתם ארגנו סמינר עבור אומנים עולים להכרת תרבות ישראל.

במאי 1976 נפטרה אימא, רצה הגורל והיא נפטרה בדיוק כמו שהייתה רוצה, פתאום צנחה ואיבדה את הכרתה. הלל צלצל אלינו בבהלה, נסענו לתל השומר, הרופא שטיפל בה יצא אלינו ואמר שיש לה שטף דם חזק במוח ואין סיכוי להצילה. כל הלילה ישבנו ליד מיטתה והיא לא חזרה להכרה. כך היא נפטרה לפנות בוקר. את גופתה תרמה למדע, היא נפטרה כמו שרצתה בלי לסבול ובלי להיות מעמסה על אחרים, הלכה מאתנו בלי טקסים ובלי לוויות רק מוקדם מדי כי אפילו לגיל שבעים לא זכתה להגיע. הלל ואני החלטנו אחר כך לציין את זכרה ולרכוש חלקת יער בקרן הקיימת לישראל וכך לציין את זכרה לתמיד כי חלקת קבר אין לה.

עשינו את הסידורים הדרושים ורכשנו אלף עצים ביער בן שמן. עד היום אנחנו יוצאים מדי פעם לשם ליער ובפיקניק משפחתי גדול מקיימים את מצוותה - לחיות.

לא ניתן לתאר את מקומה של אימי בחיי, תמיד הייתי קשור אליה, עברנו יחד את שנות המלחמה, עמדנו בכל המבחנים, נקלטנו בארץ והיא הייתה מעורבת בכל אשר קרה לי במהלך חיי, היא גידלה יחד אתנו את הילדים אראלה, דוד ומיכל שהיו קשורים אליה מאד ואני חושב שהם זוכרים וימשיכו לזכור אותה באהבה תמיד.

שנה חלפה, מרים עובדת בתל השומר, אני בהסתדרות, אראלה התגייסה לצבא, היא הוצבה בשארם-אשייך ושם היא משרתת יחד עם החבר שלה מילדות דוד. בשנת 77 החליטו להתחתן. את החתונה ערכנו בקרית אונו בביתם של ידידנו רותי וביר, אחרי החתונה ארארלה ודוד עברו לגור באילת בגלל התפקיד הצבאי של דוד. אנחנו הרבינו לבקר אצלם. דוד היה קצין בבסיס חימוש ואראלה מצאה עבודה בהנהלת חשבונות במלון סמוך. כמה חודשים אחרי החתונה שלהם, נפגעו ונהרגו בתאונת דרכים אורנה קונפנטין והאימא שלה, הן ירדו מאוטובוס בכביש הראשי ליד בוסתן הגליל ונדרסו על ידי מונית חולפת בחשכה. זאת הייתה מכה קשה עבורנו כי אורנה הייתה ידידה מסורה מאז ימי יבור. אחר כך התרחש עוד אסון כבד- ליליאן דו-טרטר נפטרה ממחלת הסרטן בצרפת. שתי ידידות קרובות של מרים בפרק זמן קצר הלכו לעולמם.

זמן מה לפני מותה הספיקה ליליאן לבקר בארץ יחד עם ז'אן, עשינו טיול גדול בצפון ובדרום עד אילת ושארם אבל כבר אז היא סבלה מאוד מהמחלה. כולנו ידענו שאנו רואים אותה בפעם האחרונה.

כך נמשכו החיים ואנחנו מאבדים מדי פעם חברים, ידידים קרובים, החל מצבי ילון, ואחר כך גיל לביא, אורנה וליליאן ואני יכול להוסיף לרשימה את לאה הצעירה מניצנים ידידתי שאיתה באתי לגבולות שמתה בגיל 19 ממחלת שיתוק הילדים זמן קצר אחרי בואנו ואחרים כמו אליהו, הבעל של נוגה שאחרי שהגיע להעוגן התאבד מסיבה בלתי ברורה, יעקב ניצנים שם קץ לחייו אחרי עזיבת גבולות בכפר הנוער "נעורים". כך קצר המוות סביבנו ולקח ממני אנשים יקרים לי מאוד.

גם דוד בננו עמד לפני גיוס, הוא הצטרף לגרעין והתגייס לנח"ל. את תעודת הבגרות לא הצליח לסיים. הציונים שלו בנושאים המקצועיים היו מצוינים, הוא הרבה לבלות לילות וימים שלמים בדירה של הלל והדה ברמת גן, היות והדירה עמדה ריקה. חודשים ספורים אחרי מות אמי הלל התחתן שוב ונשא לאישה את רגינה.

מיכל בבי"ס עממי, תלמידה מצוינת לומדת בלי כל קושי ומקבלת ציונים מצוינים.

אראלה ודוד באילת, אנחנו, מרים ואני מרבים לבקר אצלם בכל הזדמנות, היינו יורדים לאילת ברכבינו או בטיסה צבאית ונהנינו מאוד מהביקורים שם.

ב- 78 באוגוסט היה לי התקף לב, יצאתי במכונית שלי לכיוון רמת גן ביום שישי בצהרים, צביקה היה איתי, לפתע על יד בנין הוועד הפועל הרגשתי שאני מתמוטט תוך כדי נהיגה, עצרתי את הרכב ומישהו מהעוברים והשבים נטל את ההגה והביא אותי לאיכילוב. שם בדקו אותי, הבנתי שיש לי התקף לב, הרגשתי רגוע עם עצמי ועם חיי, לא נכנסתי לפאניקה למרות שהרגשתי רע. בינתיים הזעיקו את מרים, היא באה יחד עם רותי וביר, הבנתי שאולי זה סופי, ולכן בקשתי לראות את ילדי, הם הגיעו, כולם ועמדו לידי. אחר כך הועברתי לטפול נמרץ, הזעתי מאוד והיו לי כאבי גב חזקים, חיברו אותי לצינורות אינפוזיה. האם זה הסוף? האם עשיתי בחיי כל מה שאפשר? אין תשובה לשאלות האלה, כל אחד מגיע יומו ומה כל כך משנה מתי. רציתי לישון, ראיתי את הילדים ואת מרים, זהו זה. אם אין ברירה אסתלק לי מהעולם בעודי בן 46. לא אגיד שחשבתי על מותי בקלות דעת, הרבה דברים עברתי בחיים גם סכנות, יכולתי להמשיך לחיות, מרים יפה וצעירה בטח תתחתן שוב, כך חלפו המחשבות בראשי - נרדמתי. חלפו שעות, הכאב בגבי נחלש, הרגשתי יותר טוב, הזעתי פחות אולי בכל זאת זה לא יהיה הפעם.

אחרי שלושה ימים, העבירו אותי מהמחלקה לטיפול נמרץ למחלקה רגילה, פנימית לב. הסימנים של התקף לב לא היו ברורים, לא היה שום שינוי ברשום ה- א.ק.ג. בכל זאת רשמו לי תרופות, אסרו עלי לעשן, והפנו אותי לטפל בלחץ דם גבוה.

כעבור שבוע חזרתי הביתה. חודש ימים נחתי בבית ואחר כך חזרתי לעבודה. לא זה לא היה הפעם, יצאתי מהעניין, מרים עמדה על כך שנצא לנוח, נסענו לכמה ימים לצפת להר כנען. עם הזמן חזרתי לעצמי וגם לעשן, את התרופות הפסקתי לקחת, בבקרת באיכילוב אמרו לי לחזור כעבור שנה, עזבתי את העניין ושכחתי מזה. עוד ניסיון לא קל שהתמודדתי אתו.

מה שנשאר מקור לדאגה ושלא הרפה ממני כל הזמן היה עניין לחץ הדם. מרים סידרה בתל השומר להיות בטפולה של פרופ' רוזנטל שהיא מומחית בעלת שם במחלה הזאת. התחלתי לקחת תרופות ואושפזתי לשבוע לבדיקות שונות. הבדיקות לא נתנו תוצאות והתרופות עזרו בקושי. גם באשפוז לא נמצאה סיבה ברורה ללחץ הדם הגבוה שלי.

בינתיים הגיעה שנת 79. גם השנה הזאת הייתה מיוחדת עבורנו. באביב קיבלנו הודעה שמצבו של לאו פודר אבא של מרים אנוש, מרים הכינה את עצמה במהירות לנסיעה לשוויץ, כעבור חודש האבא לאו נפטר מאי ספיקת כליות ומרים חזרה משוויץ בעצמה חולה מאוד. היא סבלה כאבי תופת בגב התחילה בשורה של בדיקות וטיפולים מיגעים ומכאיבים שאחריהם נאלצה לעבור ניתוח קשה. חודשים לקח עד שהחלימה מהניתוח אבל לצרותיה לא היה זה הסוף אלא התחלה בלבד.

אחרי שנרפאה מהגב התחילו להופיע אצלה כאבים בכתפיים ובירכיים. היא סבלה שוב מכאבים קשים והתחילה לעבור שוב בדיקות, צילומים, מיפויים, עד אשר לקראת סוף השנה נאמר לנו שיתכן והיא סובלת ממחלה ממארת בעצמות. זה היה כמו רעם משמים בהירים. מרים החזקה והבריאה שתמיד סמכתי על כוחה, מרים העומדת במרכז משפחתנו, חולה מאוד, התחילו טיפולים, בהתחלה הקרנות, הסבל שלה היה עצום, בעיקר סבל נפשי כי מרים הבינה כשהתחילו ההקרנות שלא מדובר יותר בדבר של מה בכך. ההקרנות הותירו אותה בלי כוח, מתוחה ועייפה, התחילה גם לצלוע חזק על הרגל ויעצו לה ללכת עם מקל.

בינתיים אראלה ודוד עזבו את אילת ועברו לגור ברחובות ואחר כך בראשון לציון. אראלה הייתה בהריון מצפה ללידה בתחילת שנת 80, דוד בנינו בצבא, הגרעין התגייס לנח"ל, לגדוד 50 בצנחנים, קורס צניחה ואימונים מפרכים, מרים ואני עוד לפני שחלתה היינו מבקרים אותו בכל מקום בארץ שהיה שם.

 

בארץ התחילו תמורות גדולות, מ- 77 שלטון הליכוד, גרם זעזוע לכולנו, התרגלנו לשלטון המחנה שלנו של ארץ ישראל העובדת. הזעזוע פרץ כאשר התברר מה עמוק הקרע בחברה, מה מזעזע הפער העדתי וכמה זעם ושנאה נכבשו כלפי כל מה שאנחנו מייצגים. ארץ ישראל האשכנזית היפה כביכול, הקיבוצים ומפאי ששלטו על חשבון האחרים, העם הפשוט, המוני עדות המזרח הרימו ראש והעלו את הלכוד לשלטון. הלכוד הצעקני ומנהיגו נואם הכיכרות, איש ההדר הגלותי מנחם בגין. את הארץ שטף גל שוביניסטי מהול במיסטיקה דתית, גוש אמונים ומדיניות קיצונית. ובכל זאת פתאום קורה דבר, ביקור סאדת, השלום עם מצרים. הגדול והחזק באויבי ישראל, נראה היה שהליכוד זוכה בכל הקלפים, התחזיות הדמוגרפיות, עלית משקלם של עדות המזרח בחברה, הקיפוח בתקופת השלטון הממושך של תנועת העבודה. כל אלה חזקו את ההרגשה שאנו חיים בעידן חדש בו קרסו הערכים המקובלים עלינו.

בשנים אלה של שלהי שנות ה- 70, בגין עוד במיטבו והשלטון של הלכוד עלה על הדרך של להיטיב עם העם, בוטל הפקוח על מט"ח, חינוך תיכון חינם, וביטול מס הנסיעות הביאו להילולה של צריכה ועליה גדולה ברמת החיים בכל שכבות האוכלוסייה, כמובן שהדברים האלה נעשו על ידי מניפולציות פיננסיות ופריחת הבורסה. לא הגדילו את המשאבים של המדינה ויצרו אינפלציה דוהרת על חשבון הקיפאון בפיתוח ובצמיחה הכלכלית.

אנו כעת בסוף שנות ה- 80 העשור שבו התחלתי לכתוב את החיבור הזה, כעת אני חש שאין טעם ואין צורך להמשיך הלאה. הדברים הנכתבים רצוי שיכתבו בפרספקטיבה של זמן. לא את כל מה שקרה עד היום ומה שקורה היום אני יכול לבטא, יש לתת לדברים להצטלל ולשקוע. בעתיד, אולי בסוף העשור אחזור לכתוב את קורות השנים הללו. בכל זאת כדי לסיים את החבור הזה, אתאר תאור כרונולוגי את האירועים החשובים שקרו בששת השנים האחרונות. את הפרוט הנדרש אוסיף כאשר בעתיד ארגיש נכונות לחזור ולכתוב את מה שעבר עלינו.

חיכינו ללידה של אראלה פברואר 80 ואכן ב- 4.2.1980 נולד נכדנו הראשון יניב וכעבור שמונה ימים הייתה הברית מילה אצלנו בבית, כעבור יומיים ב- 14.2.1980 קרתה התאונה. נקראתי בדחיפות לתל השומר, מרים נפלה ושברה את הרגל במקום שעבר הקרנות, נשברה גם הזרוע החולה, מרים סבלה כאבי תופת ומיד נלקחה לחדר הניתוח שם חיברו בניתוח קשה את העצמות השבורות. שלושה חודשים שכבה בתל השומר, בגלל המחלה הממארת בעצמות הרופאים לא השאירו הרבה תקווה. בסוף מאי הודיעו לנו שאינה יכולה להישאר יותר בבית החולים ושעלינו לקחת אותה משם, מה לעשות? מרים הייתה עדיין במצב קשה מרותקת לכסא גלגלים, לא היה סיכוי לאיחוי השבר ברגל. בהתייעצות עם ליה ורותי באר החלטנו לעזוב את הדירה בבילויים ולשכור דירה בבית עם מעלית. למזלי מצאתי דירה ברח' הירדן 81.

מיכל הייתה איתי כל הזמן, מה שקרה פגע בה קשה, היא הבינה שאימא חולה מאוד, היא הייתה כבר תלמידה בכיתה ח', תלמידה מצטיינת אבל היה לה קשה מאד והייתה פורצת בבכי אפילו בזמן הלימודים בכיתה.

כאשר מרים חלתה כל כך דוד היה בשל"ת בקיבוץ "רעים", ביקשנו ממנו לסדר המשך השרות בקרבת הבית וזה הסתדר. הוא עזר להעביר את הדירה ובהתחלת יוני 80 מרים חזרה הביתה לדירה ברח' הירדן. דוד עבר לשרת כחובש במחנה תל השומר וכך יכול היה לגור אתנו בבית.

את הדירה בבילויים הצלחנו להשכיר אבל כל השינויים עלו לנו כסף רב. בתקופה הראשונה ובמשך כמה חודשים היינו צריכים להעסיק גם עוזרת מטפלת מדי יום כל היום ליד מרים. היא המשיכה בינתיים לקבל טפולים כימותראפיים קשים והקרנות. את סבלה קשה לתאר, אבל, בכל זאת עבר הזמן ולא הייתה הרעה נוספת. כעבור זמן מה התחילה להתהלך עם קביים והיד התרפאה לגמרי. רק הרגל נשארה שבורה ולא היה סיכוי שהשבר יתאחה.

ב- 1981 מרים הוכרה כנכה, החלפנו את האוטו ובסוף אותה שנה היא נסעה לבקר בשוויץ ובצרפת, כך למעשה התחיל תהליך איטי מאוד אבל נמשך של החלמה ושיקום.

מיכל התחילה ללמוד בתיכון בליך, דוד השתחרר מהצבא והכיר את איריס לוי שהייתה לחברתו.

10.5.1982 - דוד ואיריס התחתנו ועברו לגור גם ברמת-גן, מרים הפסיקה לקבל טיפולים, אני עוזב את המרכז לתרבות ומתחיל לעבוד באגף לדמוקרטיה תעשייתית, אראלה ודוד קנו דירה בראשון לציון, מרים חזרה לעבודה חלקית, מסתדרת יותר ויותר ומתפקדת, תהליך של הבראה שהוא ממש נס שאיש לא חשב בשעתו שכך זה יהיה.

דוד מגויס למלחמת לבנון כחייל מילואים, מיד עם ההתחלה הוא גויס שבועיים בלבד אחרי חתונתו. למזלנו חזר בשלום מהמלחמה אבל איבד מקום עבודה. בהמשך התגייס לצבא הקבע כמנהל יחידת הדפוס בחיל החינוך.

 

1983 - אני עובד במחלקה לשיתוף, מתחיל לטפל במפעלים האזוריים של התנועה הקיבוצים, מרים עובדת מתחילה ללמוד לנהוג.

1984 - אנחנו רוכשים רכב עבור מרים סיטרואן GS ובשבילי פיאט 127. מעכשיו מרים עצמאית ויכולה לנוע כרצונה. היה זה שינוי אמיתי וגדול מאוד במצבה.

ב- 7.1.1984 נולד יובל בן שני לאראלה ודוד ונכדנו השני. ב- 15.5.85 נולדה רותם יזרעאל בת ראשונה לדוד ואיריס, ב- 10.2.85 מיכל מתגייסת לצבא אחרי שסיימה בהצלחה את תיכון בליך.

עוד אי אלה דברים שקשורים בקורות המשפחה:

בתוך השנתיים הבאות הלכו לעולמם אחים של אבי. קודם נפטרה רוזי בבוקרשט ובתה היחידה מריקה הנשואה לגבי עלתה לארץ יחד עם בנם הקטן.

אחר כך חלתה מנצי ונפטרה בייסורים רבים בשנת 1985 . כמה חודשים אחר כך נפטר גם לייצ'י, אחיו הצעיר של אבי, הוא הניח אחריו אישה גויה ששמה אמי ואת בנם דוד יזרעאל שנשא אישה אחר כך ונולד להם בן ב- 86. עם משפחת יזרעאל זו נותקו כל הקשרים וחבל.

ב- 85 נפטר חיים - בובה האח הצעיר במשפחת פלורנטל.

אלה האירועים החשובים שקרו במהלך שנות ה- 80 ובזה אני מסיים את כתיבת זיכרונותיי עד לעת הזאת. אני לא רוצה להמשיך וחושב שמיציתי עד כמה שאפשר את מה שהיה צריך. אוסיף רק שהשנה כעת היא שנת 1986 ואנחנו עומדים לפני נשואי מיכל. היא הכירה בצבא את רוני שוורצטוך ובחודש אוקטובר הם עומדים להתחתן.

 

זהו זה. תם ולא נשלם

 

אשר יזרעאל.

 

 

 

 

 

 

אימי הדה לבית פלורנטל, אבי דוד דז'ו יזרעאל

 

 

 

 

 

 

 

אבי דוד דז'ו יזרעאל תעודת שחרור ממחנה דכאו

מכתבי אבי אחרי שחרורו ממחנה הריכוז דכאו.

 

 

פלדפינג – 5.9.1945

 

יקירי!

זה המכתב השני שאני כותב היום. אחד מהם יגיע אולי בכל זאת לידיכם ואתם תוכלו לדעת סוף כל סוף שניצלתי ואני בריא ושלם. אין לי מילים לבטא עד כמה אני מתגעגע אליכם ועד כמה שהייתי רוצה שנהיה כבר כולנו יחד אחרי המאורעות הנוראים שעברנו והפרידה הזאת שנמשכה שלוש וחצי שנים.

רק היום נודע לי שסבו בוזי עברה דרך מינכן בדרכה בחזה לקלוז' ומסרה לי באמצעות חברי למחנה שאתם נשארתם בשוויץ כדי להמשיך משם בקרוב לפלסטינה.

(על פי הידוע לי היום, לא הייתה זאת סבו בוזי שהעבירה את ההודעה לאבי, אלא הדודה ליה והני, שעברו בדכאו בדרכם משוויץ לקלוז בחזרה. הדודה ליה שלחה גם, עם הנהג של הצלב האדום שהסיע אותם, מכתב בחזרה אלינו לשוויץ על כך שאבא בחיים. המכתב הזה לא הגיע לידינו, כנראה משום שלפי התאריך על המכתב של אבי, בימים ההם כבר היינו בארץ. אשר יזרעאל המתרגם)

הידיעה הזאת הייתה מכה קשה מאד עבורי אך יחד עם זאת הוקל לי לדעת שנשארתם בחיים ושהחלטתם מה שהחלטתם כיוון שלא יכולתם לדעת מה עלה בגורלי.

אני לא יכול מכאן בשום אופן לנסוע בדרך חוקית לפלסטינה מה גם שלא אוכל לעזוב בלי להיפרד מאימי ואחיותיי אחרי היעדרות של שלוש וחצי שנים. בנוסף לזה אני חושב שעלי לנסות לאסוף את רכושנו שהוסתר וחולק בין אנשים אם בכלל עוד ניתן יהיה למצוא משהוא מכל זה.

שליימי (דוד, האח של סבא יעקב פלורנטל האבא של ברכה. המתרגם) נמצא כאן יחד איתי . הוא היה באושוויץ עם הדוד מוריץ, אלנורה ושני הבנים שכלם נספו מאחר שלא היו מסוגלים להחזיק מעמד בזוועות מחנה הריכוז..

אינני יודע דבר על בלה ואניוש (לא מוכרים) לא ראיתי יותר איש מהמשפחה, שהאל יעזור.

אני אחכה בקלוז להוראות מיונצי (אברהם פלורנטל) מה לעשות עם הבית ועם דברי הערך שאמצא. ידוע לי שצריכים להיות יהלומים זהב ושעונים. הייתי רוצה לאסוף את המרב שאוכל למצוא ולהביא דברים שיביאו תועלת. לפי מיטב ידיעתי יש כמה שעונים ואבן גדולה נמצאים במקום בטוח וחוץ מזה דברים נוספים שנקברו באדמה ושאינני יודע היכן הם ומה הם בדיוק. אנסה לברר גם מה עלה בגורל משפחות גיסותיי: רוזי, בלה וכרמלה. אני מקווה שאתם והילדים שלכם בריאים ושלומכם טוב.

אתם הגיסים שלי עליכם לשמור היטב על האוצר שלי, על הדה איישתי ואשר בני. אני אעשה הכול מה שביכולתי כדי להגיע כמה שאפשר מהר יותר אך גם אתם תשתדלו לשלוח לי סרטיפיקט. אם זה לא ילך אחרת ומהר, אני אצא לדרך דרך גרמניה, גם בלי זה כי אינני יכול יותר לשאת זמן רב את החיים האלה בלעדיכם.

הדה יקירתי מדוע לא יכול היה להיות שניסע יחד? את אינך יודעת אפילו כמה קשה לי לחיות בלעדייך במשך שנים ארוכות ועכשיו שוב לחכות אולי כמה חודשים. אתם כל כך רחוקים ממני עכשיו.

זה בוודאי שלא יהיה תלוי בי מתי שניפגש כי אני אבוא אפילו ברגל אם זה לא יסתדר אחרת כדי לחיות שוב כולנו ביחד.

חכו לי ובינתיים שמרו על עצמכם ושאשר בני ילמד.

מנשק ושולח מיליון נשיקות במיוחד לך הדה אשתי ואשר בני.

האוהב אתכם מאד דזו

 

בוקרשט – 1.10.1945.

 

יקירי!

 

עברו עלי 38 חודשים קשים מנשוא אך הודות למזל יוצא מן הכלל נשארתי בחיים. הגעתי בחזרה לקלוז ממינכן בתאריך 24.9 .

עוד בהיותי בגרמניה נודע לי שהני וליה יחד עם בני קלוז נוספים חזרו לעיר בעוד משפחתי שלי, הדה ואשר, אשתי ובני, הפליגו לפלסטינה בלי לדעת מה עלה בגורלי.

אני שלחתי עוד מפלדפינג מכתבים רבים אין ספור, דרך הצלב האדום ודרך הארגונים הציוניים, לשוויץ ,לפלסטינה לכתובת של שמעיה בחיפה. למרות זאת יש לי הרגשה שעד עכשיו שום ידיעה אודותיי לא הגיעה אליכם. נוסף לכך ידוע לי גם שסבו בוזי כתבה מכתב ושלחה אותו עם הנהג משוויץ שהסיע אותם דרך גרמניה, להדה, ובו היא כתבה לה שאני ניצלתי, נשארתי בחיים במחנה ריכוז בגרמניה. ייתכן שכאשר המכתב הזה נשלח כבר הייתם בדרך לפלסטינה.

אני הגעתי הביתה מגרמניה יחד עם שליימי.

בבואי הביתה מצאתי כאן את אחותי מנצי ובעלה אלברט, את הני, ליה וארנו בראון.

אחרי מנוחה של שלושה ארבעה ימים , נסעתי לבוקרשט וכעת אני כותב לכם מכאן.

פגשתי את דר ארנו מרטון וביקשתי ממנו שיעשה הכל כדי שאוכל לצאת מרומניה עם העלייה היוצאת מכאן בשבועות הקרובים. לאכזבתי הוא אמר שהדבר הזה בלתי אפשרי כי הסרטיפיקאטים חולקו כבר בין האנשים ואף אחד לא יהיה מוכן לוותר על מקומו. הוא הבטיח לי להתעניין אצל אנשי הנוער הציוני אולי אחד מאנשיהם לא ייסע בסופו של דבר ואולי אני אוכל לקבל את מקומו.

התברר לי שאם הדבר הזה לא יסתדר הפעם אז ייתכן שיעברו עוד חודשים עד לארגון קבוצת עלייה חדשה שאליה אוכל להצטרף. האם זה אפשרי שיונצי בארץ ינסה גם לעשות משהוא כדי שאוכל לקבל סרטיפיקאט.

אם כל זה לא יצליח א רק אלוהים יודע מתי אוכל להגיע אליכם, ואני יודע רק שאם זה יימשך כך עוד זמן רב לא אוכל לשמור על שפיות דעתי.

בכל זאת יש לי מעט מזל כי מרטון ארנו נוסע עכשיו מכאן לשוויץ, הוא לוקח את המכתב הזה אתו וכך הפעם אני בטוח שהוא לפחות יגיע אליכם.

אני רוצה כעת מכאן לדווח לכם על המצב ואולי אספיק לקבל עוד תשובה מכם באמצעות מרטון ארנו בקשר לדרך שבה אתם מציעים לי לסדר את עניינינו כאן לפני עזיבתי את קלוז.

אין ספק בכך שאנחנו שייכים לאותם מעטים מאושרים שמשפחתם ניצלה ונשארה בחיים. אני יודע היטב שהדה יקירתי ובני, עברו דברים קשים עד שהגיעו בשלום לארץ, אליכם אל הביטחון וייתכן שגם אני הצלחתי להתגבר על הסבל הנורא שעברתי רק הודות לידיעה שיקיריי נמצאים בשוויץ וייתכן ויבוא יום בו אראה אותם שוב.

כאשר הגעתי בחזרה לקלוז , ניגשתי מיד לאסוף את רכושנו ואת חפצינו שנאלצתם לפזר ולהפקיד בידי זרים למשמרת. לצערי ועגמת נפשי, כל העניין הזה מתנהל בקושי רב ובעצלתיים. במקום רכוש ודברי ערך , אני מוצא רק צרות ודאגות חדשות. עכשיו כבר אינני יודע יותר בכלל אם אוכל אי פעם לצאת מכל העניין הזה בשלום. אני לא יכול להבין בשום אופן מדוע הדה היקרה לא מסרה עם הני, היכן נמצאים לפחות חפצינו האישיים. אפוא ולמי וכמה נתת ומה נקבר באדמה והיכן בדיוק.

אני ידעתי רק שעלי לפנות ל ארזי, לגב קיש, לאנוצה ולמשפחת ביטור.

כאן אני כותב לכם שמוריץ היקר, אלנורה , שני הבנים, איזידורים, שמו באצי .........

ואננוש, כולם חוץ משליימי אף לא אחד נוסף חזר מהמחנות.

שליימי היה יחד עם מוריץ והבנים עד הסוף, הוא זוכר שמוריץ אמר לו שהיהלום שהדה קנתה יחד עם מזוודה מלאה בגדים וסחורה, נמסרו לפפסט ושמונים שעונים נמסרו לפהר.

אחותי מנצי הצליחה להשתלט על הדירה שלנו יחד עם הרהיטים, הפסנתר, כמה מפות שולחן ושטיחים וגם לתפוס את החנות שכמובן נפרצה אך בכל זאת נשארו בה הרהיטים, מעט סחורה וקופת הפלדה עם מנעול שבור.

הני הגיעה קודם לבודפשט אך שם לא הצליחה למצוא את ארנו בעלה, אשר מכר את כל הרהיטים שלהם ואת יתר החפצים ובא לרומניה, הני, שראתה שאין לה מה לחפש יותר בבודפשט הגיעה עם ליה לקלוז. כנראה מתוך כוונה להמשיך גם כן לפלסטינה. ככה נפגשו שוב עם ארנו וכולם גרים ביחד בבית פלורנטל. אינני יודע בדיוק מה התוכניות של ארנו ושלהם כי הייתי רק ימים מעטים יחד אתם, ובימים האלה ראיתי אותו אורז כדי לחזור לבודפשט.הם אמרו לי שהוא ינסה להשיג בחזרה את הרכוש שמכר בקלות דעת כנראה. בקיצור יש בלגאן גדול בכל מקום ואינני יודע איך העניינים יסתדרו ביניהם.

הני לקחה את המזוודה ואת האבן מפפסט, היא נתנה לי שעון יד גברי ושעון יד נשי ואת הטבעת של אלנורה עם אבן. בימים הקרובים אקבל עוד סחורה משם. פהר בלה נתן לי חבילה ואמר שזה מה שמוריץ נתן לו, היו בה 18 שעוני כיס ישנים ו18 שעוני יד כרום, אחר כך הוצאנו יחד עם שליימי , ארגז קטן שנקבר באדמה אצל הסבתא עוד מזמנו של יונצי ושם היו 25 שעוני יד, רצועות וחלקים נוספים.

סבו בוזי נתנה לי קופסת טבק עם 6 שעוני יד, את הטבעת שלי ועוד כמה דברים חסרי ערך וחלודים לגמרי. את שעון הכיס ואת שעון היד שלי לא מצאתי בשום מקום.

ב1941 הפקדנו 25 שעוני יד כערבות עבור הלוואה של 6000 פנגו. הבנק ממש את העירבון ומכר את השעונים , אינני יודע באיזה זכות, ייתכן שאפנה לבית המשפט בעניין זה. הזהב שהיה בסייף, נלקח משם כמובן יחד דברים רבים אחרים.

מארזי נני קיבלתי כרית אחת, שלש חולצות ואיזה שהם כלי מיטה, את יתר הדברים שדדו ממנה יחד עם כל הנדוניה של רוזי ואת יתר החפצים שלנו.

גם גב קיש מתגוננת וטוענת כמו האחרים שנשדדה ואת בעלה חטפו ושהוא כנראה איננו בחיים. ממנה קיבלתי בחזרה רק חליפה אחת ומעיל חורף. הלייטרים החזירו לי שתי זוגות נעליים של הדה, את המעיל הכחול שלה , שמיכת פוך אחת ואיזה קומבינזון.

אנוצה אומרת שהיא לא קיבלה שום דבר. אישה אחת מהחצר הסמוכה גם היא קיבלה דברים אך היא מסרבת להחזיר בטענה ששדדו אותה . את החפצים של מוריץ המנוח חיפשתי רק לפי השמועות. איש אינו יודע למי הוא מסר את המזוודות עם שפעת החפצים ודברי הערך שהיו להם.

אני מקווה שבדרך כלשהי תכתבו לי ושהדה תכתוב לי בדיוק היכן יש לנו עוד דברים, אולי אצליח למצוא עוד דברי ערך שנמסרו או הוסתרו, כי המצב הכלכלי כאן קשה ומחיר הביגוד גבוה מאד. אני מתהלך בחליפה אחת, שלוש חולצות, שני זוגות נעליים ומעיל אחד. כמעט שאין לי לבנים, ולקנות את כל הדרוש כולל כלי מיטה בתנאים של היום זה כמעט בלתי אפשרי ויעלה הון כסף. אחרי שאאסוף ל מה שאוכל ומה שניתן נצטרך כמובן לסדר את הכל בתוך המשפחה, אין לי מושג עכשיו כיצד נעשה זאת בבוא הזמן.

שרה ויעקוב באצי כבר היו בקלוז וחיפשו את הרכוש של מוריץ. הם לא מצאו דבר, את הרהיטים לקחה סלמון ברטה שחזרה לכאן בחוסר כל יחד עם בנה, אינני יודע כיצד הם

 

מתארים לעצמם את העניין הזה והוא יצטרך להתברר בימים הקרובים. אני לא חושב שיש להם זכויות על הרכוש של מוריץ מאחר ששליימי נמצא כאן והוא היורש החוקי.

אינני יודע גם מה חושבת לעשות הני, גם הם יושבים כאן בבית ומחכים להתפתחות העניינים.

למה בכלל אני כותב את כל הדברים האלה, אני כמעט יוצא מדעתי וגם אתם הייתם נתקפים סחרחורת אילו ראיתם איך אנחנו נראים ואיך אנחנו חיים. הייתי מעדיף לעלות על האונייה הראשונה ושסוף כל סוף להיות יחד עם משפחתי.

למדתי לעבוד קשה במשך שלושת השנים האלה וכבר אינני מפחד אפילו מטוריה. רק שאשתחרר איכשהו מכאן. הדה וטיבור היקרים שלי אפילו בחולצה אחת לעורי אבוא אליכם כי אינני מסוגל לשאת יותר את החיים האלה.

שיונצי יכתוב לי, מה לעשות אם נשאר משהו מדברי הערך, מה לעשות עם הרהיטים והפסנתר, איך למכור ומה להביא איתי. לפחות את זה הוא יכול להביא לידיעתי דרך שוויץ בעזרתו של דר מרטון ארנו או מישהו אחר.

שיכתוב לאחד המכרים שלו בשוויץ ושזה יעביר אלי.

כתבו לי גם מה נחוץ לכם אולי בגדים או כלי מיטה, אשתדל להביא איתי מה שאוכל

נודע לי שיונצי התחתן.

ברטה הרוקח ואשתו חזרו הביתה שבורים לגמרי ושדודים מכל מה שהיה להם והם פנו לעזרתו של דר מרטון ארנו.

הדה היקרה כתבי לי בפרוט איך אתם מרגישים והאם נוכל להתקיים. למרות הסבל הנורא שעברתי אני מרגיש את עצמי חזק ומסוגל לעבוד הרבה יותר מאשר קודם. רק שאהיה כבר לידכם ואתכם. אינני יכול אפילו לדמיין לעצמי איך אתם נראים היום. אשר בני צריך להיות כבר בחור גדול. האם הוא עוד זוכר אותי בכלל?

אני בוטח בך הדה יקרה, אני יודע שתמיד תהיי לצדי, היי בטוחה שגם אני כך וכל הסבל הנורא שעבר עלינו רק חיזק את אחדותנו, אני מאושר מכך שאתם נמצאים במקום שם קבלו אתכם ברצון ובאהבה ואני בטוח בכך שאינם סובלים מחסור.

אני מקווה מאד שלא נצטרך לחכות עוד הרבה זמן עד ששוב ניפגש וגם עד אז אני חושב כל הזמן רק עליכם באהבה רבה.

 

מיליונים של נשיקות שולח לכם

דזו

 

אני שולח נשיקות גם לאווה ואוצי.

אני שולח ברכותיי ונשיקות לגיסי וגיסותיי ולילדיהם ומחכה כבר בלי סבלנות לתשובה על מכתבי. תמסרו בבקשה לוויס אווה ואוצי שההורים שלהם בסדר גמור וגם הם מחכים כבר בלי סבלנות ליום עלייתם ארצה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר לעיתון הקיבוץ במעברות

 

 

 

את הדברים הבאים כתבתי בשפה ההונגרית, ימים אחדים אחרי שהגעתי לקיבוץ מעברות בספטמבר 1945. העיתון של הקיבוץ רצה להקדיש את גיליונו להגעת קבוצת ילדים מהגולה לקיבוץ במסגרת עליית הנוער. אנחנו הילדים נתבקשנו לכתוב על מה שעבר עלינו בתקופת המלחמה וזה מה שכתבתי אז. אחד החברים בקיבוץ שידע הונגרית תרגם את הסיפור הקצר הזה, וכך הוא הופיע בעיתון הקיבוץ.

 

לילה אפל, טק טק טק משקשקים גלגלי הרכבת, טק טק טק , גניחה, אנחה, תינוק פורץ בבכי באחד הקרונות, הרכבת דוהרת חולפת על פני ערים וכפרים חרבים בעקבות המוות.

השמיים מוארים באצבעות האור של הזרקורים התרים את השמיים בעוד אנו חולפים ועוזבים אחרינו את ערי התעשייה הכבדה בעמק הריין.

אני שוכב מכווץ כולי על הרצפה הקשה של קרון המשא ולידי מישהו נוחר בקול. הקרון דחוס בני אדם ואני מייחל כבר לבוא השחר הגואל. לפתע מתפרץ קול אזעקה מבשר קץ ופצצות מתפוצצות ומאירות את שמי הלילה החשוך , אני רועד מפחד ומתכווץ על משכבי. הרכבת ממשיכה בדרכה ואנחנו מתרחקים מן האזור המותקף.

לבסוף עולה השחר המיוחל והרכבת שלנו נכנסת ועוצרת בתחנה הגרמנית האחרונה.

להוציא את כל החפצים שלכם ליד הקרונות! פוקדים עלינו בצעקות החיילים הגרמנים שמלווים אותנו מהתחלת הנסיעה.

אימא ואני מוציאים את המטלטלים שלנו מהקרון ומחכים לתורנו. החיילים הגרמנים עורכים חיפוש יסודי בכל החבילות. אסור להסתיר ניירות או דברי ערך, מי שייתפס ייענש קשות.

תמו החיפושים, מסיקים את הקטר והקיטור מתפרץ, הגרמנים שואגים: לחזור מיד לקרונות: צפצוף ארוך של הקטר, קצין סס מוסר את אקדחו לאחד החיילים וקופץ על מדרגת הקטר. הרכבת מתחילה לנסוע בהתחלה לאט ואחר כך צוברת תאוצה.

אחרי זמן מה פתאום מתגלה לפניו גשר על נהר רחב ומעברו השני מתנוסס דגל הצלב של שוויץ. חוצים את הגבול בדהרה ומן הרכבת עולה צערה אדירה: ניצלנו! אנחנו בשוויץ!

הרכבת נכנסת לתחנה של העיר באזל, שם כבר מחכים לנו, הקצין הגרמני קופץ מהקטר פונה אל קבוצת לבושי מדים שוויצרים, מוסר להם רשימה , מצדיע ועוזב.

על הרציף יש כבר אמבולנסים שצופרים. אחיות הצלב האדום באות אל הרכבת ולוקחות את הילדים הקטנים הזקנים והחולים, אימא מחבקת אותי אל ליבה ופורצת בבכי. הסיוט הארוך הזה כנראה נגמר. ניצלנו.